יומא | דף עד | משמעות העינוי (1)

התורה מכנה את יום הכיפורים כיום שבת שבתון, וכפי שראינו בשיעורים הקודמים, דבר זה בא לידי ביטוי באיסור המלאכה ובעינויים שיש באותו יום. בשיעור זה, נעסוק במשמעות האיסורים של יום הכיפורים - האם מדובר על תענית כשאר תעניות הציבור, בה האדם נדרש להתקרב אל ה' מתוך הקושי והתענית בה הוא נמצא. או שמא אין עניין שהאדם יסבול במהלך הצום, ומדובר על הלכות הנותנות תוקף ומשמעות ליום.

לשאלה זו ישנן השלכות הלכתיות רבות: האם עלינו להתענות גם בדברים שלא נצטווינו עליהם? האם עלינו להחמיר על עצמנו ולגרום לצער גדול יותר? האם מותר לעשות מעשים שיקלו על הצום, וכו'. בשאלות אלו ועוד, נעסוק בשיעור זה.

שבת שבתון

מן המקורות נראה כי אופיו של יום הכיפורים איננו כשאר תעניות הציבור שעניינן אבל, כי אם יום שבו אנו שובתים מן העולם הזה. במהלך היום אנו פושטים מעלינו את הדברים הגשמיים, ומדמים למלאכים (כפי שהסברנו בשיעור הפתיחה לפרק). העובדה שאנו לא עושים מלאכה ואיננו מתעסקים בענייני הגוף, שבאים לידי ביטוי בחמשת העינויים, מקרבת אותנו אל העולם הרוחני ולקב"ה.

נדגים עקרון זה מתוך שני עקרונות אותם הזכרנו בשיעור בעניין תוקף חמשת העינויים:

ראינו כי הרב סולובייצ'יק הצביע על הקשר הקיים בין איסור מלאכה ובין איסור אכילה, כפי שכבר עולה בפסוקים. הגרי"ד ביאר כי אין המדובר רק בדמיון טכני, וגם משמעות העינויים זהה - מכיוון שהיום הוא שבת שבתון אנו שובתים מכל ענייני העולם הזה, ולכן קיימת זיקה בין שתי הלכות אלו.

העיקרון השני עולה מתוך דברי הנצי"ב ב'העמק שאלה', הדן בשיטת הגאונים הסוברים שחמשת העינויים אסורים מהתורה. הנצי"ב מסביר כי התורה אסרה רק דברים של תענוג, אולם אם האדם אינו עוסק בתענוג אין בזה ביטול מצוות עינוי, ואין חובה על האדם לצער עצמו. חכמים החמירו ואסרו גם מקרים שאינם לשם תענוג, אולם גם הם הקלו במקום הצורך (התירו לרחוץ קטנים וכך גם במלך וכלה). מסביר הנצי"ב:

"אבל ביום הכיפורים... לא צוותה תורה להכחיש את הגוף אלא מאכילה ושתייה ולא משאר דברים המצערים. ולא אסרה תורה אלא תענוגים של ד' דברם דימקרי העדרן עינוי...".

בדבריו אלו הוא מחלק בין נדרים ובין העינוי של יום הכיפורים, ומדגיש שאין עניין להכחיש את הגוף ולסבול ביום זה. עלינו להתרחק מהחומר, ודבר זה מבוטא בתענוגות של הגוף, אך בדברים שאין בהם תענוג אין בכך איסור מהתורה וחכמים התירו במקום הצורך. בשיעור זה נרחיב בהבנה זו ונעיין בפרטי ההלכות שנובעות מחקירה זו.

המקורות בגמרא

מעיון בסוגיות הגמרא בפרק שמיני ביומא עולות מספר סוגיות הקשורות לשאלת מהות הצום. הגמרא בראשית הפרק דנה במקור חובת העינוי ובהקשר זה מנסה להבין מהו העינוי שנאמר בתורה:

"תנו רבנן: 'תענו את נפשתיכם', יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר 'וכל מלאכה לא תעשו' - מה מלאכה - שב ואל תעשה, אף ענוי נפש שב ואל תעשה. ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה - לא נימא ליה קום תוב בטולא, יתיב בטולא וקריר ליה, לא נימא ליה קום תוב בשימשא! - דומיא דמלאכה... (עד:).

הגמרא העלתה הווא אמינא כי חלק מחובת העינוי הוא לגרום סבל ואי נוחות לאדם, כדוגמת ישיבה במקום עם הרבה שמש או במקום קריר. הגמרא דוחה הבנה זו, וזאת בשתי רמות:

א. שב ואל תעשה - לא צריך לעשות פעולה אקטיבית כדי שהאדם יסבול יותר במהלך היום.

ב. קום ועשה - מותר לאדם לשנות את מצבו ובכך להקל על עצמו מחמשת העינויים.

אם מטרת העינוי הייתה מיעוט בתענוג אזי היה מקום לחשוב שאדם יכול להחמיר על עצמו ולהוסיף צורות נוספות של עינוי. גמרא זו יכולה להיות נקודת פתיחה לשאלות הנוגעות בשאלה האם ניתן לעשות מעשה כדי להקל על הצום (בליעת כדור וכדו' - ונדון בכך בהמשך).

נקודה נוספת העולה בגמרא הינה כי ישנם מקרים בהם חכמים אף הקלו על הצום, כדי לא לגרום לסבל מיותר שלא עליו נצטוונו. כך אנו מוצאים שאיסור רחיצה לא נאמר לגבי מי שנתלכלך בטיט או צואה, או מי שיש בראשו חטטין (עז:). איסור רחיצה נאמר כדי שישמש עינוי כלפי אדם במצב רגיל, ולא לגבי מקרים חריגים בהם העינוי חורג מגבולות העינוי עליו דיברה התורה.

מקרה נוסף בו הקלו חכמים על הצום הינו בנוגע לאיסור רחיצה:

"אמר רב יהודה: מותר להצטנן בפירות. רב יהודה מצטנן בקרא. רבה מצטנן בינוקא. רבא מצטנן בכסא דכספא... אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אריא! תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך, מטפחת היה לו בערב יום הכפורים ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו... וכן כי אתא רבה בר מרי אמר: בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מעבירה על גבי עיניו..." (עח.).

האמוראים מצאו דרכים שונות בהם הם התגברו על הצער של הצום ביום הכיפורים (צינון הגוף בדרכים שונות, העברת כעין מטלית לחה שאין בה איסור רחיצה). יש לשים לב שההתייחסות לדרכים אלו היא מאוד חיובית ואולי אף מומלצת ומכנים זאת - 'מילתא מעליתא'.

מקור נוסף, שגם הוא יהווה עבורנו קרש קפיצה בהמשך, עוסק בהגדרת איסור נעילת הסנדל. הגמרא עוסקת בגדרי איסור נעילת הסנדל ובתוך מהלך הדיון אנו מוצאים קושיה של רבא על אביי:

"אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין, ומשום תענוג. אמר ליה רבא: ואי לאו מנא הוא - כתיתין משוי ליה מנא? ועוד: כל תענוג דלאו מנעל הוא, ביום הכפורים מי אסור? והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק... " (עח:).

רבא מקשה שתי קושיות על אביי, ואנו נתמקד בשאלה השנייה גם ללא הבנת הקשר דברי אביי. אביי הסביר את האיסור במקרה מסוים הואיל ויש תענוג בלבישת מנעל זה. רבא מיד שואל עליו- מי אמר שסתם תענוג אסור ביום הכיפורים? רק התענוג שבלבישת מנעל אותו אסרה התורה אסור, אך סתם תענוג שאינו עונה על הגדרים ההלכתיים מותר, הואיל ואין מטרת היום מניעת תענוג ויצירת סבל. מהמשך דברי רבא וסוגיית הגמרא נראה שהבנה בסיסית זו מקובלת, והיא נשארת גם למסקנה. בהמשך השיעור נעלה את השאלה ההלכתית הרלוונטית בימינו האם מותר ללבוש סנדלי שורש או נעלי קרורס ביום הכיפורים.

חולה שצריך לאכול

הלכה פשוטה היא שחולה שמבחינה רפואית אינו מסוגל לצום - חייב לאכול ביום הכיפורים. לא נכנס כאן להלכות השונות מתי הוא פטור מהצום וענייני שיעור האכילה, אלא נעיר מספר נקודות הקשורות לשיעור שלנו.

במקרים רבים עולה השאלה האם למרות שהאדם מוגדר כחולה ומותר לו לאכול, יש עניין להחמיר ולנסות לצום. דוגמה פשוטה לכך היא אדם שחייב לאכול ובא לשאול האם עליו לדאוג לאכול משהו פחות טעים כדי שלא ייהנה מהאכילה. מבחינה הלכתית - האם יש העדפה שהוא יאכל משהו כחוש ולא משהו שמן.

ניתן לבחון שאלה זו משתי נקודות מבט שונות:

* מצד משמעות הצום ביום הכיפורים - האם יש עניין בתוספת עינוי לגבי אדם שהגדרים ההלכתיים מתירים לו לאכול.

* יתכן ואפשר לדון כאן בשאלה העקרונית של מאכלות אסורות, האם יש בהם חלוקה פנימית בין דבר שהוא ערב לחיך לדבר פחות טעים.

לאור מה שהצענו עד כה לגבי משמעות הצום, יש מקום לומר כי היות וההלכה מתירה לאדם זה לאכול אזי אין עניין שיסבול יותר ויאכל דווקא דבר לא טעים. כמובן שאין זה ראוי לעשות סעודת מלכים, אך גם אין צורך לאכול לחם יבש ובשר מצומק.

קשה לפסוק כך רק בעקבות הבנתנו זו, וכסיוע לדברינו נביא את דברי ה'אור שמח', הדן בעניין זה כחלק מדיני מאכלות אסורות הכלליים. בדבריו, קובע ה'אור שמח' כי בכל העניינים לא מצאנו חלוקה איכותית כי אם כמותית בלבד. לכן, מה שנאסר זה כמות של כזית ולא איכות, וכן אין שוני אם האדם אכל בשר עסיסי או בשר ישן. בדבריו הוא דן גם לגבי יום הכיפורים ואחת הראיות הכלליות בעניין זה היא מהגמרא ביומא:

"פוק חזי בפרק יוהכ"פ דף פ' ע"ב מתקיף לה ר"ז בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת, א"ל אביי קים להו לרבנן כו'. הרי דבכל האיסורים דאכילה כתיב בהו ושיעורן כזית הוי פסיקא ליה דלא שנא בין לולבי גפנים לדבר שהנאתו מרובה, דחסר עצם הכמותי להחשב אכילה, רק יוהכ"פ דלא כתיב ביה אכילה, ותליא בלא תעונה, הוי סליק אדעתיה דרבוי ההנאה מחשב כמו השיעור, לאפוקי נפשיה מתעניתא, ומשני דל"ש. הרי לך בברור גמור דעל ריבוי ההנאה לא אשגחינן..." (הל' מאכלות אסורות פי"ד, הלכה יד).

ה'אור שמח' למד מדברי הגמרא שאין הבדל בין דבר שהוא טעים יותר או פחות בנוגע לעינוי ביום הכיפורים. לכן דין לולבי גפנים זהה לאכילה אחרת שיותר טעימה, ושיעורם שווה ביום זה.

דיון נוסף הקשור לענייננו הינו במקרה שאדם היה צריך לשבור את הצום באמצעו בגלל מחלה, האם עדיין עליו להתענות בזמן שנותר או שאין בכך שום עניין. וודאי שגם אם החולה אכל מכיוון שהיה צריך מבחינה בריאותית, אסור לו, לפחות מדרבנן, לעשות סעודות נוספות ולאכול סתם כך. השאלה היא האם מוטל עליו להמשיך ולשתות או לאכול פחות מכשיעור, או שמא מכיוון שכבר אכל ממש אזי אין עניין בכך. ניתן להציג את החקירה בדרך זו- האם מצוות העינוי היא מצווה כללית ביום זה, או שהאדם מצווה בעינוי בכל רגע ורגע?

בשאלה זו נחלקו האחרונים, ויתכן והשאלה קשורה לנושא השיעור: אם אנו מבינים שמדובר על הרחקה מתענוג יש לבחון האם במקרה הנתון יש תוספת תענוג בעקבות האכילה או לא. מנגד, גם אם מדובר על מצוות שבתון ניתן לדון לשני הכיוונים: ניתן לדמות דין זה לשבת ולומר כי גם בשבת אם יש צורך לחלל שבת אין זה אומר שכעת השבת הפכה ליום חול לכל צרכי, או שמא לומר כי אין עניין עינוי כשבתון ממלאכה, וברגע שאכלנו העינוי נהרס הואיל והאדם כבר לא באותו עינוי.

הרב עטלינגר (שו"ת בניין ציון סימן לד) עוסק בעניין זה באריכות ופוסק שאסור לחולה להמשיך לאכול, ויש לשער כל פעם בצורה פרטית האם מותר לחולה לאכול. לעומת זאת ה'ערוך לנר' (כריתות יח:) מכריע להיפך, וכותב שהסברה מורה שברגע שאדם אכל אז הוא יישב את דעתו ויותר לא שייך לגביו עינוי.

הרחת ריח טוב - א מחייה

נושא נוסף בו עסקו האחרונים הינו האם מותר להריח טבק ביום הכיפורים[1]. כפי שאנו יודעים, אין איסור בהרחת ריח טוב במסגרת חמשת העינויים, ולכן יש לדון האם יש משמעות לריח מעבר להרחה, והאם ניתן לדמות את ההרחה לאכילה או לשתייה. מנגד, עולה כאן שאלה עקרונית והיא האם יש מצוות עונג יו"ט ביום הכיפורים, אשר אם כן, יתכן ויהיה קיום מצווה בהרחת ריח טוב שיגרום לעונג יו"ט.

הגמרא בברכות דנה בברכה שצריך לברך על הרחת ריח טוב, וננסה להבין מתוכה את השפעת הריח על הגוף:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר: 'כל הנשמה תהלל י-ה', איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח" (ברכות מג:).

האדם חייב לברך על כל הנאה שהוא זוכה לה בעוה"ז ולכן עליו לברך גם על הריח. אך, בניגוד לאכילה ושתיה שם הגוף נהנה, בריח הנשמה נהנית. יתכן ולגבי עינוי ביום הכיפורים יהיה הבדל בין הגוף והנשמה, ויתכן ואין חיוב עינוי על הנשמה.

דיונים נוספים לגבי ריח אנו מוצאים בהקשר שונה לחלוטין והוא בנוגע להלכות איסור והיתר. הגמרא בע"ז (סו:) דנה בשאלה האם ישנו איסור להריח ריח מחבית שיש בה איסור. בלשון הגמרא: האם 'ריחא מילתא' או לא סוגיה זו היא בסיס הדיון לגבי שימוש בתנור אחד לבשר וחלב, ובראשונים ישנה מחלוקת כיצד יש לפסוק להלכה. אולם, למרות הדמיון בין הנושאים לא ברור שניתן להסיק בצורה ישירה מהדיון שם לדיני עינוי ביום הכיפורים, הואיל ובשורה התחתונה לא נגדיר הרחה כאכילה ויישוב הדעת נעשה בצורה שונה מהנאת מעיים.

בעקבות הגמרא פוסק 'ערוך השולחן' כי מותר להריח ביום הכיפורים הואיל ואין הגוף נהנה מהריח אלא הנשמה[2]:

"הנאת אכילה ושתייה אסור ביום הכיפורים אע"פ שאינו נכנס למעיו כגון שאוכל ולועס ופולט דמכל מקום החיך נהנה מזה ונהי דאי אפשר לחייבו כרת על זה מכל מקום אסור מן התורה דבזה יש גם כן קצת התיישבות הנפש... אבל מותר להריח כל מיני ריח ביום הכיפורים. ואפילו אם נאמר בכל האיסורים ריחא מילתא היא ואסור, מכל מקום ביום הכיפורים לא נאסרה אלא דבר שהגוף נהנה מזה, לאפוקי ריח שאין הגוף נהנה ממנו כלל אלא הנשמה בלבד, לפיכך לא נאסרה ביום הכיפורים. ואדרבא מצוה להריח ביום הכיפורים כדי למלאות מאה ברכות, לאפוקי שארי איסורים שאין להנשמה ליהנות מאיסור לכך בהם הריח אסור אם ריחא מילתא היא" (סי' תרי"ב סעיף ו).

בנוסף למקורות ישנו מקור אחד ממנו נראה ברור כי מותר להריח ריחות טובים ביום הכיפורים. הירושלמי בסוכה (פ"ה ה"ג) מתאר כי לקטורת ביום הכיפורים היה ריח מיוחד אשר היה מגיע עד יריחו.

'ערוך השלחן' ו'שו"ע הרב' רואים בחיוב את המנהג בהרחת ריח טוב ביום זה הואיל וע"י כך ניתן להגיע למאה ברכות במהלך יום הכיפורים. אך יתכן ויש טעם נוסף במנהג זה שנובע ממצוות עונג יו"ט. בשו"ת גן המלך (סימן קמה) כותב שיש שרצו לאסור הרחת ריח ביום הכיפורים הואיל ובדרך זו הוא מסיח דעתו מן האבל, ויש בריח עונג גדול. בעל 'גן המלך' כותב כי אדרבה, מטעם זה יהיה מותר הואיל ואין בזה משום עינוי יש בכך מצווה של עונג יו"ט.

שמחה ועונג ביום הכיפורים

כפי שציינו לעיל, שאלה עקרונית ביום הכיפורים היא האם קיימת מצוות שמחה וחובת עונג יו"ט ביום זה כבשאר המועדים. ר' יונה בשערי תשובה (שער ד', ט) כותב כי קיימת חובת שמחה, אך מכיוון שיש צום אנו מקדימים את הסעודה ביום, וזוהי החובה של אכילה בערב יום הכיפורים. כך כותב גם הנצי"ב בשאילתות (שאילתא ט"ו) כי יש בר"ה וביום הכיפורים מצוות שמחה כבכל המועדים[3]. דברים דומים עולים מדברי הגמרא בשבת:

"אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב 'ולקדוש ה' מכבד'? - אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה" (שבת קיט.).

מדברי הגמרא עולה שיש מצוות כבוד יו"ט ביום הכיפורים בדיוק כמו בשבת, אך הדרך היחידה שניתן לקיים זאת היא בכסות נקיה.

מקור נוסף התומך בכיוון הראוה את יום הכיפורים כיום טוב, ניתן להביא מדין אבלות ביום הכיפורים. המשנה במועד קטן (פ"ג מ"ה) אומרת כי רגל מפסיק את האבלות, ולכן מי שיושב שבעה מפסיק את אבלותו לפני המועד. לעומת זאת שבת אינה מפסיקה את האבלות, ונחלקו התנאים במשנה ו מה הדין לגבי ראש השנה ויום הכיפורים - האם דינם כדין הרגלים והם מפסיקים את האבלות, או שהם אינם מפסיקים את האבלות כשבת. להלכה נפסק שיום הכיפורים נחשב כרגל לעניין אבלות, והוא מפסיק את מניין השבעה. וכך כותב הריטב"א:

"נמצאת למד לענין פסק הלכה דראש השנה ויום הכיפורים כרגלים גמורים להפסיק אבילות, וגם לעלות למניין ז' ימים" (מו"ק כד:).

הגישה המקובלת בראשונים להסבר דין הפסקת האבלות במועדים, הינה שהמועד מפסיק את האבלות בגלל מצוות השמחה שקיימת בו. ישנה סתירה בין מצוות השמחה של החג לבין התחושה הפנימית של האבלות, והחג מפקיע את האבלות[4]. כך למשל כותב הרמב"ן בתורת האדם:

"ורב אחא משבחא פרש: שבת עולה ואינה מפסקת, מאי טעמא? עונג הוא דכתיב ביה. הרגלים מפסיקים ואינן עולין, מאי טעמא? שמחה כתיבא ביה. וכן כתוב בהלכות גדולות" (עמוד רכ"ג).

יתכן ומחלוקת התנאים לגבי ראש השנה ויום הכיפורים, יסודה בשאלה האם יש מצוות שמחה בימים אלו כבשאר המועדים. להלכה אנו מבינים שיום הכיפורים כשאר המועדים, והפגישה עם ה' במועד זה חייבת לבטל את האבלות הואיל ויש בה סתירה לתחושה הפנימית של האדם באבלו. המפגש עם ה' במועד, גורם לחיוב עונג יו"ט וכבוד יו"ט כבשאר המועדים, ואנו מקיימים זאת בדברים שאנו יכולים במהלך הצום.

סיכום

בשיעור זה עסקנו במשמעות העינוי וראינו כי העינוי אינו מבטא סלידה מתענוג או אבלות, אלא מהווה חלק מהגדרת היום כשבת שבתון. ביום זה אנו מתנהגים כמלאכי השרת ולכן אנו פורשים מענייני החומר של העוה"ז. עקבנו אחר עקרון זה בסוגיות הגמרא ופרטי ההלכות השונות שעסקו בהם הראשונים והאחרונים. בשיעור הבא נשלים את הדיון בשתי דוגמאות נוספות: לקיחת כדור להקלה על הצום, ולבישת סנדל נוח, וכן נרחיב לגבי ההבדל בין יום הכיפורים ושאר הצומות.