דילוג לתוכן העיקרי

עדות קידוש החודש

קובץ טקסט


עדות קידוש החודש

'לא תהא שמיעה גדולה מראייה'

המשנה במסכת ראש השנה (כה:) מתארת מספר תרחישים שכתוצאה מהם בית דין מקדשים את החודש:

"ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר 'מקודש' עד שחשיכה - הרי זה מעובר. ראוהו בית דין בלבד - יעמדו שנים ויעידו בפניהם, ויאמרו 'מקודש מקודש'. ראוהו שלשה והן בית דין - יעמדו השנים, ויושיבו מחביריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהם, ויאמרו 'מקודש מקודש'; שאין היחיד נאמן על ידי עצמו".

באופן רגיל, חברי בית הדין שומעים עדות משני עדים שראו בעיניהם את מולד הירח החדש. אחרי שהם מאמתים את העדות, הדיינים מכריזים באופן רשמי שהחודש מקודש. המשנה מתארת, בין השאר, מקרה ייחודי, שבו חברי בית הדין ראו בעצמם את מולד הירח. אם הדבר קרה בשעות היום (כאשר בית הדין עדיין יושב), הם רשאים לפסוק מיד ולהכריז על קידוש החודש. כפי שמנסחת זאת הגמרא: "לא תהא שמיעה גדולה מראייה" - שמיעת עדות מאחרים ודאי פחותה במעלתה מראייה אישית. אם בית הדין רשאי לקדש את החודש על סמך שמיעת דיווח מאחרים שראו את הירח החדש, ברור שהוא רשאי לעשות זאת גם על סמך התרשמות אישית.

בהשקפה ראשונה נראה שהכלל הזה חל בכל תחומי ההלכה ובכל סוגי העדות. ואכן, משלוש סוגיות נוספות עולה שהכלל הזה מורחב לכל סוגי העדות. הגמרא במסכת בבא קמא (צ:) עוסקת בדיני נפשות, והסוגיות במסכת בבא בתרא (קיג:) ובמסכת כתובות (כא:) עוסקות בדיני ממונות; בכולן נעשה שימוש בכלל "לא תהא שמיעה" בהקשרים שונים בהלכה.

עדות קידוש החודש לדעת רש"י

אף על פי כן, רש"י, בביאורו לסוגיה במסכת ראש השנה (כה: ד"ה ואמאי), מגביל את ההלכה הזו לעניין קידוש החודש בלבד:

"ואמאי יעמדו שנים ויעידו, הלא ראוהו כולן! יקדשוהו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראייה; דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות, אלא 'כזה ראה וקדש' ".

כאשר התורה מתארת את התהליך שבו מקדשים את החודש, היא איננה מזכירה את המונחים 'עד' או 'הגדה' ונגזריהם. במקום זאת מצטטת התורה את ציוויו של הקב"ה למשה - "החֹדש הזה לכם" (שמות י"ב, ב), וממנו משמע (על פי חז"ל) שההוראה הייתה "כזה ראה וקדש", כלומר: כשתראה את הירח במצב דומה לזה - קדש את החודש. בדברי הקב"ה למשה נרמז שקידוש החודש מצריך איסוף מידע בלבד. התורה לא הצריכה במפורש הגדת עדות פורמלית לצורך קידוש החודש. על כן, בית דין שראו בעצמם את הירח החדש יכולים להכריז על קידוש החודש גם בלי לשמוע עדות ממשית. אבל במקרים הרגילים, שבהם התורה הצריכה במפורש עדות, הכלל "לא תהא שמיעה" איננו חל והדיינים צריכים לשמוע עדות אמתית.

כמובן, הסוגיות שהוזכרו לעיל (הנוגעות בדין "לא תהא שמיעה") נראות כסותרות את עמדת רש"י, וכמה ראשונים התאמצו ליישב את דעת רש"י עם המקרים הללו. בכל אופן, רש"י מייחד את קידוש החודש כתחום הלכתי שבו לא נדרשת עדות רשמית. אם בית דין קיבלו את המידע הנחוץ באופן עצמאי, גם אם לא על ידי עדות, אפשר להכריז על החודש החדש.

עדות קרובים לקידוש החודש

רשמים דומים לגבי האופי המיוחד של קידוש החודש אפשר להסיק מדעתו של רבי שמעון המוזכרת במשנה (כב.):

"אב ובנו שראו את החדש - ילכו; לא שמצטרפין זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהן - יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש".

בעוד שתנא קמא פוסל עדים הקרובים זה לזה מלהעיד על הירח החדש, רבי שמעון מתיר לאב ובנו להצטרף לכת אחת ולהעיד על קידוש החודש. מסתבר מאוד לומר, שבדברי רבי שמעון המכשיר עדות קרובים מהדהדת שיטתו של רש"י, שלקידוש החודש אין צורך בעדות כשרה מבחינה הלכתית; מספיקה העברת הידיעה על מולד הירח לבית הדין - גם אם הידיעה הזאת מועברת על ידי מנגנון שבדרך כלל איננו יעיל.

אמנם, ניתן לחלוק על דעת רש"י ובכל זאת לקבל את שיטת רבי שמעון. גם אם נאמר שלקידוש החודש צריך עדות ממשית, ייתכן שפסול קרוב לא יחול כאן. ראש הישיבה, הרב ליכטנשטיין שליט"א, הסביר פעם שאפשר שהפסול של שני קרובים להצטרף יחד לכת עדים אחת הוא הרחבה של הפסול של קרוב מלהעיד על בעל דין שהוא קרובו. במצבים שבהם הדין האחרון לא שייך, הדין הראשון - שהוא הרחבה לוגית שלו - יהיה גם הוא בלתי רלוונטי. כאשר מעידים על מולד הירח החדש, אף אחד מהעדים לא ייחשב כקרוב של בעל הדין, מאחר שבדין זה אין בכלל בעלי דין. לכן, שני קרובים יכולים להצטרף לעדות אחת - למרות שהכללים הרגילים של דיני עדות חלים גם בעדות קידוש החודש.

עדים זוממים בקידוש החודש

תמיכה נוספת לשיטת רש"י ניתן למצוא בפסיקה מעניינת של הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ב ה"ב):

"דין תורה שאין מדקדקין בעדות החדש, שאפילו קדשו את החדש על פי עדים, ונמצאו זוממין בעדות זו - הרי זה מקודש".

הרמב"ם קובע, על פי התלמוד הירושלמי (ראש השנה פ"ב ה"א), שגם אם עדים העידו על קידוש החודש ואחר כך נמצא שהיו עדים זוממים, אנחנו ממשיכים בתהליך קידוש החודש על סמך העדות המוזמת שלהם. ההלכה הזו כשלעצמה - למרות החידוש שבה - איננה קובעת בהכרח שאין צורך בעדות רשמית לקידוש החודש; הגורם לדין יכול להיות כלל שלפיו אם בית דין הכריזו על קידוש החודש, הקביעה היא בלתי הפיכה. כך לומדת הגמרא (ראש השנה כה.) מהפסוקים בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג):

"תא שמע, דתניא: הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר... אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. אמר לו: הרי הוא אומר 'אתם', 'אתם', 'אתם', שלש פעמים, אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני".

רש"י: "אתם אתם אתם - שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם בפרשת שור או כשב, וקרי ביה תקראו אַתֶּם".

גם אם החודש הוכרז בטעות, ואפילו במזיד, התהליך אינו יכול להתבטל למפרע. ייתכן שהרמב"ם התייחס לעיקרון הזה כאשר קבע שעדות שהוזמה אינה גורמת לביטול קידוש החודש, אף אם החודש קודש על סמך אותה העדות.

מה שמפתיע יותר - לענייננו - הוא הלשון שהרמב"ם מנסח בה את הפתיחה להלכה: "אין מדקדקין בעדות החדש". מלשון זו משתמע שהרמב"ם מסכים לדעתו של רש"י שלקידוש החודש אין צורך בעדות רשמית ומלאה. אפילו אם מתברר למפרע שהעדות לא הייתה נכונה (מפני שהעדים נמצאו זוממים), עדיין אפשר לקדש את החודש.

רבי עקיבא איגר (בשו"ת שלו, מהדורא קמא סי' קע"ו) מעלה את האפשרות שעדים שהעידו שקר בקידוש החודש לא ייענשו במלקות על הפרת הלאו "לא תענה ברעך עד שקר". הוא מציע שמכיוון שאין קרבן אנושי שנפגע מהשקר הזה, הוא נחשב כשקר לא מזיק ולכן אין עליו עונש:

"וגם משום מלקות - נראה דלא לקו, דלא שייך בזה 'לא תענה ברעך'; דהא לא העידו כלל על רעהו להפסידו בשום דבר".

לאור שיטת רש"י והרמב"ם אנו יכולים להציע שהלאו "לא תענה" לא יחול כאן מסיבה אחרת. מאחר שהעדות כאן איננה נחשבת עדות רשמית, אנחנו לא יכולים לשייך אותה לאיסור "לא תענה ברעך עד שקר", שמתייחס, ככל הנראה, דווקא לעדות ממש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)