עבודה זרה | דף נא | עבודה זרה שלא כדרכה

"אמר רבי אלעזר: מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים' (ויקרא י"ז, ז) – אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב 'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם' (דברים י"ב, ל), תנהו ענין לשלא כדרכה" (נא ע"א).

כלומר אף על פי שהעבודה הקלסית של מרקוליס היא זריקת אבנים, המקריב לה חייב.

גם הסוגיה המגדירה את איסורי עבודה זרה במסכת סנהדרין (ס ע"ב) קובעת בפירוש שלעתים חייבים על עבודה זרה שלא כדרך עבודתה הקלסית:

"'בלתי לה' לבדו' (שמות כ"ב, יט) – ריקן העבודות כולן לשם המיוחד".

לפי זה, כל עבודה המוגדרת כעבודת מקדש אסורה בעבודה זרה, אף אם אין זו דרך עבודתו של אותו אליל. [הראשונים שם חלוקים על אודות ההיקף של קביעה זו. לדוגמה, המאירי כותב כי ייתכן שהמזמר לפני עבודה זרה חייב, שהרי גם במקדש יש שיר על הקרבן. לעומת זאת, מדברי רש"י שם עולה שחייבים רק על עבודות הזבח העיקריות: שחיטה, זריקת הדם והקרבה.]

סוגייתנו מבססת את האיסור להקריב לעבודה זרה על האמור בפרשת אחרי מות:

"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

מפורש כאן שאסור לזבוח זבחים לעבודה זרה. על כך הגמרא מקשה שפסוק זה נצרך לאיסור שונה לחלוטין: איסור שחוטי חוץ, דהיינו האיסור להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש, שעונשו כרת. למסקנת הסוגיה, הפסוק מלמד הן על איסור שחוטי חוץ הן על הקרבה לעבודה זרה. ונראה שמסקנה זו מלמדת על קשר מהותי בין שני האיסורים. כיצד?

כמה פעמים שמעתי ממורנו הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, שהמוקד של איסור שחוטי חוץ הוא בחתירה תחת מקום המקדש. על פי יסוד זה הסביר הרב ליכטנשטיין הלכות שונות בענייני שחוטי חוץ. לדוגמה, המשנה בזבחים (פי"ג מ"ג) קובעת כי שניים שהעלו קרבן בחוץ יחדיו חייבים – שלא ככלל הרגיל בהלכה, ששניים שעשו איסור יחד פטורים, משום שאיש מהם לא ביצע איסור מושלם. וביאר הרב ליכטנשטיין, שמכיוון שמוקד איסור שחוטי חוץ אינו במעשה, כי אם בתוצאה – הקרבת קרבן מחוץ למקדש – ותוצאה זו אכן הושלמה, ניתן לחייב את שני העושים.

אשר לאיסור עבודה זרה, ראינו לעיל את הילפותא של הסוגיה בסנהדרין: "'בלתי לה' לבדו' – ריקן העבודות כולן לשם המיוחד". הווה אומר: יש פעולות מסוימות שאנו מצווים לעשותן בבית המקדש דווקא. כאשר אדם עושה פעולות אלה לעבודה זרה – אף על פי שאין הוא עובדהּ בעבודתה הקלסית, משום שפעולות אלו אינן רלוונטיות מצד הכללים שאותה עבודה זרה קובעת לעצמה – הריהו חותר תחת מעמדו של המקדש ומנסה ליצור מקדש חלופי, אלילי. עצם החיקוי של עבודת המקדש בהקשר אלילי פוגע במקדש ובעבודתו. [על החתירה תחת מלכות שמים כיסוד מרכזי באיסור עבודה זרה ראה דבריו המאלפים של הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כ', ב) על 'קנאתו' של הקב"ה כשאדם מישראל עובד עבודה זרה.]

נמצאנו למדים כי לפנינו שני איסורים שיסוד אחד להם: החתירה תחת מקום המקדש ועבודתו. דבר זה קורה הן כשמקריבים קודשים בחוץ הן כשעושים עבודות כעין עבודת המקדש בהקשר של עבודה זרה.