עבד ובן חורין

ההבנה הפשוטה של החירות שהשגנו ביציאת מצרים היא חירות פיזית: בני ישראל היו משועבדים למצרים והיו חייבים לבצע כל מה שדרשו מהם, וביציאה ממצרים הם לפתע יכלו לעשות מה שהם רצו, בלי שום כפייה של מישהו מעליהם.

הראי"ה קוק מגדיר בצורה מעט שונה את המושגים 'עבד' ו'בן חורין' (עולת ראיה ח"ב עמ' רמה): "ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות,ולהיפך - בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותו הרוח הנישאה שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא". עבד הוא אדם שאינו נאמן לאמת הפנימית שלו, אלא עושה מה שטוב ויפה בעיני השכן. גם אם לו עצמו המעשה אינו כל-כך טוב, העבד אינו בודק מה טוב בשבילו אלא 'מה יגידו', 'איך זה נראה' וכו'. לעומתו, בן חורין יכול להיות משועבד למישהו אחר, המצווה עליו מה לעשות, אך הוא נאמן לעצמו, נאמן לאמונתו ונאמן למחשבותיו ולהרגשותיו. רוחו של אדם זה היא רוח של בן חורין, אף שהוא יכול להיראות לנו כעבד.

ננסה להוסיף נדבך נוסף לדברי הרב. כמה פעמים עסקנו בהתאמה הקיימת בין הנשמה היהודית לבין התורה והמצוות. כפי שכתבנו, הפעולה הנוחה והטובה לנשמת היהודי היא קיום המצוות, והסיבה לכך שלפעמים איננו מרגישים זאת היא היצרים ומגבלות הגוף. אם כך, כיוון שפנימיותו של היהודי היא הרצון לקיים תורה ובן-חורין הוא אדם שנאמן לפנימיותו - ממילא אדם שמקיים את התורה הוא בן-חורין, ומי שאינו מקיימה הוא עבד. כך נבין את המשנה הידועה במסכת אבות (ב', ו): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

מכאן, ניתן להתבונן על יציאת מצרים בהתבוננות שונה. במצרים, עם ישראל היה משועבד לתרבות מצרים, שלא התאימה לנפשו. ביציאת מצרים קיבלנו את התורה, ובכך נגאלנו מהשעבור הרוחני שבו הייתה נשמתנו עד אז. כפי שהסברנו, רק התורה מתאימה לנשמה היהודית, ולכן בקבלת התורה יצאנו משעבוד נפשי לגאולה.