עבדי הם - ולא עבדים לעבדים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"עבדי הם - ולא עבדים לעבדים" / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

בפרשת בא מופיעה לראשונה חטיבה של מצוות מעשיות. מבחינה מהותית, המצוות המופיעות משתייכות ברובן ליציאת מצרים. מכאן, שיש לעמוד ולבחון היאך מתקשרת המצווה הראשונה שבחטיבה זו, מצוות קידוש החודש, למאורע הגדול של יציאת מצרים?

נוכל לעמוד על פירושם של דברים מתוך עיון בהלכה אחת שפסק רבינו תם. על פי הלכה זו, פועל יכול לחזור בו בכל שעה מכוח הכלל של "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים". לעומת זאת, דינו של הקבלן שונה ואין הוא רשאי לחזור בו בכל שעה שירצה.

יש כאן איפוא הבדל מהותי בין קבלן לבין פועל. הפועל הוא עבד, ואילו הקבלן אינו עבד.

ומה בין זה לזה? דומה שמקור השוני טמון בהשתעבדותו של הפועל למסגרת זמן המוכתבת לו מלמעלה. לפועל אין מקציבים מכסת עבודה אלא מכסה של זמן. משועבד הוא למערכת מסויימת של שעות עבודה, שבהן אין הוא רשאי לעשות דבר מלבד עבודתו של בעל הבית. חיובו גדול עד כדי כך שחכמים פטרו אותו מלומר ברכה רביעית של ברכת המזון על מנת שלא ייבטל ממלאכת בעל הבית.

לא כן קבלן. הקבלן מקבל על עצמו עשיית מלאכה מסויימת, וחופשי הוא לתכנן את מועדי עבודתו ככל אשר יחפוץ. אין הוא משועבד לעשות מלאכתו בשעות מסויימות. הקבלן אינו עבד הזמן אלא אדונו ומושלו.

נקודה זו מאפיינת את מצוות קידוש החודש. קביעת הזמנים ניתנה בידי ישראל, כמאמר הכתוב: "החדש הזה לכם" - הזמן נתון לכם לעשות בו כטוב בעיניכם. זהו עיקרו של השחרור מן השעבוד והעבדות.

שחרור זה משעבודו של עול הזמן בא לידי ביטוי גם במישור הכלכלי והחברתי, כמוסבר לעיל גבי הפועל והקבלן. אך משמעותו רחבה הרבה יותר.

במצוות "החדש הזה לכם" טמון הציווי למנות את חדשי השנה מניסן. דהיינו: אין מונים עוד את השנים מבריאת העולם אלא מיציאת מצרים. הבדל זה אינו טכני בלבד אלא מייצג שוני משמעותי. קיים שוני מהותי בין יחוס הזמן לבריאת העולם לבין ייחוסו ליציאת מצרים.

יחוסו של הזמן לבריאת העולם מעניק לזמן משהו מן ה"בריאה", שותפות עם עולם הטבע, עולם שבו פועל האדם בחלל נתון ומצומצם, שאינו מאפשר לו חופש פעולה. הטבע מצר את צעדיו של האדם, כשאחת מן השלשלאות הכובלות אותו היא מסגרת הזמן.

לעומת זאת, יחוס הזמן ליציאת מצרים מעניק לאדם את המימד ההיסטורי, את תחושת היותו חלק מתהליך כולל. כאן, האדם אינו כבול בתווך אלא פועל ויוצר. בידו-שלו, במעשיו, תלויה מידת ההתקדמות. אין הוא נשטף בזרם החיים בעל כרחו, אלא עליו מוטלת המשימה לכוון, לנווט ולהדריך את ארחותיו. האדם אינו פועל עוד כ"חפצא" בעלמא, אלא כ"גברא". "גברא" בעל בחירה, "גברא" בעל רצון, "גברא" בעל יכולת לפעול.

בשעה שהאדם מתייחס לעולם מתוך נקודת מבט זו, משתחרר הוא מעול שעבודו של הטבע. אין הוא עוד עבד לחוקי הטבע, אלא היכולת ניתנה בידו למשול בהם ולעשות כרצונו-שלו. באפשרותו לעלות ולהתקדם מבלי שהטבע יפריע בידו. משוחרר הוא לפעול ולנווט את דרכו אל הקדוש-ברוך-הוא, להעפיל ולהגיע לאדוניו האמתי. אכן, "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים", עבדי הקדוש ברוך הוא אנן, ולא עבדי הטבע.



[1] שיחה שנאמרה בישיבה בליל ש"ק בא, תשל"ב. כתב: הרב אליהו בלומנצוויג. ערך: אביעד הכהן.