סעודה שלישית בער"ח שחל בשבת
* פתיחה
כידוע, מנהג הרב ליכטנשטיין הוא שבערב חודש שחל בשבת, כאשר אוכלים סעודה שלישית, יש לברך ברכת המזון לפני השקיעה. מנהג הרב עמיטל הוא לברך כרגיל - לומר 'רצה' אך לא 'יעלה ויבוא' - אך להקפיד לא לאכול לחם לאחר השקיעה. בשיעור זה נברר את המנהגים השונים בסוגייה זו.
בש"ס לא מצינו מקור ברור בשאלתנו, אך יש לבחון שתי סוגיות בנידון:
סוגייה א' - בברכות כז: נאמר:
"אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת".
הגמרא מסבירה, שרב התפלל של שבת בערב שבת, אך קיבל עליו את השבת. עם זאת, רבי יאשיה התפלל של מוצאי שבת בשבת, וכאן החידוש גדול יותר, משום שאע"פ שהוא לא הוציא את השבת, הוא התפלל תפילת חול והבדיל.
סוגייה ב' - בפסחים קב.-: נאמר:
"תנו רבנן: בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום - מביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברכת המזון, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך. גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון, והשני אומר עליו קדושת היום".
רש"י על אתר מבאר, שדברי הברייתא: "גמרו..." הם המשך דעת ר' יוסי. מקור דברי הגמרא בתוספתא בברכות (פרק ה' הלכות ג'-ד'):
"אורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית וקדש עליהן היום ועקרו עם חשיכה לבית המדרש חזרו ומזגו להם את הכוס אומרין עליו קדושת היום דברי ר' יהודה. ר' יוסה אומר אוכל והולך עד שעה שתחשך. מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון מזכיר של שבת בברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום".
שני חידושים נזכרו בדברי התוספתא: ראשית, מפורש בתוספתא שיש להזכיר של שבת בברכת המזון. שנית, משתמע כי "מזגו לו כוס ראשון" היינו לכולי עלמא, ולאו דווקא לר' יוסי.
שיטת הרא"ש
הרא"ש בפסחים (פרק י' סימן ז') כתב:
"ומיהו אע"ג דאדחי לה גמרינן מינה דהיכא דגמר סעודתיה מקמי דקדיש יומא ואדמשו ידייהו קדיש יומא מקדמינן ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על הכוס שני כרבי יוסי דאמר גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום. ויש להסתפק אם צריך להזכיר של שבת בברכת המזון אף על גב דקתני בתוספתא (ברכות פ"ד) בדברי רבי יוסי כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון מכל מקום איכא למימר שאני התם שאכל משתחשך הלכך דין שיזכיר של שבת אבל הכא שגמר סעודתו מבעוד יום לא. או דלמא כיון שקידש היום צריך לברך ברכת המזון של שבת מידי דהוה אמי שלא התפלל בערב שבת מנחה מתפלל שתים של שבת וכן נראה".
ובכן, הרא"ש מסתפק האם יש להזכיר של שבת דווקא אם אכל לאחר השקיעה, או שמא יש להזכיר של שבת מצד עצם העובדה שהוא מברך בשבת - כדין המתפלל תפילת תשלומין בשבת. הרא"ש לא מכריע את השאלה בהדיא, אך כותב: "כן נראה". בתשובותיו (כלל כ"ב סעיף ו') הדברים מפורשים יותר:
"ששאלת: מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו, אם יזכיר של שבת בברכת המזון, כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת. דע, שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול; מידי דהוה אתפלת המנחה של שבת, שאם לא התפלל אותה, מתפלל במוצאי שבת שתים של חול; כי אין להזכיר של שבת בחול, אע"פ שנתחייב תפלה זו בשבת. וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום, דקאמר רבי יוסי: גמרו סעודתן, כוס ראשון אומרים עליו ברכת המזון, שני אומרים עליו קידוש היום. בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי: ומזכיר של שבת בברכת המזון; אע"ג דסעודת חול היתה, כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת. הכא נמי, אע"ג דסעודת שבת היתה, כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל".
החקירה הגלומה בדברי הרא"ש היא מה המחייב של אזכרה בברכת המזון - האם מחייב הברכה, או שמא מועד הברכה. הכרעת הרא"ש היא, שהחיוב נובע מן המועד, ועל כן המברך במוצאי שבת לא יזכיר של שבת. הרא"ש בתשובתו לא מתייחס לשאלה האם אכל לאחר חשיכה, אך לדעתו אין בכך צורך, משום שגם אם לא אכל משחשיכה, הולכים אחר הזמן.
הרא"ש מוכיח את דבריו מתפילת תשלומין. לכאורה, יש לחלק בין התחומים, משום שברכת המזון נובעת באופן ישיר מהאכילה שבשבת, בעוד שתפילת תשלומין איננה התפילה הקודמת שהועתקה ממקומה, אלא הכפלה של התפילה הנוכחית מדין "רחמי".
שיטת המהר"ם
המהר"ם מרוטנבורג חלק על הרא"ש, כפי שכתב ההגהות מיימוניות (הלכות מגילה פרק ב' הלכה י"ד):
"ומיהו אם משהה סעודתו עד הלילה - אומר מהר"ם שצריך לברך על הניסים, כדאשכחן רב צלי של שבת בערב שבת".
המהר"ם מוכיח מהסוגייה בברכות, שניתן להעתיק את האזכרה ממועדה (משבת לערב שבת), ולכן דורש להזכיר על הניסים גם במוצאי פורים. אמנם, גם כאן יש מקום לחלק, משום שבאיזכור שבת ישנה התייחסות כללית לשבת ("אתה קדשת..."), ואילו באיזכור על הניסים ישנה התייחסות מפורשת לימים ההם ולזמן הזה. נראה, שחילוק זה איננו הכרחי, והראייה כשלעצמה ברורה.
המהרי"ל (סימן נ"ו) התייחס באריכות לסוגייתינו, והביא מחלוקת ראשונים זו. הכרעתו להלכה היא כמהר"ם, שיש להזכיר "על הניסים" וכן "רצה", אף אם הסעודה נמשכה במוצאי היום.
פסקי השו"ע
הב"ח בשלהי סימן קפ"ח כתב:
"כתב בשולחן ערוך בכאן וז"ל: היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, והוא הדין לראש חודשים ופורים וחנוכה עכ"ל. והיינו כדפסק בהגהת מיימונית, וכן נראה מתוך תשובת מהרי"ל ... ודלא כהרא"ש בתשובה.
אלא, דאיכא לתמוה, דבשולחן ערוך בסימן רע"א סעיף ו' פסק להדיא כתשובת הרא"ש היפך מה שכתב כאן. ובסימן תרצ"ה כתב שתי הסברות ולא הכריע, וצ"ע".
הב"ח עומד על ההבדל בין פסקי המחבר בסימנים השונים: מחד, בסימן קפ"ח פוסק המחבר כמהר"ם, שאזלינן בתר תחילת הסעודה, אולם בסימן רע"א, לגבי סעודת ערב שבת שנסתיימה לפני השבת, הוא פוסק שכאשר מברכים בשבת עצמה יש להזכיר רצה, כדעת הרא"ש. ביישוב דברי השו"ע יש מקום לשני תירוצים:
תירוץ א' - השו"ע פוסק שלעולם יש להזכיר שבת. המג"א (סימן רע"ו ס"ק י"ד) נימק זאת בכך שמספק יש להזכיר שבת:
"וצריך להזכיר של שבת - אע"ג דבססי' קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה י"ל דספוקי מספק' ליה ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך".
היה מקום לנסח את הדברים בדרך שונה מזו של המג"א, ולפרש שמצד תוספת שבת, לעולם יש להזכיר את השבת - בין לפניה ובין לאחריה. ואכן, המג"א עצמו בסימן קפ"ח ס"ק י"ח הביא דברי השל"ה:
"והוא הדין לראש חודש, חנוכה ופורים - ושל"ה פסק דבאלו כיון שאין מצוה בתוספתן לא יזכיר".
תירוץ ב' - ניתן לומר, שישנם שני מחייבים שונים בברכת המזון: המועד והאכילה. לפיכך, בין אם אכל בשבת, ובין אם ברך בשבת - עליו להזכיר של שבת[1].
להלכה, נראה שהשו"ע פוסק כמהר"ם גם בשבת וגם בר"ח ובפורים, וכן הכריע המג"א בסימן קפ"ח. אמנם, לעיל ראינו שהשל"ה חילק בין השבת, שיש בה תוספת, ובין ראש חודש, חנוכה ופורים, שאין בהם תוספת, וממילא אין להזכיר אם יצא היום.
תרתי דסתרי
בהמשך דברי המג"א בסימן קפ"ח נזכר משתנה אחר:
"ולכן אם חל ר"ח במ"ש אומר של שבת ולא של ר"ח, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וכמ"ש סי' ער"א סעיף ו' בהג"ה, ועיין מה שכתבנו שם, דלא כעולת תמיד שכתב משום תוספת שבת, דליתא - דהא גם בר"ח פסק כן ...
ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת צריך להזכיר של ר"ח ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי, מאי דהוה למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה".
המג"א מסביר, שלעיתים ישנה בעייה של תרתי דסתרי, אם מזכיר שני מועדים יחד, ולכן מוכרחים להכריע: אם לא אכל לאחר השקיעה, יזכיר רק של שבת, ואם אכל יזכיר רק של ראש חודש, כפשטות דברי התוספתא. המג"א לשיטתו דוחה את דברי העולת תמיד, וטוען שעניין תוספת שבת לא מעלה ולא מוריד בנידון דידן. יש להעיר, שאת בעיית תרתי דסתרי בנידון זה ניתן לפתור בשתי דרכים:
א. המברך עוד לא קבע בהדיא שיצאה שבת, ועל כן טוב שיזכיר של שבת, יתכוון להוציאה, ולאחר מכן יזכיר של ראש חודש.
ב. באשל אברהם הסביר, שתוספת שבת מאפשרת להחיל חלות של שבת גם אם היום הוא ראש חודש גמור. לפיכך, ניתן להזכיר גם של שבת וגם של ראש חודש, ואין בכך סתירה. הט"ז גם הוא העלה אפשרות כזו, ויעויין שם.
מדברי המג"א עולה, שהפיתרון היעיל ביותר הוא לאכול בהדיא לאחר השקיעה, וכך להתחייב באיזכור ראש חודש. אמנם, ערוך השולחן חולק על כך, ולדעתו גם מי שאכל לאחר השקיעה יזכיר רק של שבת, ולא של ראש חודש. הרב קוק בסידור עולת ראיה כתב, שיאכל להדיא פת לאחר השקיעה, ואז יזכיר גם של שבת וגם של ראש חודש, כפי שכתב הפרי מגדים.
נבחן את פסיקתו של המשנ"ב בנידון, בסימן קפ"ח. בס"ק ל"ב כתב:
"וכתבו האחרונים דאם התפלל מעריב קודם בהמ"ז שוב אינו מזכיר של שבת בבהמ"ז דמחזי כסתרי אהדדי".
בס"ק ל"ג כתב:
"ולפיכך אף אם חל ר"ח במו"ש יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי דהיאך יאמר ביום השבת הזה ואח"כ יאמר ביום ר"ח הזה דהא ר"ח הוא ביום א' א"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) אכן במו"ש לחנוכה ופורים אפילו אם גמר סעודתו בלילה אינו מזכיר של חנוכה ופורים רק של שבת לבד כיון דבלא"ה הזכרה מעין המאורע דחנוכה ופורים אינו אלא רשות כנ"ל בסימן קפ"ז ס"ד כ"כ המ"א ועוד הרבה אחרונים וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו".
המשנ"ב הוא איש הספקות הגדול, שמשתדל לצאת ידי חובת כולם, ואעפ"כ בכל אריכות דבריו הוא לא דורש להפסיק לאכול לפני השקיעה. כמובן, גם אם נחמיר להפסיק לאכול, הרי זה רק בפת.
סיכום
עוד נוסיף, שההחמרה של הרא"ל שיש לברך קודם צאת השבת מבוססת לכאורה על סברתו של הרא"ש, שאם נברך לאחר יציאת השבת הרי שאנו מתחייבים להזכיר יעלה ויבוא, ואם באנו להחמיר כרא"ש, ראוי לעשות זאת בכל שבת, ואת זאת לא מצינו!! יתירה מזאת, חשוב לדעת לאילו ספקות אנו חוששים ולאילו ספקות איננו חוששים[2]. אנשים מקלים בספקות דאורייתא משמעותיים מאוד, אך בהכי מחמירים ואוכלים סעודה שלישית כאילו היתה סעודה מפסקת, ונראה שאין צורך בכך.
הפוסק היחיד שמזכיר להפסיק לאכול קודם לכן הוא קיצור שולחן ערוך, אך אם באנו להחמיר כחומרותיו - אנה אנו באים. הכרעת הרב מדן היא, לאכול לאחר השקיעה, ולהזכיר גם יעלה ויבוא וגם רצה.
* השיעור סוכם על ידי אביהוד שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.
[1] אמנם, לפי נימוק זה לא מבואר מדוע בסימן תרצ"ה, לגבי סעודת פורים שנתארכה לתוך הלילה, המחבר לא הכריע בספק, שהרי גם שם קיים המחייב של שעת האכילה. ואולי יש לחלק בין "על הניסים" ובין "רצה", וצ"ב. על פי התירוץ הקודם, שמסביר את דברי השו"ע על פי דין תוספת שבת, החילוק בין שבת ופורים ברור.
[2] דוגמה לדבר: הרב מרדכי ברויאר ז"ל היה סבור, שאין לקרוא "זֵכר" ו"זֶכר", ואם באנו להחמיר - עדיף להוציא שני ספרי תורה, שבאחד כתוב "ויהי כל ימי נוח", ובאחר כתוב "ויהיו כל ימי נוח". המנהג לקרוא פעמיים יצר חרפה גדולה, כשקורים במנהגים שונים ורבים, והדבר נראה כחוכא והיטלולא.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)