סנהדרין | דף קד | ענייני עולם הבא

בדף קד ע"ב מסופר על אירוע משונה ביותר. כאשר מנו אנשי כנסת הגדולה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ביקשו לצרף לאותה חבורה גם את שלמה המלך. דבר לא הועיל להזיז אותם מדעתם: לא התגלותו של דוד המלך, לא האש שליחכה בספסליהם ולא בת הקול שיצאה מן השמים ודיברה בשבחו של שלמה. לבסוף יצאה בת קול ואמרה:

זאת אומרת: אין לכם רשות לקבוע למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין; קביעה זו נתונה לקב"ה בלבד.

הירושלמי (פ"י ה"ב) אומר שבת הקול יצאה לא רק כנגד הניסיון למנות את שלמה עם אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא כנגד עצם היומרה לשפוט למי אין חלק לעולם הבא:

"רבי חנניה ורבי יהושע בן לוי: בשעה שנמנו ואמרו 'שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא' יצתה בת קול ואמרה: 'המעמך ישלמנה כי מאסת, אלא כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר'".

סיפור זה עומד בניגוד בולט לסיפור הידוע על תנורו של עכנאי, המובא בסוף הפרק הרביעי של מסכת בבא מציעא (נט ע"ב). שם הביא רבי אליעזר כמה ראיות משמים לדעתו – אמת המים, החרוב, כותלי בית המדרש – וכולן נדחו, בדיוק כמו אצל שלמה. אלא ששם לא הועילה גם בת הקול שיצאה והכריזה "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום", ורבי יהושע פסק כדעת רוב החכמים ונגד רבי אליעזר על פי הכלל "לא בשמים היא". והגמרא שם מוסיפה ומספרת כי באותה שעה צחק הקב"ה ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני".

כמובן, ההבדל בין הסיפורים ברור: קביעת ההלכה מסורה לחכמים, אך הקביעה מי זכאי לעולם הבא היא בידי הקב"ה.

על פי זה יתבאר מדוע דווקא אנשי כנסת הגדולה הם שניסו למנות את אלו שאינם ראויים לחיי העולם הבא. אנשי כנסת הגדולה מייצגים את תחילת קביעותה וצמיחתה של התורה שבעל פה. עד ימיהם היתה התורה מסורה בידי הנביאים (ראה אבות פ"א מ"א), אך בימיהם פסקה הנבואה, והם שהעבירו את מלוא כובד המשקל להכרעה האנושית בתורה. במובן מסוים ניתן לומר שמשה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים – ועדיין הייתה התורה ברשות שמים יותר מאשר ברשות האדם. רק כשבאו אנשי כנסת הגדולה נשלם התהליך של העברת התורה לרשות האדם, וניתן היה לומר בשלמות "לא בשמים היא". הסיפור המובא בסוגייתנו עומד על המגבלה שבקביעה זו. כשניסו אנשי כנסת הגדולה לפלוש לתחום לא להם, עצר בעדם הקב"ה: "כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי?!"