סנהדרין | דף קב | יצר העבודה הזרה של מנשה
"רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין.
אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן?! מהיכא בעית למישרא המוציא?
אמר ליה: לא ידענא.
אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן?!
אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא.
אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא.
אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?
אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי.
למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא" (קב ע"ב).
סיפור מבהיל זה, המביע את מורכבות דמותו של מנשה, מלמד, בין השאר, על העוצמה שהיתה בתקופתו ליצרא דעבודה זרה. אנו, כרב אשי בשעתו, מתקשים כנראה להבין את עוצמתו של אותו יצר – שלא כיצרא דעריות, שהוא יצר גופני מוכר ומובן.
בעניין זה זכורה לנו הגמרא לעיל סד ע"א, העוסקת אף היא בעוצמתו של יצר עבודה זרה (לפחות בתר דאביקו ביה, עיין שם) ומספרת כי כשהתקבלה התפילה לביטולו, "נפק כגוריא [רש"י: ארי קטן] דנורא מבית קדשי הקדשים". והדברים מתמיהים: וכי מה לו ליצרא דעבודה זרה בבית קודשי הקודשים?! ברם, מסתבר שדווקא תיאור זה יקדם אותנו בהבנת המשיכה המסתורית לעבודה זרה.
כאשר מעיינים בפרשה שממנה למדה הגמרא (לעיל סג ע"א) את איסור עבודה זרה כדרכה, נראה בפשטות שאין מדובר בה כלל בעבודה לאל זר:
"כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:" (דברים י"ב, כט – י"ג, א).
על פי פשוטן, המילים "וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" אינן מוסבות על עבודה לאל זר, אלא על עבודה לקב"ה: התורה שוללת את דרכיהם המתועבות של עמי הארץ, ומורה לנו שלא לעבוד את ה' כדרך שהם עובדים את אלוהיהם – "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ".
ולמה זה נימשך כל כך לעבוד את הקב"ה בדרכים הזרות דווקא? זהו יצר דתי-רוחני המעורה בשאיפה להתקרב לקב"ה. יצר זה איננו מסתפק בעבודה המתונה, המתוחמת, המופשטת משהו, שמורה לנו התורה, והוא חפץ בהתקרבות ממשית ומוחשית יותר, שאינה נופלת מזו שחווים עמי האזור.
ובכן, חז"ל למדו מפסוקים אלו את איסור עבודה זרה כדרכה משום שגם יצר עבודה זרה, תחילתו בדבר זה ממש: לא בתאווה לאלוהי נכר דווקא, כי אם בתאווה לעבודה המוחשית שלהם ולחוויה שהיא נותנת. מכיוון שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את הקב"ה בדרכים אלו, הצעד הבא הוא להפנות את התאווה הזאת לאל זר. זוהי עוצמתו של יצרא דעבודה זרה: זהו יצר דתי רוחני ששורשו טוב – מוצאו מבית קודשי הקודשים – אלא שהוא מופנה לאפיק נוֹרא, ובשל שורשו הטוב קשה לעמוד בפניו.
יש לציין שהפסוקים הקודמים לקטע שציטטנו למעלה ממתנים מעט את המסר הזה:
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (שם י"ב, ב–ה).
פשט הכתוב כפירוש הראשון שהביא רש"י, שגם פרשה זו באה לשלול עבודת ה' בדרכים המקובלות בקרב עובדי עבודה זרה – עבודה על ההרים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. אולם רש"י הביא גם פירוש שני לפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם": דרשת חז"ל שיש איסור לנתוץ מזבחות ולמחוק את שם ה'. על פי פירוש זה, קריאת הפרשה שונה לחלוטין: הפרשה מצַווה להשמיד את כל תשתיות העבודה הזרה בארצנו, ובד בבד מצַווה שלא לעשות כן לחפצי עבודת ה'. ולכאורה הדבר תמוה ביותר: הלוא כל מאבקנו בעבודה הזרה נובע ממחויבותנו לקב"ה, וכיצד יעלה על הדעת שמתוך מאבק זה נבוא לפגוע במקדשו? אלא שהתורה חששה שהשלילה המוחלטת של דרכי העבודה הזרה תביא לרפיון ברגש הדתי, או לכל הפחות בפן המוחשי והחם של עבודת ה' שאינה רק שכלית, מופשטת ומנוכרת, ועל כן נצרכה לצוות: "וְנִתַּצְתֶּם... וְשִׁבַּרְתֶּם... וְאִבַּדְתֶּם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)