דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | סנדל המסומר

קובץ טקסט

פתיחה

השבוע נעסוק באחת מגזירות חכמים המפורסמות שמובאת במשנה במסכת שבת ובמסכת ביצה – גזירת סנדל המסומר. בשיעור השבוע נעיין במקורות הגזירה בסוגיות השונות ונעמוד על טעמה ויסודה, ולאחר מכן נבחן את סוגיית הגמרא בביצה ונבחן כיצד המשנה מתיישבת עם עיקרי הדין שמובא במשניות הסמוכות לה.

המקורות התנאיים

המקור הראשון לגזירה מופיע במסכת שבת. המשניות בפרק ו עוסקות בשאלה באילו בגדים ניתן לצאת לרשות הרבים בשבת, ובאלו אסור ונחשבים כמשוי. אחד מהבגדים שהגמרא אוסרת לצאת בו זה סנדל המסומר.

"לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת" (משנה מסכת שבת פ"ו,משנה ב).

בתוספתא אנו מוצאים שאסור גם ללבוש אותו בתוך הבית:

"לא ינעול אדם סנדל מסומר ויטייל בתוך הבית אפי' ממטה למטה אבל נוטלו ומכסה בו את הכלים. ר' לעזר בי ר' שמעון אוסר. נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ארבע וחמש ר' או' עד שבע או שחפהו בעור מלמעלה או שעשה לו מסמרין הרבה מלמטה או שעשה לו טס או יתד כדי שיהלך עליו ולא תהא הארץ אוכלתו מותר"             (ד', ח).

היה מקום לחשוב שהטעם של האיסור בגמרא בשבת נובע מהחשש שמא האדם יוריד את הסנדל ברשות הרבים ויוליכו ד' אמות (בדומה לחלק מהחפצים במשניות הסמוכות), אולם הסבר זה קשה לאור דברי התוספתא.

במשנה בביצה אנו מוצאים גם כן איסור בנוגע לסנדל המסומר אך בהקשר שונה:

"בית שמאי אומרים: אין משלחין ביום טוב אלא מנות, ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין. משלחין יינות שמנים, וסלתות, וקטניות, אבל לא תבואה. ורבי שמעון מתיר בתבואה.

משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים, והן לצורך המועד. אבל לא סנדל המסומר, ולא מנעל שאינו תפור. רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן, מפני שצריך אומן. זה הכלל: כל שנאותין בו - ביום טוב משלחין אותו"       (פ"א, משניות ט-י).

המשניות עוסקות בשאלה אילו דברים מותר לשלוח ביום טוב, ומבאר הרמב"ם את יסוד האיסור:

"טעם אסור בית שמאי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. גם בית הלל לא התירו אלא לשלוח ביד איש אחד או שנים, אבל לשלוח שלשה אנשים או יותר וביד כל אחד מהם אברים וכיוצא בהם הרי זה אסור כדי שלא יעשה מעשה יום חול גמורים".

חכמים התירו לשלוח חפצים שניתן ליהנות מהם ביום טוב ואסרו דברים שאין להם שימוש ביום עצמו.

הסבר הגזירה

הגמרא בשבת מסבירה את טעם הגזירה:

"סנדל המסומר מאי טעמא? אמר שמואל: שלפי הגזרה היו, והיו נחבאין במערה, ואמרו: הנכנס - יכנס, והיוצא - אל יצא. נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורין הם: אחד מהן יצא, וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים. רבי אילעאי בן אלעזר אומר: במערה היו יושבין, ושמעו קול מעל גבי המערה. כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים. רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין, ושמעו קול מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים. באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר"                                                                 (ס.).

האמוראים מציגים מספר מסורות לגבי הסיטואציה המדויקת בה האסון התרחש, והצד השווה בדבריהם היא שהסנדל הוא הגורם לטרגדיה. לאור כך נראה שהגזירה היא אות זיכרון לאירוע שקרה.

במקורות נוספים אנו מוצאים הסבר קצת שונה אך בעל עקרון דומה. כך לדוגמה אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי:

"מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות, ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות, ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה..." (שבת פ"ו, הלכה ב).

גם בתלמוד הירושלמי המסורות קושרות את הגזירה ללבוש של החיילים הרומאים, אך יתכן ואין מדובר על אירוע חד פעמי אלא על פחד כללי שהטיל קול הסנדל במשך תקופה ארוכה[1]. הסנדל מסמל את הלבוש הרומאי וממילא יש להתרחק ממנו הן מפאת האסונות שהוא גורם, והם מבחינת הסמל שהוא מייצג[2].

לאור הטעם שעולה מהתלמודים עולה מיד השאלה, מדוע יש איסור ללבוש רק בשבת- הרי החשש קיים גם במשך ימות השבוע? הגמרא עוסקת בשאלה זו:

"אי הכי, בחול נמי ליתסר! - מעשה כי הוה - בשבת הוה. - ביום טוב לישתרי! אלמה תנן:  (משלחין כלים ביום טוב, בין תפורין בין שאינן תפורין) אבל לא סנדל המסומר, ולא מנעל שאינו תפור (ביום טוב). - בשבת מאי טעמא - דאיכא כינופיא, ביום טוב נמי - איכא כינופיא. - תענית ציבור איכא כינופיא, ליתסר! - מעשה כי הוה - בכינופיא דאיסורא, הכא - כינופיא דהתירא הוה..."   (שם).

התלמוד הבבלי מתרץ שהגזירה דומה למעשה שהיה- מכיוון שהאירוע היה בשבת כך גם גזירת חכמים היא על לבישת הסנדל בשבתות.

התלמוד הירושלמי גם כן התעסק בשאלה זו אך הוא מקבל את נקודת ההנחה שהיה מקום לגזור גם בימות החול. לפירושוף מכיוון שבדרך כלל לאדם יש זוג סנדלים אחד בלבד, ברגע שחכמים גזרו על השבתות, נקודת ההנחה היא שגם לא ילבשו בימות החול היות ולא יהיו להם שתי זוגות.

הסתרת טעם הגזירה

לפי העיקרון המובא בירושלמי חכמים העלימו את מטרת הגזירה. הגזירה נועדה שאנשים לא ינעלו תמיד סנדל המסומר אך הגזירה הייתה רק לגבי שבתות ולכאורה הגיעה או כזיכרון לאסון, או כאחת מההרחקות של הלכות שבת. במשנה במסכת עבודה זרה (פ"ב, משנה ה) מובא עקרון זה שלפעמים חכמים מכסים על גבי הטעם העיקרי של הגזירה[3] וכפי שכותב הרמב"ם בפירושו למשנה:

"מה שחייב שלא יודיעו סיבת איסורה הוא קרבת אותה הגזירה, דילמא אתו לזלזולי בה, ולזה היה מנהגם כאשר אסרו דבר בגזירה אין מודיעים סיבת אותה הגזירה במשך שנה, עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ויתפשט אצל הנשים וההמון, ואז יודיעו הטעם".

לאור דברי הירושלמי והקושי שעולה מסוגיית הבבלי, הסיקו חלק מפרשני הדור האחרון שיסוד הגזירה נובע מהתרחקות לאומית. הסנדל המסומר סימל את החייל הרומאי (בקולו וברישומו על גבי הקרקע) וחכמים גזרו עליו כך שלא יהיה לגיטימי ללובשו וממילא להידמות לרומאים ולדרכם. בדרך זו כותב ר"ש ליברמן:

"ברור שהחכמים הראשונים לא פרסמו נימוקם לאיסור סנדלים המסומרים, שמטעמים חברתיים או רגשיים ביקשו לבטל נעילתם כל עיקר, תחת זאת כרכו את הדין בשבת, תחום שבו נשמע לעם ללא ערעור, וכך השיגו למעשה את מטרתם בדרך עקיפין..."

                                       (יוונים ויוונות בארץ ישראל עמוד 254)[4]

בדרך דומה כותב גם הרב ד"ר מרדכי הלפרין:

"טענה דומה בלבוש אחר קובעת כי דרכם של חכמים, גם במקרים אחרים, לחזק תקנות או גזרות שנקבעו מטעמי הרחקה מסכנה, על ידי סיווגם כתקנות "דתיות" ולא רק כהנחיות בטיחותיות. דוגמא מעניינת למצב כזה מצויה בירושלמי בסוגיית סנדל המסומר. בניגוד לבבלי שם, לדעת הירושלמי... על השאלה איך איסור נעילת סנדל מסומר בשבת יכול למנוע את הסכנה הקיימת גם בימות החול? עונה הירושלמי שאין דרכו של אדם שיהיו לו שני זוגות סנדלים אחד לחול ואחד לשבת! לכן די באיסור בדיני שבת כדי להימנע מהסכנה.

על השאלה המתבקשת מדוע חז"ל לא אסרו ישירות את נעילת הסנדל כל ימי השבוע מפני הסכנה, כמו שהיה ראוי, התשובה פשוטה. על תקנה ביטחונית או בטיחותית - קל לערער. שהרי אפילו קל שבקלים רואה עצמו מבין בנושאים אלו לא פחות מחכמים, והסיכון לאי ציות לתקנה הוא גבוה. לעומת זאת, על תקנה 'דתית' לא כל אחד יכול לערער, שכן הדבר מסור לחכמי ישראל יודעי דת ודין. לכן הסיכוי לערעור ולדחיית התקנה יותר נמוך. מסתבר ששיקולים דומים אפשר שיחולו גם על הרצון לסווג את תקנת המציצה כחלק ממצוות המילה, דהיינו כחובה 'דתית' ולא רק כתקנת בטיחות של הרחקה מסכנה"     

              (בתוך 'מסורת המציצה- שדה קרב רפואי במלחמת תרבות')[5].

יש לציין כי ממיקום פסיקת ההלכה בדברי הרמב"ם, ניתן לעמוד על טעם הגזירה לשיטתו:

"כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת, ואם יצא אם היו כלים שהן דרך מלבוש כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגלים הרי זה פטור, ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס הרי זה א חייב.

אין יוצאין בסנדל מסומר שסמרו לחזקו, ואפילו ביום טוב גזרו שלא יצא בו..."  (הל' שבת פי"ט, א-ב).

מסמיכות ההלכות נראה שהרמב"ם רואה בסנדל כלי מלחמה שלבשו החיילים הרומאים וממילא לא יוצאים בו בשבת. לפי טעם זה אין מדובר על מניע לאומי, אלא על בסיס הלכתי כמו שאר הלכות שבת. יתכן וכך הרמב"ם הבין את סוגיות הגמרא, אך יתכן והרמב"ם ענה בדבריו על הצורך להסביר כיצד גזירה זו רלוונטית גם בימיו כאשר אין יותר חיילים רומאים.

גם ההגהות מיימוניות התמודד עם קושי זה:

"כתבו התוספות סנדלין הנזכרים כאן לא ראינום מעולם בעינינו ואולם שמענו מכל הני שבסנדלין המשונים מהם מותר לצאת בהן ולא גזרינן כדאמרינן עשאו ככמין טס או כמין יתד מותר כו' הילכך הסנדלים שנועלים במלכות רומ"י מותר לצאת בהן אלא שהחמירו על עצמן...  ושמא כאותן היו אותן ע"כ"           (שם אות ב).

פס הייצור של הסנדל המסומר כבר לא היה ידוע בתקופת הראשונים וממילא מעיקר הדין כל הסנדלים וגם המשונים המיוצרים באיטליה מותרים (למרות שהגזירה מעולם לא הותרה). יש סנדלים שהחמירו בהם מפאת דמיון מסוים ומקום שנהגו איסור יש להמשיך כך.

סנדל המסומר ביום טוב

המשניות בסוף פרק ראשון במסכת ביצה מגדירות אילו מאכלים וחפצים מותר לשלוח לחבירו ביום טוב ואלו אסור (המשניות צוטטו לעיל). בסוף המשנה האחרונה מובא כלל שמוסבר בצורה כללית יותר בגמרא:

"הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול (רש"י- שהוא מתוקן כל צרכו) משלחין אותו ביום טוב"             (טו.).

כך לדוגמה: אסור לשלוח מנעל שאינו תפור היות ולא ניתן ללובשו גם ביום חול ללא תיקון. דוגמה נוספת המובאת בגמרא היא לגבי תפילין כפי שמסכם הרמב"ם בפירושו למשנה:

"וכלל זה שהזכיר נכון וענין לשונו כך, זה הכלל כל שנאותים בו אפילו בחול כמות שהוא, ביום טוב משלחין אותו. ולפיכך מותר לשלוח תפלין ביום טוב אע"פ שאסור ללבשן ביום טוב ולא בשבת כמו שנתבאר בסוף ערובין. ואל יקשה עליך לפי כלל זה מה שאסרו לשלוח תבואה ביום טוב, שהרי אינה ראויה בחול כמו שהיא עד שיעשו בה עבודה".

אחד מהדברים שהמשנה מונה שאסור לשלוח ביום טוב הוא סנדל המסומר, ובעקבות כך עולה שאלה ישירה על הכלל המובא בגמרא. ראינו שמותר לנעול סנדל המסומר ביום חול והוא גם אינו מוקצה, אם כן מדוע אסור לשלוח אותו ביום טוב?

הראשונים מתעסקים בשאלה זו וכבר תוספות על הסוגיה במסכת שבת כותבים שר"י תמה על עניין זה:

"תימה לר"י והא קתני סיפא זה הכלל כל שניאותין בו משלחין אותו ביו"ט ומפרש בגמ' דכל שנאותין בו בחול קאמר וסנדל המסומר ניאותין בו בחול ואמאי אין משלחין אותו בי"ט וי"ל דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו... וזה הכלל דקתני התם לא קאי אלא אמנעל שאינו תפור. ונראה לר"י דאפי' לרבנן דר' אלעזר דשרי לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט אע"ג דשילוח משום שמחת י"ט חשיב כמו לצורך גופו מדשרי' לשלוח דברים שמלאכתן לאיסור כיון שבאת תקלה על ידו ליכא שמחת י"ט"        (ד"ה לא בסנדל).

תוספות עונים כי מכיון שהגזירה נוצרה בגלל מעשה שהיה, החמירו יותר בדין הסנדל. מכיוון שהמטרה של שילוח החפצים היא בשביל להרבות את שמחת יו"ט, סנדל שמזכיר את האירועים הטרגיים רק מבטל את שמחת יו"ט ולכן החמירו בו מעבר לכלל שמופיע בגמרא[6].

תוספות במסכת ביצה מתמודדים עם שאלה זו כבדרך אגב ומדבריהם עולה הסבר שונה:

"אתי לאתויי תפלין דמשלחין אותן דהא אפילו אם מניח אותן ליכא אסורא אבל לא תני לאתויי סנדל המסומר דודאי יהא אסור לשלחו דאי שרית לשלחו אתי לנעלו דאיכא איסורא בדבר זה אבל תפלין (נהי דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין הן) מכל מקום ליכא איסורא להניחן"                                          (ד"ה הכי קאמר).

כאשר תוספות מסבירים את הכלל שכל שנאותין ממנו בחול מותר לשלחו בשבת ההסבר העולה שאין במקרים אלו חשש שהאדם יעבור עבירה בחג. דוגמה לכך זה תפילין שנאוצין מהם בחול ובנוסף לכך אין גם איסור בהנחתם במועד. מכיוון שלגבי סנדל המסומר יש ממש איסור לבישה בחג ממילא לא ניתן לשלוח אותו. מדברי תוספות עולה הסבר שונה לכלל המופיע בגמרא כך שאיסור שליחת סנדל מבואר לאורו[7].

יש לציין שהיה ניתן להציע הסבר שדומה לדברי תוס' במסכת שבת לאור סוגיית הירושלמי. לאור הטעם שאסרו על לבישת הסנדל בשבת על מנת שיימנעו מלבישה גם בחול עולה שמצידם של חז"ל ראוי שהאדם לא ישתמש בסנדל בחול וממילא לאור הכלל יתכן ויהיה אסור לשולחו ביום טוב.

יש לציין שלמרות פשט המשנה וסוגיית הגמרא. הרמב"ם לא פוסק להלכה את איסור שליחת סנדל המסומר ביו"ט. הרמב"ם פוסק את הכלל העולה מהמשנה אך אינו מפרט:

"כל שנאותין בו אפילו בחול אע"פ שאין נאותין בו ביום טוב כגון תפילין מותר לשלחו לחבירו ביום טוב, ואין צריך לומר דבר שנאותין בו ביום טוב כגון יינות שמנים וסלתות שמותר לשלחן, וכל דבר שאין נאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביום טוב אין משלחין אותו ביום טוב"                  (פ"ה, הלכה ו).

הרמב"ם לא פסק את דין המשנה לגבי סנדל המסומר אך יש לציין שגם לא פירט את שאר המקרים שמופיעים במשנה כמו מנעל קרוע שגם אותו אסור לשלוח ביו"ט. יש שהבינו מדברי הרמב"ם שהוא לא פוסק את דין סנדל המסומר היות והוא סותר את הכלל שמופיע במשנה. לפי עקרון זה הרמב"ם אינו מקבל את תירוצי תוספות ומבין שיש סתירה בין דברי הגמרא ובין המשנה.

בפירוש 'שער המלך' לרמב"ם דן בשאלה האם פוסקים כמשנה שאין לשלח סנדל המסומר ביו"ט. בדבריו הוא מביא את דברי הסמ"ק שלא פסק כמשנה והתיר שליחת סנדל המסומר, והוא מתקשה בפסיקה זאת היות וגם אם מבינים שיש מחלוקת בין הגמרא והמשנה מקובל שהלכה כפשט משנה ולא כאמוראים.

בעל 'שער המלך' מציע הסבר שונה- מפשט המשנה עולה שאסור לשלח סנדל המסומר ביום טוב וממילא אסור בכלל לטלטל אותו במועד. כפי שראינו בתוספתא מקובל שמותר לטלטל סנדל המסומר בשבת בתוך הבית והאיסור לטלטל הוא דעת מיעוט בין התנאים. לאור כך יתכן והמשנה היא דעת מיעוט בתנאים ואינה עולה בקנה אחד עם מקורות נוספים, והכלל המופיע בגמרא הוא לפי דעת הרוב- "פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים".

הקשר בין ההלכה המופיעה במשנתנו לגבי שליחת החפצים ביום טוב לאיסור מוקצה וטלטול עולה גם בתשובת 'תרומת הדשן':

"שאלה: מה שנמנעים ליגע ולטלטל התפילין בשבת וביו"ט, יש חשש איסור בדבר או לאו?

תשובה: יראה דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין בשבת וביו"ט, אם יש שום צורך בדבר. ומשנה שלימה היא בפ"ק דביצה: 'משלחין תפילין ביו"ט' (טו.). וקאמרינן התם דאע"ג דאין נאותין מהן ביו"ט, משלחין אותן. אלמא דמותר לטלטלן, דאל"כ היאך משלחין אותן. הנראה לע"ד כתבתי"                                                  (סימן ע).

תרומת הדשן מוכיח שניתן לטלטל תפילין בשבת ובחג מכך שמותר לשלוח תפילין ביו"ט. אם אסור לשלוח ביום טוב הרי שהחפץ מוקצה, וממקורות אחרים אנו יודעים שמותר לטלטל סנדל המסומר והאיסור הוא רק ללובשו.

 

 

 

 

 

 

[1]   בדברי הירושלמי גם עולה האפשרות של החשש שמא יוריד את הסנדל ברשות הרבים ויבוא להוליך ד' אמות ברשות הרבים.

[2]   כעין זה מובא גם בדברים רבה (ליברמן) פרשת עקב- "כך שנו רבותינו אסור לצאת בסנדל מסומר בשבת, ולמה כן, א"ר יוחנן בשעת השמד היו הפולחין לובשין סנדלים מסומרים והיו עושין רושם בארץ והיו בנות ישראל יוצאות ורואות את סנדליהן רשומות בארץ והיו מתייראות ומפילות". וראה עוד בעניין זה גם בהשלמות ותוספות של משנה מסכת שבת של פרופ' אלבק עמוד 410.

[3]   ראה שם במשנה ובגמרא לגבי טעם איסור גבינת גויים.

[4]   וראה גם את דברי ר"ש ליברמן בפירושו ירושלמי כפשוטו על הגמרא בשבת.

[5]   יש לציין שיש מחלוקת בין החוקרים האם יסוד תקנת סנדל המסומר היא לאומית/בטחונית, או שמא דתית והיסוד הלאומי נוסף על גביו. כפי שהובא בגוף השיעור דעת ר"ש ליברמן והרב הלפרין שיסוד הגזירה אינה דתית אלא לאומית. במשנת ארץ ישראל (בפירוש שמואל וזאב ספראי על המשנה בשבת) מתלבט האם יסוד האיסור הוא מהטעם הלאומי או ההלכתי. הטעמים ההלכתיים שעולים בסוגיה זה החשש מפני הולכה ד' אמות ברשות הרבים וכן מצד עשיית רושם בקרקע תוך כדי ההליכה (כפי שמוזכר בהמשך הסוגיה). למסקנה הוא מסיקים- "דומה שהטעמים ההלכתיים הם מקור להלכה, והנימוק הלאומי נוסף לאחר מכן בדיעבד". ונראה שלא ניתן לתת תשובה חד משמעית והנראה לענ"ד הבאתי בגוף השיעור. 

[6]   וכן ראה בדברי הרשב"א על הסוגיה בביצה שהסביר שהואיל וסנדל משום גזירה החמירו בו חכמים.

[7]   שני ההסברים מובאים גם בדברי השיטה מקובצת. דברי תוספות בשבת מובאים בד"ה 'ומורי הרב נר"ו הקשה', ודברי תוספות בשבת מובאים בד"ה ' וכתב מורי נר"ו'- "דלפי פי' ז"ל ה"ק כל שניאותין בחול כלומר שעיקר תשמישו בחול. ובי"ט אין רגילין להשתמש בו... כגון תפילין... אבל כל דבר שתשמישו אסור בי"ט כגון סנדל המסומר.... אסור לשלחו בי"ט...". וראה גם את דברי רעק"א בהגהותיו למשנה בביצה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)