דילוג לתוכן העיקרי

סמכות הורית | הזכות והגבלתה

קובץ טקסט
קידושין כט. משנה – ובגמרא שם לא. 'עד היכן כיבוד הורים'.
 
פתיחה
מהי סמכות הורית? בשאלה זו טרודים בקביעות הורים, מורים וילדים. אנו חיים בעידן מגילת זכויות הילד של האו"ם, הבאות להגן על הילד מפני ניצול או שליטה לא הוגנת של הורים; בעידן שבו רוחות 'המשפחה החדשה' קוראות תיגר על המבנים המשפחתיים הקלאסיים, והתפיסה כי גורל הילד צריך להיות ביד המדינה ולא ביד הורים נעשית רווחת. נראה אפוא כי בתקופתנו המונח סמכות הורית ומעמדם של הורים כמי שמכווין את הילד בדרכו בעולם, דורשים בירור מחדש.
 
סמכות הורית בחז"ל
המשנה בסוף הפרק הראשון של מסכת קידושין, מתמצת את מערכת היחסים של הורים וילדים באופן הבא:
כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין. (קידושין כט, א)
המשנה עוסקת בהבחנה המגדרית של קיום המצוות, באלו מצוות נשים מחויבות ובאלו אנשים. הלשון 'מצוות הבן על אב' משמעה החובות שיש לאב כלפי בנו,[1] לדוגמה החובה למולו ולפדתו או ללמדו תורה. בחלק גדול מן המצוות הללו   'העול' מוטל על הגברים –, 'אנשים חייבים ונשים פטורות', בעוד בשאר, החיוב מוטל בשווה על שני המינים 'אחד אנשים ואחד נשים חייבין'.
הצד השני של המטבע הוא מצוות האב על הבן, קרי – 'העול' המוטל על הבן כלפי אביו.
הרמב"ם, בפירושו למשנה, מבאר מה הם המצוות הללו:
ומצוות הבן על האב רבים מלספור, והדבור עליהם יארך מאוד, אלא ששני יסודות כוללים אותם מורא וכבוד, והזכירו מהם דוגמאות ואמרו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. כל אלו ותולדותיהם חייבים הבנים זכרים ונקבות לעשות להוריהם, 
העול שיש המוטל על הילדים מתאפיין בשני  אופנים ('יסודות הכוללים') 'מורא וכבוד'. בביאור הגדרים המדויקים של מהו 'מורא' ומהו 'כבוד' עסוקה כל המשך הסוגיה. אחד מן האמצעים של הסוגיה לבירור מהו כבוד ומהו מורא, היא סיפורו של דמא בן נתינה. בשורות הבאות נלמד את הסיפור המופיע בסוגייתנו בתלמוד הבבלי אותו נשווה למקבילה בתלמוד הירושלמי. השוואה זו תאפשר לנו לקבל נקודות מבט חדשה על מבטם של חז"ל על סוגית הסמכות ההורית, ועל האופן שבו נקודת מבט זו יכולה לסייע לנו בבירור שאלות בנות זמננו.
 
דמא בן נתינה – הגרסה הבבלית
כאשר שאלו חכמים 'מהו כבוד' אנו להם עולא ור' אליעזר תשובה על דרך הסיפור. שני הסיפורים עוסקים בגוי אחד, עובד כוכבים מאשקלון, בשם דמא בן נתינה; אלא שכל אחד מן הסיפורים גרסה אחרת להתרחשויות עם אותו גוי .
בעו מיניה מרב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.
 אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.
על פי הגרסה הראשונה חכמים באו לדמא על מנת לסחור עמו, אלא שהלז לא יכול היה לבצע את העסקה שכן שהמפתח לכספת שבה ככל הנראה היתה הסחורה היה מוטל מתחת לראשו של אביו שישן באותה שעה. על פי הגרסה השנייה חכמים רצו לרכוש מדמא אבנים לאפוד (ולא סתם סחורה), ודמא, שלא היה יכול לבצע את העסקה משום שהמפתח היה מונח מתחת לראשו של אביו נמנע מן העסקה; לבסוף סביבה השגחה לדמא הזדמנות נוספת לבצע עסקה והפעם באמצעות הפרה האדומה שנולדה לו. עתה, בצעד אצילי ביותר, דמא לא ניצל את כוחו ולא ביקש מחכמים מחיר מופקע אלא את המחיר שחכמים הציעו בזמנו לרכישת האפוד.
ניתן ללמוד משתי הגרסאות כי מצוות כיבוד הורים עלולה לעלות אף בהפסד כלכלי, אולם מי שמקיים אותה כראוי, זוכה (לעיתים לפחות) שהשגחה 'תשיב' לו את הפסד עבור קיום המצווה.
 
דמא בן נתינה – הגרסה הירושלמית
בגרסא הירושלמית מופיע תוספת קלה ומעניינת השופכת אור חדש על הסיפורץ הסוגיה בבבלי פותחת בקביעה שדמא היה עובד כוכבים, אולם בתלמוד הירושלמי מבואר מה הייתה העבודה הזרה שלו.
א"ר חזקיה הגוי האשקלוני היה וראש כל פטר בולי היה ואבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו וכיון שמת עשה אותה יראה משלו.
פעם אחת אבדה ישפה של בנימין. אמרין: מאן דאית ליה טבא דכוותה? (=אמרו: למי יש טובה כמותה?) אמרין: דאית לדמה בן נתינה. (=אמרו: לדמה בן נתינה יש.) אזלון לגביה ופסקו ליה עמיה במאה דינרין.  (=הלכו אליו אליו ופסקו עמו במאה דינר) סליק בעא מייתיתא להון ואשכח לאבוי דמך (=הלך, רצה להביא להם, ומצא את אביו ששוכב), ואית דאמרין: מפתחא דתיבותא הוה יהיב גוא אצבעיה דאבוה (=ויש שאומרים: מפתחות התיבה היו נתונים מתחת אצבעו של אביו). ואית דאמרין ריגליה הוות פשוטא על תיבותא (ויש שאומרים: רגלו הייתה נתונה על התיבה). נחת לגביהון, אמר לון: לא יכילית מייתיתה לכון. (ירד אליהם ואמר להם: אינני יכול להביאה לכם) אמרין: דלמא דהוא בעי פריטין טובן. (אמרו: אולי הוא רוצה כסף רב יותר) אסקיניה למאתים אסקיניה לאלף (העלו למאתיים, העלו לאלף) כיון דאיתעיר אביו מן שינתיה סלק ואייתיתה להון (כיוון שהתעורר אביו משנתו, הלך והביאה להם) בעו מיתן ליה כד פסקו לה לאחרייא ולא קביל (רצו לתת לו כמניין האחרון שפסקו לו, ולא קיבל). אמר: מה אנא מזבנא לכון איקרא דאבהתי בפריטין (אמר: מה, אמכור לכם כבוד אבי בכסף?!) איני נהנה מכיבוד אבותיי כלום. מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר? אמר רבי יוסי בי רבי בון בו בלילה ילדה פרתו אדומה ושקלו לו ישראל משקלה זהב ושקלוה. א"ר שבתי כתיב [איוב לז כג] ומשפט ורב צדקה לא יענה, אין הקדוש ברוך הוא משהא מתן שכרה של עושה מצות בגוים.
רבי חזקיה מגלה לנו פרט מעניין על 'הגוי האשקלוני' דמא , אחת מן מעבודות הכוכבים שלו היתה האבן עליה ישב אביו, אותה עשה ל'יראה' – מעין איקון רוחני – כאשר זה מת. במילים אחרות, היחס של דמא בן נתינה אל אביו היה 'אלילי'. כעת מספרת הגמרא סיפור דומה לגרסה השנייה הנזכרת בתלמוד הבבלי עם מספר שינויים. ראשית, חכמים ניהלו עם דמא בן נתינה מו"מ ארוך לרכישת אבני האפוד, אולם המשא-ומתן כשל משום שדמא לא רצה להעיר את אביו. בהמשך, דמא לא רצה לנצל את היתרון במשא-ומתן שקיבל מבלי שהתכוון. לאחר שאביו התעורר הוא ביקש מחכמים את הסכום הראשון במשא ומתן כדי שלא לנצל את 'כבוד אביו' לטובת קידום האינטרסים שלו.
 
מדוע יש לכבד הורים
מה אם כן רוצה הירושלמי לומר לנו כאשר הוא מספר לנו על כך שהאדם יכול להגיע למדרגה הגבוהה של 'כיבוד הורים'? דומה שחלק מן העניין אותו רצו חכמים להדגיש הוא כי החובה לכבד הורים נובעת גם מתוך התפיסה שיש לבן כלפי אביו. כאשר היחס של הבן כלפי האב הוא של אל ממילא 'הכבוד' שלו כלפיו עולה. במילים אחרות, יחסי הורים ילדים וסמכות הורית נובעים מסוג הקשר של הבן כלפי אביו והתפיסה שלו.
הרמב"ם משבץ את הלכות כיבוד הורים בתוך הלכות ממרים, בחירה זו אומרת דרשני. מה הקשר בין הלכות ממרים העוסקים בבתי דין, לבין כיבוד אב ואם? דומה שהמכנה המשותף הוא תפיסת הסמכות. בפרשת משפטים מוכנים הדיינים 'אלוהים'  - 'עד האלהים יבוא דבר שניהם', 'אשר ירישעון האלהים' ועוד. אדם מרגיש כי בבואו לדון בפני הדיין הוא עומד בפני האלוהים ומקבל את סמכות בית הדין. כך גם, כאשר הילד מבין ומקבל את הסמכות ההורית יש כאן למעשה התחלה של כיבוד השם וההכרה בסמכותו.
היטיב לתאר את הדברים הרמב"ם:
כבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו. כתוב: 'כבד את אביך ואת אמך' וכתוב: 'כבד את ה' מהונך', ובאביו ואמו כתוב: 'איש אמו ואביו תיראו' וכתוב: 'את ה' אלהיך א תירא'. כדרך שציווה על כבוד שמו הגדול ומוראו, כך צוה על כבודם ומוראם. (הלכות ממרים ו, א).
דבריו של הרמב"ם מחדדים עד כמה הכבוד הנדרש מן האדם להוריו הוא כבוד טוטלי, שכן הקב"ה דורש מן האדם לכבד את הוריו כשם שהוא דורש לכבדו. אם נחזור לסיפורו של דמא בן נתינה, הרעיון כי 'כיבוד הורים' שווה לכבוד שאדם צריך לתת לכוחות עליונים נרמד עוד בדברי הכתוב כפי שדרשוהו חכמים. נראה כי משום כך ראו חכמים לנכון ללמוד ממעשהו של דמא בן נתינה מהו כבוד הנדרש כלפי ההורים. ואולם, ההשוואה תקיפה רק עד לגבול מסוים. עד כמה שאדם חייב לכבד את הוריו, כאשר ישנה התנגשות בין הדרישות של התורה והסמכות הרוחנית לסמכות ההורית מחויב האדם לשמוע בקול חכמים והתורה. 
מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי. (הלכות ממרים, ו, יב)
אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם. (הלכות ממרים, ו, יג)
במצוות 'לא תעשה' אסור לאדם לשמוע בקול הוריו כנגד דרישת התורה, שכן 'כולכם חייבין בכבודי'. אסור להקשיב להורה כאשר דרישותיו מנוגדות לדרישות התורה משום שההורה עצמו חייב לכבד את דרישת התורה. אולם מה הדין כאשר ההתנגשות איננה בין שני ערכים סותרים כפי שראינו בהלכה יב,  אלא בין משאבים? כאשר, לדוגמה, האב דורש מבן להתפנות לדבר מסוים על חשבון קיום מצווה? כאן התשובה מרוכבת יותר – במידה וקיימים אחרים שיכולים להתעסק במצווה  עדיף לפתור את הבעיה בצורה הפרקטית ולבקש מאחרים לעסוק בה. אולם במידה ואין אחרים על הבן  לקיים את המצווה על חשבון ציווי אביו. גם כאן, קשורה הלכה זו לכפיפותם של ההורים לציוויי התורה. הרי כלל בידנו שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, כלומר מי שעסוק בכיבוד הורים לכאורה היה צריך להיות פטור מקיום מצוות אחרות. אולם כן הדין שונה, שכן 'עול המצווה' מוטל אף על אביו ולכן החובה לקיים את המצווה קודמת לחובה לקיים את דבר ההורים.
בסוף ההלכה מובא סוג נוסף של התנגשות, בין 'כיבוד ההורים' לקיום מצוות תלמוד תורה. בספרות חז"ל אנו מוצאים סיפורים רבים על תנאים שהיו צריכים לעזוב את בית הוריהם כדי להגיע להישגים התורניים שלהם. אחד מן הסיפורים המפורסמים הוא על רבי אלעזר בן הורקנוס אשר עזב את החיים הנוחים בבית הורקונס לטובת חיי לחץ וצער בירושלים על מנת ללמוד תורה. לאחר שנים רבות, כאשר עלה רבי אלעזר לגדולה הבין הורקונס את מעשיו של בנו והשבר ביניהם התאחה. לאורך ההיסטוריה היהודית קיומו של הכלל 'הווה גולה למקום תורה' – עזיבת מקום הנוחות למען השתלמות רוחנית ואישית –  היה תופעה נפוצה. בתחילת המאה ה-19 היה זה רבי חיים מוולוז'ין אשר עזב את וילנא למען טובת עיירה נידחת בליטא כדי להקים אימפריה של תורה – את ישיבת וולוז'ין אם הישיבות הליטאיות. בחורי הישיבה עזבו את בית הוריהם מרחבי אירופה כדי להיות סמוכים על שולחנם של זרים על מנת את עולה של תורה.
אם נסכם, ניתן לראות בדברי הרמב"ם את המדרג אשר קבעו חז"ל להגבלת הסמכות ההורית,
  1. כאשר הסמכות ההורית מתנגשת עם הסמכות האלוהית הסמכות האלוהית קודמת.
  2. כאשר מדובר על הקצאת משאבים יש להשתדל בשלב הראשון לדאוג גם לכיבוד ההורים וגם לשמירת המצווה או הערך אך כאשר לא ניתן, הסמכות האלוהית שוב גוברת.
  3. בכל הקשור לענייני לימוד תורה והתפתחות רוחנית – התפתחות הרוחנית קודמת ועדיפה על הסמכות ההורית.
 
מחז"ל לימנו
התפיסה החז"לית כי כבוד ומורא אב ואם הן חובות טוטאליות, מאתגרת את הנורמות והתפיסות המערביות להם אנו מורגלים. בתפיסה המקובלת היום הילד הוא בעל חירות אישית כמעט בלתי מוגבלת. אם לפני כמאה שנים ילדים היו חלק ממשק הבית ופועלים בו, בעולם המערבי הילדים הולכים לבתי ספר ומקבלים השכלה והעשרות שונות. האווירה הבית ספרית ואף האקדמית שונה היום מן העבר. אם הנורמה הבסיסית הייתה שתלמיד כפוף למורה ולעיתים אף מקבל ממנו חבטה על התנהגות שאינה הולמת, הרי שהתלמיד הממוצע במאה 21 מרגיש שהוא 'לא חייב' למורה כולם ובמקרה קיצון אף מכה בו. גם בתחום המשפחתי – אם בעבר ילדים היו מצייתים ולעיתים מעיזים את פניהם. הרי שהיום רמת הציות ירדה עד כדי כך שיש מדינות בעולם המערבי בהם ילדים יכולים להתגרש מהוריהם.[2]
בתוך מהומה זו, גם הציבור הדתי הכפוף להוראותיהם של חז"ל נמצא במבוכה. שיח הזכויות שבעולמנו המערבי יצר מציאות לפיה הזכות של הילד מעמידה אותו לא ככפוף להוריו, אלא כשווה להם ולעיתים אף בעמדת כוח כלפיהם. תפיסת חז"ל לפיה הילד צריך להיות כפוף להוריו כפי שהוא מרגיש כפוף לאלוהיו, מתנגשת עם הנורמה והתפיסה הרווחת. מלבד לימוד הלכות כיבוד הורים וחינוך הילד לקיום מצוות כבוד ומורא, ננסה לשלב בלימודנו בשעורים הבאים דרכים להתמודדות עם סיטואציות מעין אלו.
 
 
[1] ראה תוספתא קידושין א, יא. התלמוד בריש הסוגיה עיסוק בירור מינוח זה על דרך השלילה, לא ברור מדוע בחר התלמוד בדרך הארוכה לאור דברי התוספתא, ואכן רב יהודה בהמשך הסוגיה מבאר את המשנה לאור התוספתא,  ניתן לומר שמטרת התלמוד בהוכחה על דרך השלילה הייתה להוכיח כי גם נשים בכלל המצווה , והלשון 'בן' אינה למעט בת.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)