דילוג לתוכן העיקרי

תולדות | סיפור נטילת הברכות – בין מטרה לאמצעי

קובץ טקסט

 

סיפור נטילת הברכות – בין מטרה לאמצעי

 

א. עשיו הרשע

במרכזה של הפרשה עומד סיפור גניבת ברכות עשיו על ידי אחיו יעקב. בספרות חז"ל, ששימשה רקע לפרושי רש"י המוכרים לנו, מלמדים זכות על כלל מהלכי יעקב, ומאשרים למעשה את נטילת הברכות. למעשה, הכינוי "עשיו הרשע" השגור על לשוננו, אף הוא הינו תוצר של תעמולה שלילית, פרי יצירתם של חכמים בספרות המדרש והאגדה. לעשיו מיוחסים מעשי החטא המרושעים ביותר בתולדות האנושות, אשר אחיזתם בכתוב לעיתים רופפת ביותר. כך, נמצא את ר' יוחנן מאשים את עשיו בחמישה חטאים חמורים ביותר:

"אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה - כתיב הכא: ויבא עשיו מן השדה, וכתיב התם: (דברים כ"ב) כי בשדה מצאה. הרג את הנפש - כתיב הכא: עיף, וכתיב התם: (ירמיהו ד') אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר - כתיב הכא: למה זה לי, וכתיב התם: (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. וכפר בתחיית המתים - דכתיב: הנה אנכי הולך למות. ושט את הבכורה - דכתיב: ויבז עשו את הבכורה" (בבלי בבא בתרא טז ע"ב)

חכמים אחרים פותרים כך את חידת זהותו של הנבל שאמר בלבו שאין א-להים, שאליו מכוון משורר תהילים (מזמור יד):

"אמר נבל בלבו. זה עשו הרשע, שהוא אומר אחד בפה ואחד בלב, בלב הוא אומר יקרבו ימי אבל אבי, ובפה הוא אומר הנני... ולמה נקרא שמו נבל, ר' יהודה בשם ר' שמואל אמר על שם שמילא את כל העולם נבלות, העמיד בתי קוצים, בתי קיקלין, בתי טרטיאות, ובתי קרקיסיאות, בתי עבודה זרה. ר' הונא אומר על שם שמילא כל הארץ מנבלתם של ישראל, ר' אבא אמר על שם שהוא מנוול, העמיד אנדרטי שלו על פתח הזונה, על פתח בתי כסאות ומרחצאות, הדא הוא דכתיב תפלצתך השיא אותך זדון לבך (ירמיה מ"ט, ט"ז)" (מדרש שוחר טוב י"ד, ד')

ומסכם דרשן התנחומא:

"אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא כולן היו בעשו (תנחומא, תולדות ח)

ב. רשעותו של עשיו – לא רק אלגוריה

הכינוי 'רשע' יוחד בספרות חז"ל לדמויות היסטוריות שאיימו על שלמותו הפיזית או הרוחנית של העם היהודי או על נכסיו המקודשים[1]. יוצאים דופן ברשימה זו הן הדמויות המקראיות, שכוונותיהם להשמיד את העם או להחריב את נכסיו, אינן עולות מפשט המקרא ובכל זאת 'זוכים' לכינוי גנאי זה בפי חז"ל, דמויות אלו הן: נמרוד ועשיו. שתי דמויות אלו לא ניחנו בצדיקות מופלגת, אולם נראה לכאורה כי חז"ל הפריזו יתר על המידה בתאור רשעותם.

באופן ניכר, עשיו מכונה בתואר זה פעמים רבות יותר מיתר האישים. הפער בין תאור מעשיו במקרא לבין היחס העוין אליו בספרות חז"ל, מעיד, כך נראה, על תפקידו האלגורי. חז"ל השתמשו בדמות כסמל לאויבי היהודים מבית ומחוץ בתקופתם, כגון: רומא והנצרות. תאור רשעותם וההפלגה בתאור מעשיהם הרעים וכוונותיהם הזדוניות הסוו את עמדת החכמים והעם היהודי כלפי אויבי תקופתם, ואפשרו לנתב את ביטויי השנאה כלפיהם באופן סמוי[2]. נדמה שדרשת השוחר טוב דלעיל, מיטיבה לתאר את קווי המתאר של התרבות הרומית על כל קלקוליה.

האמנם אך תעמולה? האם עשיו המקראי הינו קרבן תמים שנפל למלכודת שהטמינו לו אמו ואחיו? האם ליקוייו היחידים הם כניעתו לתאוות המאכל ונישואיו לנשים נכריות? בנוסף, מהי עמדת הכתוב: האם גניבת הברכות ותוצאותיה מוצגת בפסוקים כמעשה ראוי?

השירה העברית המאוחרת, במלחמת הצדק והגנה על עשוקי המקרא, בִּכְּתה את העוול שנעשה לעשיו, ולא חסכה בביקורת שהפנתה כלפי יעקב[3]. האם זהו אכן המסר העולה מהפסוקים?

בדברינו הבאים נעמוד על הקושי בחשיפת הערכת הכתוב למעשה יעקב. נראה כיצד המעקב אחר התחבולות הספרותיות של הכתוב מציג עמדה אמביוולנטית ובלתי מוכרעת למעשה המרמה, וננסה להבין מהו המסר העולה דווקא מהעדר ההכרעה בהערכת המעשה[4].

ג. תיאורים המסייעים לגיבוש הערכה חיובית כלפי המעשה

1. עיצוב הזמן

סיפור הברכות פותח בתיאור נישואי עשיו לשנים חתיות ובציון מצבו הפיזי של יצחק. שתי העובדות הללו לא התרחשו בסמיכות לקריאת יצחק לעשיו לצורך ברכתו: נישואי עשיו לנשים חתיות התרחשו כשהיה בן ארבעים, ואילו בסיפור הברכות עשיו הינו, על פי חישוב בעל הסדר עולם, בן שישים ושלוש[5]. בנוסף, המילים "ויהי כי זקן יצחק" מורות שאין מדובר בהתפתחות חדשה אלא בעבר מתמשך.

לאור זאת, יש לשאול מדוע לא בחר הכתוב לציין את כבדות הראיה של יצחק בזמן התרחשותה, או לחלופין, לתארה כשהיא נחוצה להבנת הסיטואציה. במקרה שלנו, כהקדמה לדברי יעקב:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כ"ז, י"א- י"ב)

שיבוץ הנתון על ראיית יעקב בשלב זה, הייתה מבהירה את פשר חששו של יעקב ממישוש ולא מראיה, ואת הצעת התחפושת של רבקה.

אולם, בחירת הכתוב לסמוך את תיאור עיוורונו של יצחק לתיאור נישואי עשיו לחתיות, ולהקדים את תיאור עיוורונו לבקשת הציד כתנאי לברכת עשיו, רומזים על השפעת העיוורון על הבחירה הלקויה בעשיו כמושא הברכה[6].

2. מוטיב הזקנה וכהות העיניים

שלושה סיפורי מקרא נוספים משלבים באקספוזיציה תיאור של זקנת האב, ובאחד מהם נוסף גם תיאור כהות עיניו:

"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א' ב', כ"ב)

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (שם ג', ב')

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל"  (שם ח', א')

"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ"   (מלכים א' א', א')

שלושת הסיפורים עוסקים במחדלים של הבנים, ונראה כי ציון מצבו של האב מהווה הסבר לפריקת עול הבנים ולשיפוטם הלקוי של מעשיהם על ידי אביהם[7]. בחירת הכתוב לאמץ את נוסח תיאור מצבו של יצחק מעיד על מרכיב זהה של ארבעת הסיפורים. זקנתו של יצחק ועיוורונו הם שהובילו לבחירתו המוטעית בעשיו כמושא הברכה.

3. נוסח בקשת יצחק מעשיו והארמז להסכם הבנים

כפי שציינו, גילם של יעקב ועשיו בעת קבלת הברכות היה שישים ושלוש. איננו יודעים בני כמה היו הבנים ביום מכירת הבכורה, אולם נראה שחלפו שנים רבות, שכן נישואי עשיו לנשים החיתיות, אירוע הנזכר לאחר מכירת הבכורה, התרחשו על פי הכתוב כאשר היה עשיו בן ארבעים. ניתן לטעון, לכאורה, להגנת עשיו, שטעם הנזיד והתמורה הכבדה ששלם עבורו נמחקו מזכרונו, ועל כן הוא אינו רואה לנכון להסגיר את ההסכם בפני אביו, המבקש לברכו כ'בנו הגדול'. הכתוב מרענן את זכרוננו בחוטי תקבולת היוצרים זיקה בין הסכם העבר לבקשת ההווה.

בקשת עשיו (בראשית כ"ה, כ"ט-ל"ד)

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:

בקשת יצחק (בראשית כ"ז, ב'-ד')

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:  וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

 

הארמז יוצר תחושת סמיכות וקשר בין הארועים, וציפייה מעשיו שיממש את חלקו בהסכם ויחשוף בפני אביו את מעמדו המשפחתי.שתיקתו של עשיו נזקפת לחובתו, ומאוחר יותר הוא מתעלם לחלוטין מחלקו בהסכם בשעה שהוא מציג את עצמו: 'וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו" (בראשית כ"ז, ל"ב).

4. בקשת יצחק – הציווי המקורי, הדיווח ליעקב וההמלצה

בקשת יצחק מעשיו הועברה לאזני רבקה וצוטטה על ידה בפני יעקב, אולם השוואת הניסוחים תעמיד אותנו על שינויים מכוונים שרבקה יוצרת:

 

הציווי המקורי

וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ

וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד:

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי

וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה

בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

הדיווח

 

הָבִיאָה לִּי צַיִד

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים

וְאֹכֵלָה

וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי:

הציווי המחודש

לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן

וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים

וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:

וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל

בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:

 

בסיפורה ליעקב, משמיטה רבקה את רצונו של יצחק בציד טרי הכרוך בפעולת ציד. רבקה יודעת שאין באפשרותו של יעקב לצאת לציד ולהספיק להקדים את עשיו, ועל כן היא מפשטת את הבקשה המורכבת. כמו כן, רבקה משמיטה את תיאור 'אשר אהבתי' שבדברי יצחק, שהוא כעין קוד סודי בין האב לבנו, שכנראה רק עשיו יודע להבין ולהכין בהתאם. בנוסף, רבקה משמיטה את המילים 'והביאה' לי" מבקשתו, ומקהה את מרכיב העסקה מדבריו באופן שבקשת הציד נשמעת כצורך של יצחק לקבל כח והשראה מהאכילה ולא תנאי לברכה. רבקה מוסיפה כי ברכת יצחק לעשיו היא ברכת ה' – כלומר ברכת אברהם, ובכך מדרבנת את יעקב לפעולה.

בציווי המחודש חוזרת רבקה לבקשתו המקורית של יצחק, מלבד בקשת פעולת הציד. באופן זה מציגה רבקה את הפרטים הנוספים כעצה פרטית שלה, ולא כדרישה של יצחק.

השינויים בבקשת יצחק מעמידים את מעשה הרמיה באור פחות חמור, שכן הדרישה לברך דווקא את עשיו אינה מובהקת, וכמו כן מדובר במאבק על ברכת ה' הרוחנית, ולא על ירושה חומרית.

5. המילים, הפעלים והמקצב בתיאור מעשי יעקב

הסתייגותו של יעקב מביצוע עצת אמו מפורשת היטב בכתוב, אולם הכתוב לא מסתפק בכך ומתאר את תהליך הכנת ההתחזות לפרטי פרטים:

אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (שם י"ב)

המילים 'והייתי בעיניו כמתעתע' בדברי יעקב מיותרים לכאורה. זאת, משום שמטרת דברי יעקב היא לבטא את חששו מפני השלכות שישיגו את ההפך מהרצוי, ולשם כך ניתן היה להסתפק בתיאור המישוש האפשרי של יצחק וקללתו בעקבות חשיפת התרמית. התוספת מבהירה כי יעקב לא התייחס למעשה כרמאות או הונאה, וחששו היחיד היה מפני עלבונו של אביו.

פעולת יעקב מתוארת בריבוי פעלים המבטאים התנהלות איטית וכבדה:

"וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (שם י"ד)

השיא, כמובן, הוא בפעולת האם לבנה בן השישים ושלוש (ע"פ מדרש סדר עולם):

"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו: וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ"         (שם ט"ו-י"ז)

לא קשה לדמיין את סיטואציית האם הנמרצת המזרזת את הבן הסרבן, ומבצעת עבורו את הפעולות החוצות להשלמת המהלך.

6. עיצוב המתח ועמדת הקורא

המתח המרכזי של הסיפור הוא, כמתבקש, מרגע כניסת יעקב לחדרו של אביו ועד לכניסת עשיו. ה"הפי אנד" המוכר לכולנו מסתיר מאתנו את הדרמה המותחת המתרחשת בחדר.

נציג את הפסוקים (י"ח-ל'), תוך ציון רגעי המתח:

·         "וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי?" – תקלה ראשונה, יצחק חושד.

·         "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי?" – תקלה שניה. רבקה שינתה את נוסח הבקשה של יצחק, אך לא חשבה על ההשלכות שיש לכך, מבחינת זמן ההכנה הנדרש. יעקב כלל לא ידע שעשיו נדרש לצאת ולצוד, ודברי יצחק מפתיעים אותו.  

·         "וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנָי" - יעקב מאלתר תשובה.

·         "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא?" – זו לא תקלה של ממש, משום שיעקב חשב עליה מבעוד מועד. אולם בכל זאת התהליך הארוך מעכב את מתן הברכה, ועשוי לגרום להגעתו של עשיו.

·         "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" - תקלה נוספת הקשורה לחוש השמיעה, שלא נלקח בחשבון.

·         "וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ" - אנחת רווחה.

·         "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?" – מתח עצום, מה קורה? מדוע יצחק לא מתחיל עם הברכה?

·         "וַיֹּאמֶר אָנִי".

·         "וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי. וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ" - עיכוב ממשי, התרמית נראית כמי שעתידה להתגלות בכל רגע. אולם, יצחק בשלו, אוכל בקצב המתאים לגילו, עם הפסקות שתיה.

·         "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי" - נראה שהאב חושד, אחרת מה פשר הרצון להריח?

·         "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה': וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" - המתח בעיצומו.

·         "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ" - אנחת רווחה. התרמית הצליחה.

לאחר כל זה, מי שלא בעד הצלחת התרמית – שיקום!

הכתוב מאמץ לחלוטין את נקודת המבט של יעקב, ובכך הוא גורם לקורא לגבש כלפיו עמדה אוהדת, אף על פי שמעשה מרמה נגד אב נתפס על פי רוב כחטא ממשי וכפוי טובה.

שלב ההכנה ושלב הביצוע מתוארים מנקודת המבט של רבקה ויעקב, ובתחבולות שונות מצליח הכתוב להעמיד את פרטי הסיפור באופן בו הקורא לא רק שאינו מבקר את יעקב על מעשיו, אלא גם מתפלל להצלחתו. מה יקרה עם השתנות נקודת המבט והמעבר לזירתו של עשיו?

ד. ביקורת סמויה כלפי המעשה

1. הארמז לאברהם בסיפור העקדה

חז"ל ציינו לשבח מידה אחת בלבד באישיותו של עשיו – מידת כיבוד ההורים:

"בן יכבד אב זה עשו שכבד אביו הרבה שהיה יוצא לשדות וצד ציד ומביא ומבשל ומכניס ומאכיל לאביו בכל יום"      (שמות רבה מ"ו)

נראה שהכתוב רומז לתכונה זו בנוסח תשובתו של עשיו לפניית אביו. תשובה זו, זהה לתיאור מענה אברהם לציווי ה' בעקדה ולפניית בנו במהלך המסע להר המוריה:

אברהם בעקידה (כ"ב, א'-ז')

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"

"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי"

עשיו (כ"ז, א')

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי"

מול יעקב המתעתע באביו ניצב עשיו הנכון למלא את בקשות אביו עוד בטרם ישמע את תוכנן.

2. כינויי הבנים

עשיו ויעקב מוכרים לקורא היטב מתיאור לידתם, משלח ידם ומסיפור הנזיד, אף על פי כן הכתוב בסיפורנו מוסיף לשמותיהם כינוי המציין את מעמדם המשפחתי הידוע:

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל"     (שם ב')

"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן(שם ט"ו)

"וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" (שם מ"ב)

בחירת הכתוב לציין נתון זה מעמידה בספק את תוקפו של הסכם מכירת הבכורה, ומעמידה את עשיו כמי שזוכה לברכה עקב היותו הגדול, חרף ויתורו על הבכורה.

3. פאתוס

לתיאור כניסת עשיו לביתו, הבהלה האוחזת ביצחק לשמע התרמית ותגובתו הקשה של עשיו מתלווה פאתוס המעורר רגש עצום של רחמים כלפי הדמויות שהולכו שולל:

"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד"    (שם ל"ג)

"כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (שם ל"ד)

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (שם ל"ח)

הפאתוס הוא אמצעי רטורי, שמטרתו לעורר את רגשות הקורא. קשה למצוא מי שיוותר אדיש למראה חרדת האב הזקן חסר האונים העיוור, ולשמע זעקתו ובכיו של האדמוני, איש הציד הגדול, אשר נדמה היה שענייני העתיד אינם מטרידים את מנוחתו ולא מותירים בו רושם כלשהו.

4. מילה מדריכה

מילה מדריכה היא מילה או ביטוי המופיעים במקומות ספורים בלבד. הזהות בין המילה או הביטוי בשני המקומות מורה על זיקה בין הסיפורים. חז"ל עמדו על הקשר שבין צעקתו של עשיו לזעקתו של מרדכי לשמע גזרת המן (אסתר ד', א'):

"זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו ואיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה וגו' " (בראשית רבה ס"ז)

5. מילה בעלת משמע שיפוטי

באופן כללי, הגדרת כותרת הסיפור מעידה על היחס לסיפור. הכותרת 'סיפור גניבת הברכות' מעידה על תפיסת המעשה כבלתי מוסרי, ואילו כותרת חלופית, כגון 'סיפור נטילת הברכות',  איננה שיפוטית. יצחק איננו מתלבט בהערכת המעשה, וכאשר מסביר לעשיו את פשר הסיטואציה, תחת הניסיון להגן על יעקב מפני חרון אחיו, הוא מבטא בצורה הישירה ביותר את עמדתו ביחס למעשה:

"וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (שם ל"ה)

את תחושת המרומה יחווה יעקב היטב על בשרו בהמשך חייו.

6. מוטיבים מסיפור נטילת הברכות במחזור סיפורי יעקב

חיי יעקב מרגע בריחתו אינם שבעי נחת. יעקב מתמודד עם קשיי משפחה שהולכים ומחמירים עד לשנות זקנתו, כפי שניתן ללמוד מעדותו האישית: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (שם מ"ז, ט'). הכתוב רומז בין השיטין לסיבת צרותיו, באמצעות שימוש במוטיבים מוכרים מסיפור הברכות:

·         כנגד עצת רבקה ליעקב טרום נטילת הברכות: "ועתה בני שמע בקולי" (שם כ"ז, ח') מוצבת עצת הבריחה שלה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (שם מ"ג).

·         כנגד רמאות יעקב במאכל ובבגדי החמודות, מבקש יעקב: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"                     (שם כ"ח, כ')

·         דברי לבן: "...לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (שם כ"ט, כ"ו) ורמאותו בהסכם הנשים רומזים למנהגו של יעקב בברכות להקדים את הצעיר על פני אחיו הגדול.

·         כנגד: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא" (שם כ"ז, כ"א) מתאונן יעקב על חשדנותו של לבן: "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי" (שם ל"א, ל"ו-ל"ז).

·         הטעיית יעקב באמצעות כתונת בנו אהובו כנגד הטעיית יצחק בבגדי החמודות של בנו.

·         עורות גדיי העיזים ששימשו לתחפושת יעקב, מתחלפים בדם שעיר העיזים בו טבלו את כתבת יוסף.

*

צדקתו של יעקב ורשעותו של עשיו נסדקים בכמה מאמצעי התיאור בו נקט הכתוב בסיפור נטילת הברכות. תוכחתו הבלתי מכוונת של יצחק "בא אחיך במרמה" אינה מאפשרת לפטור את יעקב לחלוטין מאחריות להשתלשלות הארועים שבעקבותיה, ולסביבת המרמה בה הוא צריך לבלות נתח מרכזי משארית שנות חייו.

נראה, כי מורכבות המסר של הסיפור באה להעמיד אותנו על הצורך ליצור הבחנה בין המטרה לאמצעי המופעל להשגתה. ההערכה החיובית כלפי המעשה הינה במישור שאלת יעודה של הברכה, ואילו ההערכה השלילית היא כלפי דרך השגתה. הכתוב משתמש באמצעים שיוכיחו כי בחירתו של יצחק בעשיו הינה שגויה ונובעת מעיוורונו וזקנתו. רבקה מנסה להוכיח ליצחק את שיפוטו הלקוי על ידי הטעייתו במלבושי בנו. משעה שעלה בידה להוכיח זאת - הושגה המטרה, ומעתה היה צורך לשכנעו לשנות את החלטתו.

הכתוב מצביע לכאורה על הזמן האופטימלי לחשיפת זהותו של יעקב:

"וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ" (שם כ"ז, כ"ג)

יצחק מתכוון להתחיל את ברכתו מתוך מחשבה שמדובר בעשיו. יצחק הוטעה, אולם הוא מכיר באפשרות של טעותו ולפתע שוב שואל:

"וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו..." (שם כ"ד)

בנקודה זו צריכה היתה להסתיים התרמית המתודית. רבקה ויעקב יכלו להשתמש בזיהוי הכושל שזה עתה נחשף, ולשכנע את יצחק שבאופן דומה הוא טועה זה זמן רב בשיפוט מעשי בנו. בתשובת יעקב לשאלת אביו: 'וַיֹּאמֶר אָנִי' הוא גרר את האמצעי צעד אחד רחוק מידי, ופגע בזַכּותה של המטרה הנעלה. הברכות אמנם נתנו לו, אולם את מחיר המרמה והפגיעה בכבוד אביו הוא נאלץ לשלם במשך מרבית שנות חייו.  

 


[1]כגון: בלעם, פרעה, בלק, דואג, סנחריב, נבוכדנצאר, המן, טיטוס, טורנוסרופוס ואדריינוס.

[2] להרחבה עיינו:G.D. Cohen, "Esau as Symbol in Early Medieval Thought", Studies in the Variety of Rabbinic Cultures, NY (1991) pp. 243 – 269.  וכן: ישראל יעקב יובל, שני גויים בבטנך, תל אביב תשס"ג.

[3]     ראו שירתה של יהודית כפרי, עשו:

... לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת

אֶתהַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מֵאֹד

עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵיהַשָּׂדֶה

שֶׁשָּׂם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים

כְּדֵילִשְׁכֹּח...

מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים

וְאַהֲבָהרַבָּה

אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ

יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.

יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר

וּבוֹכֶה
וְכָל הָעוֹלָם

בּוֹכֶהאִתּוֹ.

וכן: א. עלי, [עשו בני וראשית אוני], י. אופנהיימר, עִם המרוּמה, בתוך: מלכה שקד, לנצח אנגנך, ירושלים 2005, עמ' 137-138; 140.

[4] הרב סמט ניתח את סיפור המרמה ועסק בתרומתו של התיחום הרחב של גבולות הסיפור לשיפוט החיובי של מעשה יעקב (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, עמודים 102-113). סמט התייחס בעיקר לפסוקים המתארים את האחים קודם למעשה הגנבה. אנו נתמקד יותר באמצעים האמנותיים של הסיפור עצמו ובמשמעותם להערכת המעשה. עיינו גם: מ' גרסיאל, המבנה הספרותי והמסר בסיפורי יעקב ועשו, הגות במקרא ד (תשמ"ד) עמ' 63-81, שעמד על רבים מהאמצעים האמנותיים של הסיפור ומשמעותם.

[5]     סדר עולם רבה פרק ב.

[6] נדמה שהמדרש המאשים את עשיו 'שצד את אביו' בדברי חלקות (תנחומא תולדות ח') מתבסס על סמיכות זו, וטוען כי דברי החלקות נתיישבו על ליבו של יצחק, משום שלא יכול היה להבחין במעשי הרשע שנעשו במקביל.

[7] בשלושת הסיפורים מודגש כי האב מתעלם ממעשי בניו או שאינו מוכיח אותם על מעשיהם: "ולא כהה בם" (שם ג', י"ג); "וישם את בניו שופטים" (שמואל א' ח', א'); "ולא עצבו אביו מימיו" (מלכים א' א', ו').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)