דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 21

סיפור מותו של ר' אליעזר | 2

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 21

סיפור מותו של ר' אליעזר - חלק ב'

א. הקדמה

בשיעור הקודם עסקנו בסיפור מותו של ר' אליעזר כפי שהוא מופיע בירושלמי. ראינו, בעקבות ניתוחו של יונה פרנקל, שמרכיב מרכזי בעיצובו הספרותי של הסיפור הוא עיצוב הזמן. עיצוב זה קושר בין הזמן הפרטי בשעון חייו של ר' אליעזר, שמתקדם לקראת מותו, לבין הזמן של השבוע, דהיינו ערב שבת שהולך ומסתיים וכניסת השבת שמתקרבת. קשר זה מדגיש את הלחץ שנתונים בו התלמידים, השואפים להתיר את הנידוי לפני שיהיה מאוחר מידי, ואת הפעולה יוצאת הדופן של ר' יהושע, שבמובן מסוים עוצר את התקדמות הזמן ומתיר את הנדר.

נקודה נוספת שעמדנו עליה בעיצוב הסיפור היא הפער בין סיפורה של דמותו הנצחית של ר' אליעזר כחכם, סיפור עם 'סוף טוב' של התרת הנידוי; לבין סיפורו האישי של ר' אליעזר כאדם, שמסתיים באופן טרגי, מכיוון שהבדידות הנוראה שהוא שרוי בה בשנותיו חייו האחרונות מלווה אותו עד לרגע מותו.

ב. הסיפור בבבלי

לסיפור שראינו בירושלמי קיימת, כאמור, מקבילה בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין, בסוף הפרק השביעי (ס"ח ע"א):

1 כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו.

2 הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו.

3 ואותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו.

4 גער בו ויצא בנזיפה.

5 אמר להן לחביריו: כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה.

6 אמר להן: דעתו ודעת אמו נטרפה, היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות?

7 כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות.

8 אמר להם: למה באתם?

9 אמרו לו: ללמוד תורה באנו.

10 אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם?

11 אמרו לו: לא היה לנו פנאי.

12 אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן.

13 אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו?

14 אמר לו: שלך קשה משלהן.

15 נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו,

16 אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין.

17 הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי.

18 הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים,

19 הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת.

20 ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם.

21 ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות, בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף.

22 פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך,

23 אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין.

24 אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין.

25 אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן - למדני עקירתן.

26 אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד.

27 אמרו לו: הכדור והאמוס והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו?

28 אמר להן: הן טמאין וטהרתן במה שהן.

29 מנעל שעל גבי האמוס מהו?

30 אמר להן: הוא טהור.

31 ויצאה נשמתו בטהרה.

32 עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר!

33 למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד,

34 היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ.

35 פתח עליו בשורה ואמר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב', פרק י"ג, פסוק י"ד), הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן.

ג. ההבדלים בין הבבלי לבין הירושלמי

סיפור זה דומה ביסודו לסיפור שראינו בירושלמי, אך ניכר כבר בקריאה ראשונה שישנם הבדלים לא מעטים בפרטים ובעיצוב. לא נוכל במסגרת זו לעמוד על כל חלקיו ופרטיו של הסיפור, שהוא ארוך ומורכב מאחיו שבירושלמי. נתמקד, אפוא, בהבדלים המרכזיים שבין הסיפורים, וכן נדגיש כלי אחד חשוב ששימש בעיצוב הסיפור שבבבלי: שאילת ביטויים ומוטיבים ממקורות אחרים בחז"ל ושיבוצם בסיפור, המעשירים מאד את תכניו ומסריו של הסיפור, כפי שנראה.

נצביע, תחילה, על ההבדלים העיקריים בין הסיפורים. עיצוב הזמן וההקבלה לכניסת השבת ממלאים בבבלי מקום הרבה פחות מרכזי מאשר בירושלמי, ולמעשה הם מוזכרים כבדרך אגב ויש להם משמעות שולית בעיצוב הסיפור. לעומת זאת, כפי שהצביע כבר א' גושן-גוטשטיין בהרחבה במאמרו על הסיפור[1], שתי נקודות חשובות שבולטות בגרסת הבבלי לעומת גרסת הירושלמי, הן מקומו המרכזי של ר' עקיבא, שאינו מוזכר כלל בירושלמי, וכן עיסוק רחב יותר בבבלי בתורתו של ר' אליעזר. בהשוואה לסיפור בירושלמי, שעיצובו הדגיש את המבט האישי על ר' אליעזר האיש ובדידותו, הסיפור בבבלי מטה את הדברים יותר לכיוונו של ר' אליעזר כתנא ולהשלכות שיש למותו ולנידוי והתרתו על תורתו. קודם שנעסוק לעומק במשמעותם של הבדלים תוכניים אלה, נתבונן במספר נקודות ספציפיות בעיצובו המילולי הייחודי של הסיפור בבבלי.

ד. "נכנסו חכמים אצלו"

הסיפור פותח במשפט 'כשחלה ר' אליעזר נכנסו... לבקרו'. נוסח אחר של פתיחה זו, שמצוי במרבית כתבי היד והוא כנראה מדוייק יותר, הוא: 'נכנסו חכמים אצלו'. ניסוח זה חוזר מספר פעמים במקורות חז"ל בסיפורים על ר' אליעזר[2], ומשדר לקורא עם פתיחת הסיפור מסר מרגיע של 'עסקים כרגיל'. שדר זה מחדד מאד את עוצמת הניגוד שבמשפט הבא, 'הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו' (שורה 2), המורה על המרחק הפיזי שנשמר בין ר' אליעזר לחכמים, מרחק שיודגש גם בהמשך כשהם נכנסים אצלו ממש: 'נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות' (שורה 7). כלומר, הסיפור מדגיש מאד את השמירה ששומרים החכמים על כללי הנידוי.

ה. "גער בו ויצא בנזיפה"

תגובתו של ר' אליעזר לנסיונו של בנו לחלוץ את תפיליו מנוסחת באופן שונה מבירושלמי: 'גער בו ויצא בנזיפה'. נראה שניסוח זה איננו מקרי, היות והוא עשוי להזכיר לקורא שני מקורות אחרים שמשתמשים באותו ניסוח:

א. הסיפור במסכת שבת (ל"א ע"א) על יחסו של שמאי הזקן לגוי שבא להתגייר, וביקש ללמוד תורה שבכתב בלבד, ללא תורה שבעל פה (שם הניסוח הוא 'גער בו והוציאו בנזיפה'). זיקה זו היא מעניינת, משום שר' אליעזר הוא, כידוע, 'שמותי' (ירושלמי, שביעית, סוף פרק א', ועוד) - ממשיך המסורת של שמאי, וניתן לראות בשמאי את 'אביו הרוחני'. תגובה כזו של שמאי לחוסר רצון ללמוד תורה שבעל פה מתאימה גם כאן לסיפור: ר' אליעזר כועס על הבן שאינו מבחין בין איסור סקילה לאיסור שבות, כלומר מדובר בדברים שאינם מפורשים בתורה שבכתב וקשורים בתורה שבעל פה. ברם, הקשר לסיפור שלנו הוא גם עמוק יותר, שכן בהמשך נראה שהדבר שמטריד את ר' אליעזר יותר מכל הוא חוסר יכולתו להעביר הלאה את המסורת שלו ושל רבותיו של התורה שבעל פה. על כן, הבעת תסכול בתחילת הסיפור באופן שמזכיר את כעסו של 'רבו', שמאי, על חוסר מוכנות ללמוד תורה שבעל פה, עשויה לרמוז על התמה המרכזית שתתגלה בהמשך.

ב. סיפור שמצוי במדרש הלכה, ספרי דברים (פיסקא ש"ה):

באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה. הלך ועמד לפניו, אמר לו: משה, תן לי נשמתך! אמר לו: במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד, ואתה אומר לי תן לי נשמתך? גער בו ויצא בנזיפה.

גם הקישור לסיפור זה מעניין מאד. מדובר ברגעיו האחרונים של משה, כשהגיע זמנו למות, בדומה לר' אליעזר. גם המשפט 'במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד' מזכיר את המרחק ששומרים החכמים מר"א, אף שמשמעות המשפט בספרי היא כמובן אחרת. מלאך המוות בא לקחת את חייו של משה ומשה גוער בו, וגם בנו של ר' אליעזר, כשהוא בא לחלוץ את תפיליו עשוי להיתפס, כפי שראינו בשיעור הקודם, כמכריז על מיתתו של ר' אליעזר, ו'מקרב' אותה בטרם היא קרתה ממש. הרמיזה למקור זה יוצרת, אפוא, השוואה בין ר' אליעזר למשה רבנו, ונראה שמשמעות ההשוואה היא העצמת מעמדו של ר' אליעזר כמוסר תורה. זהו מסר שיועצם יותר בחלק המרכזי של הסיפור, על ידי ר"א עצמו.

ו. "היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות?"

גם הסברו של ר' אליעזר לכעסו על בנו מזכיר סיפור אחר, הפעם סיפור על ר"א עצמו (ביצה ט"ו ע"ב):

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה... כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה...

ההשוואה לניסוח הדומה בסיפור בביצה מדגישה ומחדדת בסיפורנו את קפדנותו האופיינית של ר' אליעזר על הבחנה בין סדרי עדיפויות, ומסבירה היטב את תגובת החכמים במשפט הבא: 'כיון שראו... שדעתו מיושבת עליו', כלומר זהו ר"א 'הישן והטוב' שהם מכירים.

ז. לימדתני נטיעתן, למדני עקירתן

בחלקו המרכזי של הסיפור מסופר על ר' עקיבא שהולך עם ר"א והלה מראה לו כיצד הוא אומר דבר ו'נוטע' קישואין. לאחר מכן מבקש ר"ע לראות כיצד הוא הופך את הפעולה: 'לימדתני נטיעתן, למדני עקירתן'. ניסוח זה מזכיר מאד את הסיפור הידוע במנחות (כ"ט ע"ב) על משה רבנו ור' עקיבא:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין...

בסיפור זה מבקש משה 'הראיתני תורתו, הראני שכרו' של ר"ע. אלא ש'שכרו' מתברר למעשה כ'עקירתו' - מותו על קידוש השם. על כן, גם מילולית וגם תוכנית יש בסיפור זה קשר למשפט 'הראיתני נטיעתן הראיני עקירתן' שאומר ר"ע בסיפור שלנו. ההשוואה לסיפור במנחות קושרת את ר' אליעזר שוב למשה, מחד, ומאידך מחברת בין קישור זה לקשר לר' עקיבא, שהוא ייחודי לסיפור בבבלי ומודגש בו. ממילא, נוצר רצף של המשכיות בין משה רבנו, מוסר התורה (שימו לב שהסיפור במנחות הוא על מסירת התורה על ידי משה), לבין ר' אליעזר ולבין ר' עקיבא, שהוא דמות מרכזית מאד במסירת התורה שבעל פה, ומופיע בסיפור כלומד מר' אליעזר.

ההשוואה למשה כנותן התורה מזכירה את הדימוי שמשתמש בו ר"א במונולוג שלו, בחלק המרכזי של הסיפור: 'שתי זרועותי, שהן כשתי ספרי תורה שנגללין'. הזרועות מזכירות את התורה שניתנה על ידי משה, אלא שאצל ר' אליעזר הספרים הם 'נגללים' - סגורים, משום שתורה נעצרת ואין לה המשכיות, היא נשארת בפנים ולא עוברת החוצה.

עניין היעדר ההמשכיות מודגש גם בדימוי שמזכיר ר"א בהמשך דבריו: 'הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת'. את לימודו מרבותיו הוא משווה לכלב שמלקק מן הים - הכלב מלקק בהתלהבות והשתוקקות רבה ושותה הרבה, אך הים איננו חסר בעקבות ליקוקו; כך רואה ר"א את היחס בינו לרבותיו. אך לגבי תלמידיו מתייחס ר"א בדימוי אחר. יתכן שהכוונה שהתלמידים לקחו מעט מאד, כמו מכחול שנטבל לרגע ולוקח מעט צבע. אך אפשר שדימוי זה צריך להתפרש כפי שהוא מתפרש בהקשרים אחרים בחז"ל, כלשון נקייה ליחסי אישות. לפירוש זה שתי השלכות: א. ר' אליעזר רואה את היחס בין רב שמוסר תורה לתלמידיו כיחס אינטימי, שבדימוי המטפורי דומה לבני זוג. ב. דימוי זה שונה מהקודם, שכן כאשר ר"א מקבל מרבותיו אזי הוא, התלמיד, יוזם ולוקח; ואילו בדימוי שלו מול תלמידיו, הוא משול ל'מכחול', כלומר גם כרב הוא היוזם והנותן. דימוי זה מביע אפוא את רצונו העז של ר' אליעזר להשפיע, לתת ולמסור הלאה לתלמידיו את תורתו, רצון שלתסכולו הרב לא יוצא אל הפועל.

ח. תורתו של ר"א ויחסיו עם ר"ע

עניין זה מחזיר אותנו אל הנקודות שהזכרנו לעיל כנקודות מרכזיות בסיפור בבבלי. הסיפור בבבלי מתמקד מאד בעניין תורתו של ר"א ושאלת המשכיותה. במרכז הסיפור מופיע מונולוג ארוך של ר' אליעזר על תורתו, שלתחושתו אבדה ולא עברה כראוי לדורות הבאים, בין השאר בעקבות הנידוי. חלק זה תופס את מקומן של השאלות והתשובות שנשאל ר"א לפני מותו, שבירושלמי עמדו במרכז הסיפור, וכאן נדחקו לחלקו הרביעי. מעבר לכך, השאלות והתשובות שבסיפור הבבלי הן שונות, ונראה שיש להן מטרה שונה, אף שבשני המקרים הדו-שיח מסתיים ביציאת נשמתו בתשובה 'טהור'.

ראינו בשיעור הקודם שמטרת שאלות התלמידים בסיפור שבירושלמי היא כנראה להביא להתרת הנידוי, על ידי שר' אליעזר יישר קו, ברגע האחרון, עם עמדות החכמים. בבבלי לא מתאים לפרש כך, מפני שלפחות חלק מהנושאים שעולים בשאלות ידועים ממקורות אחרים, ונראה שבמחלוקותיו הידועות עם החכמים נשאר כאן ר' אליעזר נאמן לעמדתו החולקת[3]. השאלות באות בעקבות קינתו של ר' אליעזר על תורתו שהולכת לאיבוד ללא המשכיות, ומכך נראה שהחכמים מעוניינים לנצל את ההזדמנות האחרונה וללמוד מה שהם יכולים מתורתו[4]. בכך ניתן להקהות, ולו במעט, את הטרגדיה שבהיעדר המשכיות לתורתו של ר' אליעזר. ואכן, נראה שעניין ההמשכיות לתורת ר"א עומד במרכז הסיפור. זהו, לפי הסיפור בבבלי, המחיר הכבד ביותר שמשלם ר' אליעזר בעקבות נידויו. ר' אליעזר מבטא עניין זה בצער רב ובחריפות רבה בחלקו המרכזי של הסיפור. נראה שבסיפור בבבלי יש ניסיון מסויים לתיקון של הטרגדיה הזו, לפחות בדיעבד ובמידה מועטת. אופן אחד, סמלי, לתיקון, הוא, כאמור, רצונם של החכמים ללמוד ממנו לפחות מספר הלכות לפני מותו. אופן אחר הוא מרכזיותו של ר' עקיבא בסיפור. א' גושן מסביר מרכזיות זו בהבלטה של מערכת יחסים הדוקה של רב-תלמיד בין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא, כניסיון מסוים ליצור תחושה שיש המשכיות לתורתו[5]. תחושה זו נובעת מכך שר' עקיבא ובית מדרשו ממלאים, כידוע, מקום מרכזי ביותר בנוגע להתפתחות התורה שבעל פה בתקופת התנאים: תורת בית מדרשו של ר"ע, שעוברת דרך תלמידיו הגדולים (ר"ש, ר"מ, ר' יהודה, ואחרים) ומפותחת על ידיהם, היא זו שמאורגנת על ידי רבי לחיבור הגדול והמחייב לדורות - המשנה ("סתם משנה ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון - וכולם אליבא דר' עקיבא [סנהדרין פו]). הקשר המודגש בסיפור בין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא, משיב, ממילא, לפחות חלק מתורתו של ר' אליעזר למעמד של שייכות לזרם המרכזי של התורה שבעל פה. כחלק ממגמה זו מופיעה, בסיום הסיפור שבבבלי, אמירת אלישע על אליהו, 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו', דווקא בפי ר' עקיבא, ומבטאת בכך את יחסו כתלמיד מובהק לר"א, בדומה לנביאים הנ"ל.

ט. ההקשר בפרק במסכת סנהדרין

סיפור מותו של ר' אליעזר בבבלי משובץ בסוף הפרק השביעי במסכת סנהדרין. עיקר עניינו של הפרק הזה הוא פירוט רשימת 'הנסקלין' - החוטאים השונים שנידונים למוות בסקילה. נראה שיש מספר דרכים בהן קשור סיפור ר' אליעזר להקשר כללי זה:

א. בתחילת הסיפור ר"א כועס מפני ש'מניחין איסור סקילה...'. הוא מנסה למנוע מבנו ואולי גם משאר החכמים מלעבור על איסור סקילה (בהדלקת הנר אחרי הזמן). עניין זה רק רומז לעניין אחר, עמוק יותר בסיפור: התרת הנדר, שמתרחשת בסוף הסיפור, למעשה מצילה את ר"א עצמו מגורל של סקילה, שכן זהו גורלו של המת בנידויו[6].

מבחינה מסויימת, כל עוד ר"א מנודה ועומד למות בנידויו, הוא עלול להצטרף מבחינה מעשית לנסקלים המוזכרים בפרק. ההקשר בפרק מדגיש, אפוא, את החשיבות שבהתרת הנדר.

ב. הסיפור מובא בגמרא כקושיה על המשנה האחרונה, הגורסת שר"ע למד עניינים שקשורים לכישוף או אחיזת עיניים בקישואים מר' יהושע דווקא, בניגוד למשתמע מהסיפור שהוא עסק בכך עם ר' אליעזר. עניין זה מוזכר במשנה בעקבות האחרון ברשימת הנסקלים שמפורש בפרק - המכשף. מכשפים אלה, גם על פי הסיפורים והדימויים שמובאים עליהם בסוגיה, הם דמויות 'אפלות' הנמצאות בשולי החברה של עם ישראל, ולפי דעתו של ר' יוחנן בגמרא הם 'מכחישים פמליא של מעלה' (סנהדרין סז:). נראה שחשוב מאד למספר להדגיש שמעמדו של ר' אליעזר, הן כמי שנודה, והן כמי שידוע שמסוגל לעשות 'מופתים' שונים (כפי שמופיע גם בסיפור 'תנור של עכנאי') אינו כזה; זו עשויה להיות סיבה נוספת להבאת הסיפור כולו בהקשר זה - להדגיש את ההבדל בין ר"א לאותם נסקלים, ובייחוד המכשף. לכן הסיפור גם מזכיר את העובדה שר' עקיבא, שהוא בלב הקונסנזוס, לומד מר"א בין השאר עשיית מופתים כאלה בקישואים; זהו חלק נוסף ממטרות הסיפור בבבלי: להשאיר את ר"א ואת תורתו בלב הקונסנזוס, וכחלק אינטגראלי משלשלת התורה שבעל פה.

י. סיום הסיפור

הסיפור מסתיים בשני תיאורים חשובים. על משמעות דבריו של ר"ע, שחותמים את הסיפור בהכרזה על יחסי הרב-תלמיד האינטימיים שבין ר"א לבינו, והמשולים ליחסי אליהו ואלישע, עמדנו כבר קודם. התיאור הנוסף שקיים בחלק האחרון של הסיפור הוא תיאורו של ר' יהושע: 'עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: 'הותר הנדר, הותר הנדר'. גם בעניין זה שונה הניסוח בבבלי מהניסוח בירושלמי ('והיה מגפפו... ובוכה ואומר רבי רבי הותר הנדר'). הלשון בתיאור בירושלמי קושר את הסיפור שם לסיפור תנור של עכנאי בירושלמי מועד קטן, שבו הודיע ר"ע לר' אליעזר על תחילת הנידוי בלשון: 'רבי רבי חביריך מנדין לך'. במקביל, התיאור בסיפור בבבלי קושר גם הוא את סיפור התרת הנידוי לסיפור שבו הכל החל, סיפור תנור של עכנאי בבבלי ב"מ. ברם, הקישור הוא לא להודעת ר' עקיבא על תחילת הנידוי, אלא לאלמנט אחר בסיפור. בשיא הויכוח עם החכמים מבוטא נצחונם הסופי של החכמים על ר' אליעזר במשפט הדרמטי: 'עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא!'. למשפט זה קושר התיאור בבבלי את התרת הנידוי באותה לשון: 'עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר!'. אותו ר' יהושע, שביטא את הניצחון בבית המדרש על תורתו של ר' אליעזר ושבעקבותיו שרפו את טהרותיו בפניו ונידוהו - מה שהביא לעצירת ההמשכיות של תורתו - הוא שמודיע בלשון זהה על התרת הנדר. נראה שהקישור בבבלי דווקא לעניין זה אינו מקרי, שכן, כפי שראינו, הדגש החשוב בסיפור בבבלי הוא לא רק על הנידוי עצמו, אלא על הנידוי בהקשר גורלה של תורת ר' אליעזר. לכן, ראוי שדווקא מי שהכריז על הנצחון על תורת ר' אליעזר, נצחון שהוביל אחר כך לפגיעה בהמשכיותה, מכריז באופן דומה גם על התרת הנדר. בכך מבטא הסיפור בבבלי גם בחתימתו את משמעות התרת הנידוי - היא משפיעה לא רק על מותו של ר"א כחכם (ולא כמנודה), אלא אף על מעמד מחודש שניתן לתורתו, החוזרת למעמד של חוליה בהשתלשלות התורה שבעל פה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   א' גושן-גוטשטיין, 'חכם בודד על ערש דווי, סיפור מיתת רבי אליעזר (סנהדרין ס"ח ע"א) - ניתוח אידאולוגי', בתוך: מחקרים בתלמוד ובמדרש; ספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (בעריכת א' אדרעי [ואחרים]), ירושלים, תשס"ה, עמודים 79-112. חלק מהנקודות שתעלינה להלן בניתוח הסיפור בבבלי כשלעצמו מבוססות על מאמרו הנ"ל של גושן, המשווה אף הוא את שני הסיפורים ומתמקד בעיקר בסיפור שבבבלי, אף כי בנקודות מסויימות הוא לוקח את הדברים לכיוונים קצת שונים. בחלקו השני של השיעור נציע, כדרכנו, את המבט על הקשרו הרחב של הסיפור בסוגיה ובפרק, נקודה שהן פרנקל והן גושן לא עסקו בה, כאמור.

[2]   ראו למשל ע"ז ט"ז ע"ב; ויקרא רבה, פרשה כ.

[3]   אין אפשרות להרחיב כאן ולדון בשאלות הספציפיות ולמקורות שהן מופיעות בהן. גושן עסק בעניין זה בהרחבה, ויעויין בדבריו, שם, עמודים 90-94. נביא כדוגמה אחת להמחשה את המנעל שעל גבי האמוס/האמום, שבמסכת כלים פרק כ"ו משנה ד' מופיע שר"א מטהר וחכמים מטמאים, ואף בסיפור כאן ר"א פוסק לגביו שהוא טהור.

[4]   והשוו לאבות דר' נתן (נוסח א', פרק יט):

אמר רבי אלעזר בן עזריה חמשה דברים למדנו מרבי אליעזר ושמחנו בהן יותר ממה ששמחנו בהן בחייו אלו הן: [כסת] עגולה והכידור והאימום והקמיע והתפלה שנקרעו שאמרת לנו מה הן. אמר להם טמאים הם...

[5]   אמנם למעשה המצב מעט שונה, שכן חלק גדול מתורתו של ר' עקיבא היא בכיוון שונה מזו של ר' אליעזר: ר' אליעזר הוא 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' (אבות, פרק ב' משנה ח'), ביטוי שמסמל יותר מכל את שימור המסורת ההלכתית של רבותיו; ואילו ר' עקיבא, המחדש בדרשותיו על כל אות ואות הלכות רבות (כידוע, למשל, מהסיפור שראינו כאן על משה רבנו ששומע את שיעורו של ר' עקיבא), דומה יותר לר' אלעזר בן ערך, שהוא 'כמעיין המתגבר' (אבות, שם). עם זאת, הסיפור מצביע על כך שלפחות באופן חלקי ר' עקיבא לומד גם מר' אליעזר. ראו גם בעניין זה את הדיון אצל גושן, עמוד 95 ואילך.

[6]   כפי שמופיע, למשל, במקור הבא:

מנודה שמת הרי זה טעון סקילה. לא שיעמידו עליו גל אבנים גדול כשל עכן, אלא שליח בית דין נוטל את האבן ונותנה על ארונו כדי לקיים בו מצות סקילה.

(מסכת שמחות, פרק ה', הלכה י"ג).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)