דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 20

סיפור מותו של ר' אליעזר | 1

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 20

סיפור מותו של ר' אליעזר - חלק א'

א. הקדמה

סיפור מותו של ר' אליעזר בן הורקנוס מופיע בתלמודים בשני מקורות עיקריים: בבבלי במסכת סנהדרין, בסוף הפרק השביעי (ס"ח ע"א); ובירושלמי, במסכת שבת, בפרק השני (פ"ב ה"ז, ה' ע"ב). על אף שהעלילה בשני הסיפורים דומה בקוויה העיקריים, הרי שישנם גם הבדלים רבים ביניהם. בשני השיעורים הקרובים נעסוק אי"ה בכל אחד מהסיפורים, ובייחוד בעיצובם הספרותי. נעמוד על ההבדלים בין הסיפורים, וננסה גם לבחון את הקשרם הרחב של הסיפורים בסוגיות ובפרקים שבהם הם מופיעים.

נפתח בסיפור שבירושלמי. בניתוח סיפור זה נתבסס במידה רבה על דבריו של יונה פרנקל, שניתח ביסודיות סיפור זה[1].

ב. הסיפור בירושלמי

א         

מעשה בי רבי ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה,

ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו.

אמר לו, בני הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת, ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה .

יצא לו, והיה צועק ואמר אוי לי שנטרפה דעתו של אבא.

אמר לו, דעתך היא שנטרפה דעתי היא לא נטרפה.

 

ב         

כיון שראו תלמידיו שהשיבו דבר של חכמה, נכנסו אצלו והיו שואלין אותו.

והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור.

ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו.

אמרין ניכר רבי שהוא טהור.

אמר רבי מנא ועד כדון ניכר[2].

ג         

נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו.

והיה מגפפו ומנשקו ובוכה.

ואומר רבי רבי הותר הנדר רבי רכב ישראל ופרשיו.

ג. שלושת חלקי הסיפור

הסיפור בנוי משלושה חלקים, שניתן להבחין ביניהם הן על ידי ההבדל בדמויות שנפגשות עם ר' אליעזר (הורקנוס הבן, התלמידים ור' יהושע), והן על ידי הנוסחה החוזרת 'נכנס/ו אצלו', שתפקידה יובהר בהמשך.

בחלק הראשון, במשפט הפתיחה, מוצגים בפנינו הדמות הראשית ומצבה (ר' אליעזר גוסס) והזמן (ערב שבת עם חשיכה). יש לשים לב כבר בשלב זה שהמספר יוצר כאן בפתיחה שני צירים של זמן שנעים במקביל - זמן השבוע, שנע לקראת סיום ימי החול וכניסת השבת; וזמן חייו של ר' אליעזר, שאף הוא הולך ומתקרב לסיום, אף שלא ברור לכאורה מתי בדיוק הוא יתרחש[3]. בהמשך חלק זה מתואר מפגש קצר בין ר' אליעזר להורקנוס, בנו. הורקנוס נכנס לחלוץ את תפיליו של אביו, ור' אליעזר גוער בו. הבן חושב שנטרפה דעת אביו, שכן המשפט שאומר ר' אליעזר, שמשופע במונחים הלכתיים - מתוך ההקשר ההלכתי של הסוגיות שמסביב לסיפור - אינו נהיר לו. אך אביו למעשה מסביר שבשעה קריטית זו, ערב שבת עם חשיכה[4], יש להציב סדרי עדיפויות ברורים: לעסוק בהכנות שחייבות להיעשות (הדלקת הנר), אשר אם לא ייעשו כרגע אלא מאוחר מדי, יהיה זה איסור שבות (אם ההדלקה תתבצע בספק חשכה) או שתיעשה מלאכה דאורייתא בשבת (אם היא תידחה לודאי חשכה), שאז יש חיוב כרת; ואילו פחות דחוף לעסוק בחליצת תפילין, שלא מעורב בה כל סיכון של איסור כרת[5].

כבר בשלב זה עולה שאלה מעניינת: מדוע הבן נכנס לחלוץ את התפילין? האם משום שהשבת מתקרבת, ושבת איננה זמן תפילין, או שמא מפני מותו של האב שמתקרב, שאף הוא מחייב את חליצת התפילין מראשו? נראה שהסיפור מנוסח במכוון בעמימות בנקודה זו, שכן, כאמור, כבר בפתיחת הסיפור נוצר קשר בין שני צירי הזמן - פתיל חייו האוזל של ר' אליעזר, והשבת הקרבה. משני המניעים האפשריים של הבן, שאין דרך להכריע ביניהם, עולה שוב החפיפה בין הזמנים הללו, ולמעשה אנו מקבלים רמז מטרים לגבי מה שיתרחש בחלק הבא, שבו עם המעבר לשבת (מעין עולם הבא) יעבור גם ר' אליעזר לעולם הבא.

בחלק השני נכנסים התלמידים ושואלים את ר' אליעזר שאלות הלכתיות רבות, והוא עונה 'על הטמא טמא ועל הטהור טהור', משפט שאף הוא אינו בהיר די צרכו במבט ראשון. מכל מקום, תשובתו האחרונה היא 'טהור', ואז יוצאת נשמתו. התלמידים מסיקים מכך 'ניכר רבי שהוא טהור', משפט נוסף הדורש הבהרה.

בחלק השלישי ר' יהושע חולץ את תפיליו ומגפפו ומנשקו, ומכריז שהותר הנדר. הנדר המדובר, שלא הוזכר קודם לכן במפורש בסיפור, הוא, כמובן, הנידוי שהוטל על ר' אליעזר בעקבות המחלוקת הידועה על תנור של עכנאי/חכיניי, שהסיפור עליו בירושלמי מופיע במסכת מועד קטן (פ"ג ה"א, פ"א ע"ג).

ד. נידויו ובדידותו של ר' אליעזר

סיפור תנור של עכנאי ידוע מאד, ולא נעסוק בו במסגרת זו[6]. נזכיר רק נקודה אחת, והיא שבסוף הסיפור שם מופיע חלק שאינו מופיע בבבלי בב"מ, ועל כן הוא פחות ידוע:

חד זמן הוה עבר בשוקא, וחמת חדא איתא סחותה דבייתא וטלקת ונפלת גו רישיה. אמר: דומה שהיום חביריי מקרבין אותי, דכתיב "מאשפות ירים אביון" (תהלים, פרק קי"ג, פסוק ז')[7].

סיום זה לסיפור בירושלמי מביע את שפיפות הקומה והשפלות שנגרמה לר' אליעזר בעקבות הנידוי, שמסומלת על ידי האשפה שנופלת על ראשו. יתכן שתיאור זה מבטא גם מצב של אנונימיות שנוצר בעקבות הנידוי, ומשום כך האישה אינה מכירה שעובר לפניה חכם חשוב ואינה נזהרת.

תגובתו של ר' אליעזר המכוסה אשפה 'דומה שהיום חביריי מקרבין אותי' נוגעת ללב, ומביעה את הבדידות הגדולה שהוא שרוי בה בעקבות הנידוי, ואת כמיהתו הגדולה לשוב ולהתקרב לחבריו. נראה שבדידות גדולה זו באה לידי ביטוי גם בעיצוב שלושת החלקים של סיפור מותו בירושלמי: כאמור, כל אחד משלושת חלקי הסיפור פותח בלשון דומה: 'ונכנס הורקנוס בנו'; 'נכנסו אצלו' (תלמידיו, כשראו 'שהשיבו דבר של חכמה'; וגם זה מסימני הבדידות, להיות חשוד בחוסר שפיות ברמה כזו או אחרת); 'נכנס רבי יהושע'. חזרה זו על הפועל 'נכנס' בפתיחת כל חלק משדרת את הבדידות הבסיסית שלו - כולם נכנסים אצלו, ומשמע שהמצב הבסיסי הוא שהוא לבד. בנוסף לכך, בחלק הראשון של הסיפור, שמתאר את שיחתו עם בנו, לא מסופר על בן שיושב איתו באופן קבוע (לפחות באופן שהדבר מתואר בסיפור)[8], כפי שרגילים לראות אצל אב שנמצא על ערש דווי, שהבן מאכילו ומשקהו, מנקהו, מנגב את מצחו מדי פעם, ודואג ליתר צרכיו. אלא כניסתו של הבן מתוארת ככניסה מאד תכליתית ופונקציונאלית: הבן מעוניין לחלוץ את תפיליו מחמת איזשהו חשש הלכתי פורמאלי, והתיאור נטול כל מגע אנושי. למעשה, תגובתו של האב, ובריחתו החוצה של הבן בצעקות שנטרפה דעת האב, מדגישים את הנתק בתקשורת ביניהם.

יתכן להוסיף שמאחורי טענותיו ההלכתיות של ר' אליעזר נגד בנו מסתתר גם מסר סמוי יותר, שזועק לבו: הבן כבר חולץ את תפיליו, כמכריז רשמית על מותו, ואילו ר' אליעזר נאחז בחיים; הוא מעוניין בהדלקת הנר - סמל לנשמת האדם וחייו[9] - במקום חליצת התפילין. חליצת התפילין בזמן הקריטי האחרון שנותר להדלקת הנר עלולה למנוע את ההדלקה, ולהשאיר אותו בחשיכה, שתעצים ותסמל ביתר שאת את בדידותו האישית. הבן, אפוא, אינו מבין את האב: לא ברמה ההלכתית - הוא חושב שאמירתו ההלכתית של האב מבולבלת ומעידה על טירוף; ולא ברמה הרגשית - הוא אינו מודע לרצונו הפנימי של האב.

יתכן שהזכרת הנדר הפורמאלי שגרם לנידוי ולבדידות מתרחשת רק בסיום הסיפור, על מנת להדגיש פחות את משמעותו הפורמאלית של הנידוי, ויותר את הפן האישי, של הבדידות והצער שהיא גורמת (אותו פן שנראה שמודגש בחתימת סיפור תנור של עכנאי בירושלמי מועד קטן, כאמור לעיל). ברם, אל עניין זה נשוב בשלב מאוחר יותר, וקודם לכן נפנה להתבונן בגורם משמעותי אחר בעיצובו של הסיפור.

ה. עיצוב הזמן בסיפור

הזמן האוזל להתרת הנידוי

נראה שהעיצוב הספרותי המשמעותי ביותר שקיים בסיפור בירושלמי הוא עיצוב הזמן, כפי שכבר הצביע פרנקל. אך טרם שנעמוד על כך נתמקד בתמונה האמצעית - המפגש עם התלמידים. מהכרזתו של ר' יהושע בסיום הסיפור אנו למדים על ההקשר של הנידוי, וממילא על רקע זה ניתן להבין את רצון התלמידים. התלמידים מעוניינים בהתרת הנידוי, והם חייבים להביא לכך לפני מותו של ר' אליעזר, לפני שיהיה מאוחר מדי, שכן המת בנידויו ארונו נסקל[10], ולפני שבת, שכן בשבת אין מתירים נדרים[11]. כדי להתיר את הנדר יש כנראה צורך (לפחות לפי דעתם) שר' אליעזר יחזור בו לפחות מחלק מנקודות המחלוקת עם החכמים, ובייחוד בענייני טומאה וטהרה, שעליהם נסבה המחלוקת על התנור שהביאה לידי הנידוי. על כן הם שואלים את ר' אליעזר שאלות בתחום זה, וככל הנראה הוא מוכן להודות לדעת החכמים בשאלות אלה. זו המשמעות של 'על הטמא (לדעת החכמים) טמא, ועל הטהור - טהור'.

כעת מובנת יותר מטרת עיצוב הזמנים בסיפור כפי שהם מעוצבים. כבר עמדנו על כך שתחילת הסיפור יוצרת שני צירי זמנים מקבילים - השבת המתקרבת והולכת, ומותו של ר' אליעזר, שגם הוא מתקרב והולך. כפי שמעיר פרנקל, האווירה של הדקות האחרונות לפני כניסת השבת מוכרת בכל בית יהודי. אלו הן אולי הדקות הלחוצות והמתוחות ביותר בשבוע, כשיש הכנות שיש לעשותן דווקא באותן דקות ולא לפני כן (כמו למשל העברת התבשילים מהאש לפלטה); אך גם אסור להתעכב, שמא חלון הזמן הזה יחלוף ותיכנס השבת.

משמעות הצבת סיפור מותו של ר' אליעזר במסגרת זמן זו של הדקות האחרונות לפני כניסת השבת היא הקרנת אווירתן הלחוצה והמתוחה של אותן דקות, שמוכרת לכל, על אותן דקות אחרונות של ר' אליעזר. אכן, כפי שבכל בית קיים מרוץ לקראת כניסת השבת, כך תלמידיו של ר' אליעזר נמצאים כרגע במרוץ. לקראת מותו של רבם קיימת שעת כושר, חלון הזדמנויות נדיר שבו הוא עדיין בהכרה ועדיין בשפיות, וגם ככל הנראה מפוייס דיו כדי להודות לדעת חכמים במחלוקות ההלכתיות, וניתן להביא לסיום הנידוי, כשעוד נותר זמן לכך. כאמור, הדקות האחרונות של חייו, שסיומן מתקרב, הן גם הדקות האחרונות שבהן ניתן להתיר את הנדר, ולכן זהו מרוץ, לא פחות מתוח ולחוץ מהמרוץ לקראת כניסת השבת; את מה שלא ייעשה כעת לא יהיה ניתן לעשות אחר כך. האווירה בסיפור, והמסר לגבי הלחץ שקיים להתיר את הנידוי, מושפעים, אפוא, הן מההקשר הכללי בסוגיה, שעוסקת בהכנות האחרונות לקראת שבת ובאותן דקות לחוצות, ובייחוד מהזכרת התקרבות כניסת השבת בסיפור, הן בפתיחה, והן בחילופי הדברים שבין ר' אליעזר לבין בנו. התלמידים הם שמניעים את המרוץ להתרת הנידוי בזמן.

אולם, שלאחר מספר מסויים של שאלות מתרחשת תקלה - נשמתו של ר' אליעזר יוצאת, וכעת נראה שהוחמצה השעה להתרת הנדר. כל תשובותיו 'הנכונות' של ר' אליעזר על השאלות שהוא נשאל לכאורה כבר לא יועילו. גם המילה 'טהור' שחותמת את דבריו לנצח אינה מועילה לכאורה אלא להוציא מהתלמידים תגובה בלתי ברורה - 'ניכר רבי שהוא טהור'[12].

פריצת הזמן

ברם, בחלק השלישי של הסיפור מתרחשת הפתעה נוספת, הפעם בכיוון ההפוך. מתרחש מעין פלא - הזמן, שבמשך שני חלקיו הקודמים של הסיפור תקתק במהירות ואיים להכשיל את המהלך כולו, לפתע נעמד, ובעצם - נפרץ. פרנקל טוען שר' יהושע מתייחס לר' אליעזר כאילו הוא עדיין חי, שהרי מת בשבת הוא מוקצה, וכן, כאמור, אין להתיר נדרים בשבת. ר' יהושע מתייחס אל הזמן שעל ציר חייו של ר' אליעזר כאילו מדובר במעין בין השמשות - שעדיין יש בו מן היום הקודם, ועדיין לא עבר לגמרי אל תחום היום הבא; כלומר, לגבי ר' אליעזר - שעדיין יש בו מן החי, והוא לא עבר עדיין את הסף אל עולם המתים. גם הפרפראזה שנעשית על דברי אלישע לרבו אליהו כשזה עולה השמימה - "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב', פרק י"ג, פסוק י"ד), מבטאת את הרעיון שר' אליעזר למעשה לא ממש מת, כפי שאליהו מעולם לא מת, אף שעבר לעולם האמת. יתכן שכבר דבריהם של התלמידים מבטאים זאת, באמרם 'ניכר רבי שהוא טהור' - טומאת המת לא שלטה בגופו. ממילא, עוד לא מאוחר להתיר את הנידוי, וכך עושה ר' יהושע, אשר מכריז 'הותר הנדר'. אמנם היה נדמה לרגע שהוחמצה השעה, אך ר' יהושע פותר בעיה זו בכך שהוא למעשה עוצר את הזמן, בין אם מדובר בזמן הפיזי, ובין אם מדובר בזמן ההלכתי. פרנקל מבטא זאת כך:

...ואכן, כך נראה, יוצר החלק השלישי של הסיפור מעין פריצה מן הזמן הראלי של מה שבא לאחר 'גוסס בערב שבת עם חשיכה'. מעשיו של ר' יהושע כמו מתעלמים מן התקדמות הזמן... היסוד הנפשי של פריצה זאת אל הזמן הסוראלי הוא געגועיו של ר' יהושע אל חברו הותיק ר' אליעזר. הנשיקות והבכי... מבטאים את ההתפרצות הרגשית אשר סוחפת איתה - מבחינה ספרותית - את הזמן.

עיצוב הזמן שימש את המספר כמכשיר ליצירת האווירה בסיפור ולביטוי הלחץ והדחיפות שבהתרת הנדר לפני מותו של ר' אליעזר. אותו מכשיר ספרותי, היכולת לשחק עם עיצוב הזמן של חייו של ר' אליעזר בסיפור, ויציקתו בתבנית הזמן של השבוע שהולך ומתכלה, משמש את המספר גם כדי לבצע את מה שנראה בלתי אפשרי, ולאפשר את התרת הנידוי גם לאחר, או בד בבד עם, יציאת נפשו של ר' אליעזר.

ו. סופו המורכב של הסיפור

לכאורה, נראה שהסיפור נגמר בטוב. למרות הכל, המרוץ הצליח, והנדר הותר. ואכן, במישור של הנידוי ניתן לראות בסיום הסיפור הצלחה. חשיבותה של הצלחה זו היא לדורות. מבחינת התורה שבעל פה והשתלשלותה לדורות, ר' אליעזר, שעלול היה להישאר בחוץ אילו מת בנידויו, הוא 'בפנים', ותורתו מהווה חלק אינטגרלי מהתורה שבעל פה.

ברם, במבט שני הדברים מורכבים יותר. כאן אנו שבים אל הנקודה שפתחנו בה, והיא רגישותם של התיאורים בירושלמי לבדידותו האישית של ר' אליעזר. חלק מעיצוב הסיפור מתייחס, כאמור, לבדידות זו, ולנתק האישי שקיים בין ר' אליעזר לסביבתו, שאינה מבינה לליבו. נקודת המבט של ר' אליעזר 'האיש' היא נקודת מבט נוספת שקיימת בסיפור, לדעתנו, מלבד נקודת המבט של 'דמותו' הנצחית של 'התנא ר' אליעזר', שנידויה הותר, וסיפורה הסתיים לטובה. מבחינת ר' אליעזר האיש, מדובר, למרות הכל, בטרגדיה. הגיפוף והנישוק של ר' יהושע באים מאוחר מדי, לאחר שר' אליעזר, שכמה במשך זמן כה רב למעט חום מחבריו החכמים, כבר אינו יכול לחוש בהם וליהנות מחומם.

נקודה זו באה לידי ביטוי בעיצוב החלק השלישי בסיפור. כשנכנס ר' יהושע אצל ר' אליעזר מסופר שהוא חולץ את תפיליו. מה חשיבותו של פרט זה? הרי לכאורה מטרת החלק השלישי להראות כיצד למרות הכל הנדר הותר, ור' אליעזר מושב אל חיק החכמים. כאן אנו שבים אל הדימוי הסמלי שהעלינו לעיל, לגבי החלק הראשון. הורקנוס הבן מעוניין לחלוץ את התפילין, ואילו ר' אליעזר גוער בו שכעת עדיפה וחשובה יותר הדלקת הנר. הסברנו לעיל שמעבר למשמעותם ההלכתית והראלית של הדברים נראה שקיימת להם גם משמעות סמלית, שלפיה ר' אליעזר נאחז בחיים - הוא אינו מעוניין בחליצת תפיליו שמסמלת את מותו, אלא בהדלקת הנר, שמסמלת את התקווה, את הארת חשכת הבדידות. ואילו בחלק השלישי חוזר ר' יהושע על מעשהו של הורקנוס: הפעם הוא מצליח לחלוץ את תפיליו של ר' אליעזר, וכבר אין מי שיאמר לו להדליק את הנר. הסיפור שב לתחילתו, ור' אליעזר השתתק - התפילין נחלצו, ואילו ה'נר' לא הודלק אלא כבה. חזרה זו על מעשה הבן מהחלק הראשון ללא הזכרת הדלקת הנר מסמלת, מבחינתו האישית של ר' אליעזר, את הטרגדיה - הוא מת, למרות הכל בבדידותו, בחשכה.

הסיפור בירושלמי, הינו, אפוא, סיפור מורכב: מחד זהו סיפור של הצלחה - הצלת דמותו של ר' אליעזר, באופן שמעניק לה מעמד של נצח בקרב חכמי התורה שבעל פה; מאידך, סיפור הצלחה זה טווי בסיפור הטרגדיה האנושית של ר' אליעזר האיש, שעל פי הירושלמי במועד קטן כמה כל-כך לקירבתם המחודשת של חבריו החכמים, ומת מבלי שזכה לכך, כמחיר על המחלוקת הקשה בתנור של עכנאי.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   י' פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב, תשס"א, עמודים 156-163. אנו לא נצמדים לגמרי לניתוחו של פרנקל ולפרשנותו את הסיפור, ולבסוף פרשנותנו תתפוס כיוון אחר. מאמר אחר שגם בהשראתו נכתבו הדברים (ובעיקר על הסיפור בבבלי וההבדלים בין הסיפורים, שיידונו בשיעור הבא), הוא מאמרו של א' גושן-גוטשטיין, 'חכם בודד על ערש דווי: סיפור מיתת רבי אליעזר (סנהדרין סח ע"א) - ניתוח אידאולוגי', בתוך: מחקרים בתלמוד ובמדרש; ספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (בעריכת א' אדרעי [ואחרים]), ירושלים, תשס"ה, עמודים 79-112. בניגוד לשני כותבים אלה, שעסקו בסיפורים כשהם מנותקים מהקשריהם, מטרתנו היא, לאחר שנעמוד בעקבות פרנקל וגושן על עיצובם של הסיפורים, לבחון את ההקשר הרחב שבו מצויים הסיפורים ואת משמעותו של ההקשר בנוגע לסיפור. זוהי, כאמור בפתיחת סדרת השיעורים, אחת ממטרותינו העיקריות; ובחרנו לעסוק גם בסיפורים שכבר נכתבה להם פרשנות ספרותית מקיפה, שבעיקרה מקובלת עלינו, על מנת להוסיף את ה'קומה' הנוספת של בחינת היחס להקשר הסיפור.

[2]   תרגום: רק ניכר שהוא טהור?

[3]   פרנקל, עמוד 157.

[4]   זהו זמן של אור ודאי, טרם כניסת השבת, והלכתית מותרת בו כל מלאכה; הזמן הבא הוא 'בין השמשות' - ספק חשכה ספק לא חשכה, שבו אסורות בעיקר מלאכות דאורייתא; והזמן השלישי הוא ודאי חשכה, שאז כבר שבת לכל עניין, והכל אסור (ראו פרשנות ומקורות בפירוט אצל פרנקל, שם, עמ' 157-159).

[5]   לפרשנות מדוייקת של המילים והמונחים עיינו בפירוט אצל פרנקל, שם, עמודים 157-159.

[6]   נפנה את מי שמעוניין בעיון בסיפור זה ובהקשרו בגמרא למאמרו של ג'פרי רובנשטיין, המשווה בין גרסת הבבלי לסיפור בבבא מציעא לגרסת הירושלמי במועד קטן. המאמר מופיע באנגלית כפרק השני בספרו Talmudic Stories, ובעברית בגרסה מקוצרת מעט, בספר היובל ליונה פרנקל: ג' רובנשטיין, 'סיפור תנורו של עכנאי: ניתוח ספרותי', בתוך: היגיון ליונה, היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט (בעריכת י' לוינסון, י' אלבוים וג' חזן-רוקם), עמודים 457-478.

[7]   תרגום: פעם היה עובר בשוק, וראה אשה אחת מנקה את ביתה, והשליכה (אשפה) ונפלה על ראשו. אמר...

[8]   איננו מתחקים כאן אחר היחס שנתן בפועל, במציאות ההיסטורית, הורקנוס, הבן, לאביו, ר' אליעזר, על ערש דווי; אלא על האופן שהמספר כאן מציג את הדברים ועל הרושם שהוא מנסה ליצור, לצורך המסר הכללי של הסיפור, כפי שיתברר בהמשך.

[9]   דימוי זה מקובל בספרות התורנית על פי הפסוק "נר ה' נשמת אדם" (משלי, פרק כ', פסוק כ"ז).

[10] ראו, למשל, מסכת שמחות, פרק ה' הלכה י"ג.

[11] משנה שבת, פרק כ"ד מ"ה.

[12] אמירה זו, שלכאורה איננה ברורה, אכן גוררת אחריה את שאלת ר' מנא. וראו עוד על כך בהמשך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)