סיפור יתרו ומעמד הר סיני

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

סיפור יתרו ומעמד הר סיני[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת יתרו נחלקת באופן ברור לשניים: סיפורו של יתרו מחד, וסיפור מתן תורה מאידך. אם נבחון את שייכות שני החלקים לסיפור הכללי של ספר שמות, נמצא שהחלק השני הוא החלק הטבעי והמובן. בני ישראל יצאו ממצרים, ים סוף נבקע לשניים, והם התחילו ללכת במדבר, עם כל הבעיות והתלונות הכרוכות בכך. כל אלו תיארו את אשר התרחש לעם כולו. מלחמת עמלק משתלבת במסכת זו של צרות

סיפור יתרו ומעמד הר סיני

פרשת יתרו נחלקת באופן ברור לשניים: 1. סיפורו של יתרו, 2. סיפור מתן תורה. אם נבחן את שייכות החלקים לסיפור הכללי של ספר שמות, נמצא שהחלק השני הוא החלק הטבעי והמובן. עם ישראל יצא ממצרים, ים סוף נקרא להם, והם התחילו ללכת במדבר, עם כל הבעיות והתלונות הכרוכות בכך. כל אלו תיארו את אשר התרחש לעם כולו. מלחמת עמלק משתלבת במסכת זו של צרות מבית ומחוץ. כאן יש אפילו מימד של 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור' - מלחמה קוסמית ברע. אך טבעי הוא שיבוא מעמד הר סיני ויחתום את התהליך שכן כל יציאת מצרים שאפה וכיוונה לאותו מעמד - "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" (במדבר טו, לא).

אך כאן נתקע פתאום סיפורו של יתרו כעצם בגרון. זהו סיפור פרטי שבמבט ראשון נראה כחסר ערך רב. בנוסף לכך קיימת מחלוקת תנאים במכילתא, ובעקבותיה בראשונים, מתי התרחש הסיפור, לפני מתן תורה או לאחריו? מילא למאן דאמר שהסיפור אירע לפני מתן תורה (רמב"ן) - הפרשות כתובות על פי סדרן הכרונולוגי. אך לפי רש"י, הטוען שהסיפור התרחש אחרי מתן תורה מתווספת קושייה נוספת, לא רק שהסיפור נראה כלא קשור למהלך ההיסטורי השוטף, גם אין זה מקומו בלוח הזמנים?!

גם לסוברים שיתרו הגיע לפני מתן תורה, הרי נאמר 'ויהי ממחרת' - וברש"י (פס' יג) על פי חז"ל: "מוצאי יום הכיפורים היה", קודם לכן לא ישב משה לשפוט את העם. אם כן מעמד הר סיני כבר חלף הלך לו, נשברו הלוחות, משה כבר עלה להר פעמיים ארבעים יום, ירד ביום הכיפורים, ויתרו עדיין מסתובב בשטח ומפזר עצות...!

אלא שסיפור יתרו, נצרך היה להיכתב, ודווקא לפני מתן-תורה. שאלמלא כן, פן מסויים של נתינת התורה עלול היה להיות חסר.

התורה מספרת: "ויחן שם ישראל" - ודרשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" (רש"י). אין כאן רק התעלות רגעית מן הסכסוכים והמריבות הפנימיים, אלא שמעמד כמעמד הר סיני אינו יכול לבוא ללא אותה אחדות - כשהעם בפירוד, כי מטרתו הייתה יצירת הגרעין הלאומי וגיבושו. בני ישראל עוברים כאן תהליך של גיור כללי - "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" - ומכאן, ממעמד הר סיני למדו חז"ל שגר טעון מילה, טבילה והרצאת דמים.

מכאן יסוד חשוב ביותר בהשקפתנו, והוא שהתורה ניתנה לכנסת ישראל כולה כישות אחת. אך נתינת תורה כמעמד לכלל - יש בה גם סכנות. "קולות וברקים וענן כבד...", מעמד מופלא ומרהיב. "כפה עליהם הר כגיגית" - העם נתון בחוויה האופפת אותו מכל עבר, ודווקא בשל כך קיים חשש של הסחפות, הקב"ה מושכם ומקרבם, ונותר רק לקפוץ על העגלה הנוסעת מעצמה... כאן חייב לבוא יתרו - מיוזמתו האישית, ללא כל גיגית הכפויה עליו ולקבל את התורה מרצונו. אמנם, גם עליו היו כפויות גיגיות, גיגית של תרבות עבודה זרה, גיגית של משפחה וחברה, גיגית של עם. אין לו כל מחוייבות, ואין מי שמאיץ בו לבוא, ובכל זאת הוא פורץ מתוך גיגיותיו ובא לקבל תורה. האם מפני שחתנו שם, גם הוא מוכרח לבוא?

במעמד להמונים קיימת סכנה נוספת. מעמד הר סיני נקרא: "יום הקהל", יום אסיפה והתקהלות. קיים חשש שיבוא אדם ויאמר: "לא אלי כוונו הדברים", אמנם התורה ניתנה לכלל ישראל כאומה, אך יש צורך להבליט שהיא גם ניתנה לכל פרט ופרט. כל הדיבורים על "כנסת ישראל" יכולים לטשטש את אחריות הפרט ולהוביל להתחמקות של היחיד מראיית המעמד כמכוון גם אליו.

לשם כך בדיוק מופיע יתרו - ללמד כי התורה ניתנה לעם, אך גם לכל פרט ופרט.

הדברים נובעים למעשה גם מפשט הכתובים. כל פרק יט מדבר בלשון רבים: "אתם ראיתם"; "ואתם תהיו לי" וכדו', אך בעשרת הדברות התורה עוברת ללשון יחיד: "אנכי ה' אלקיך"; "לא תשא"; "זכור את".

חז"ל דרשו על המעבר ללשון יחיד בעשרת הדברות:

"ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל... לא להם ציווית: 'לא יהיה לכם אלהים אחרים`, אלא לי לבדי".

אך בפשטות נראה, כפי שהבין הרמב"ן:

"ונאמר כל הדברות בלשון יחיד... כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצווה, שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם..." -

התורה ניתנה לכלל, אך לא פחות מכך לכל יחיד ויחיד.

"אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי"

 

[1] מתוך דברים שנאמרו בישיבה.