דילוג לתוכן העיקרי

סיפור בנו של יוסף בן יועזר

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 5

 סיפור בנו של יוסף בן יועזר

א. הקדמה  

בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא (פרק 'יש נוחלין') מופיע סיפור על בנו של התנא יוסף (יוסי) בן יועזר. תנא זה חי בתקופת המרד החשמונאי, ואחד המקורות שנביא להלן (מבראשית רבה) ונשווה לסיפור שלנו יתחיל להכניס אותנו לאווירת ימי החנוכה הקרבים והבעל"ט.

הסיפור מובא בסוגיה על הסיפא של משנה ה' בפרק, העוסקת באב שבוחר שלא להוריש את נכסיו לבניו:

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב.

ב. הסיפור[1]

1 ת"ש: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה,

2 הוה ליה עיליתא דדינרי, קם אקדשה.

3 אזיל נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא,

4 אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא,

5 קרעה אשכח בה מרגליתא.

6 אמרה ליה: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי,

7 זיל אמטייה לגבי גזברי,

8 ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו.

9 אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי.

10 אמרי ליה: שבע איכא, שית ליכא.

11 אמר להו: שבע הבו לי, שית הרי הן מוקדשות לשמים.

12 עמדו וכתבו: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש.

13 ואיכא דאמרי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הוציא שבע.

(ב"ב, קלג:).

ג. העיצוב הספרותי של הסיפור

מבנה הסיפור ומשמעותו

ניתן לחלק את הסיפור לשלושה חלקים, על פי הדמויות המופיעות ופועלות בכל חלק:

חלק א', 1-2: יוסף בן יועזר ובנו.

חלק ב', 3-8: בנו של יוסף בן יועזר ואשתו.

חלק ג', 9-13: בנו של יוסף בן יועזר והגזברים.

בחלק הראשון מופיעים יוסף בן יועזר ובנו; אולם, יוסף בן יועזר בלבד פועל בחלק זה, ואילו בנו, שמתואר כמי ש'לא נוהג כשורה' מופיע רק כעילה למעשיו של האב. בסיפור לא פורש מה טיב מעשיו של אותו בן, וייתכן שהמספר עצמו לא ידע, או לא ראה צורך לפרט. יוסף בן יועזר אינו רוצה להוריש את ממונו לבן ש'לא נוהג כשורה', והוא מחליט לתת את ממונו להקדש לפני מותו, מכיוון שעל פי דין התורה ממונו של אב עובר לבנו בירושה[2]. בכך הוא גם עוקף את בעיית חוק הירושה, וגם יוצק תוכן חיובי למעשהו.

בחלק השני עובר הסיפור לספר את קורות הבן. הבן נושא את בת 'קולע העטרות' של המלך[3]. פרט זה נועד כנראה להיות רקע להמשך, שכן כאשר הבן ימצא מרגלית הדבר הטבעי והצפוי יהיה למכור אותה לחמיו לשם שילוב בעטרות המלך[4], או למאן דהו אחר מסביבתו של המלך. כשאשתו של הבן יולדת הוא קונה לה דג, חותכו ומוצא בו את המרגלית, ואשתו מניאה אותו מלשומו (ומן הסתם למוכרו) אצל אנשי המלך (אביה או אחרים, כאמור), ושולחת אותו לגזברי ההקדש. היא מוסיפה אזהרה שלא ישום אותה בעצמו, כיוון שאם הוא יעשה כך ערך המרגלית יקבע באופן סופי והוא לא יוכל לדרוש עבורה יותר[5].

האופן שבו מוצגת התעשרותו הפתאומית של הבן בסיפור, "זבין לה ביניתא, קרעה אשכח בה מרגליתא... שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי", מזכיר סיפור תלמודי בבלי אחר, ידוע יותר - 'יוסף מוקיר שבי':

יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי יוסף מוקר שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה. בהדי דקא עבר מברא אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא. אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא? אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי, דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא אמר מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא.

(שבת, קיט:)

קיימת נקודת דמיון נוספת, תוכנית אם כי לא מילולית, בין הסיפורים. בתחילת הסיפור בשבת הנכרי מוכר את כל נכסיו, ובתחילת הסיפור בבבא בתרא יוסף בן יועזר, להבדיל, מקדיש את נכסיו. אמנם אי אפשר לקבוע בוודאות שיוצרי הסיפור בבבא בתרא הכירו את הסיפור בשבת, שמצוי בבבלי ואין לו מקבילות קדומות יותר. ברם, מהזיקות הבולטות בין הסיפורים מסתבר שיוצרי הסיפור בב"ב עשו שימוש בסיפור בשבת[6]. נראה שהמשמעות הפשוטה ביותר של האלוזיה (הרמז) לסיפור 'יוסף מוקיר שבי' היא שהמספר בבבא בתרא רומז, בספרו על מציאת המרגלית, להכרעה שמימית, שלא זו בלבד שהבן 'נוהג כשורה', אלא שהוא צדיק, כמו 'יוסף מוקיר שבי'. מציאת המרגלית וההשוואה ל'יוסף מוקיר שבי' מעוררות תמיהה לאור החלק הראשון של הסיפור, שבו קבע המספר שהבן 'אינו נוהג כשורה', ויוצרות מתח בין החלקים.

החלק השלישי של הסיפור מתנהל בין הבן לגזברי ההקדש, שהבן פנה אליהם בעצת אשתו. הגזברים שמים את המרגלית בסכום גדול, ואין בקופת ההקדש די כסף לשלם עבורה. הבן יכול בשלב זה לפנות עם המרגלית למקום אחר, שאולי בו יקבל סכום גבוה יותר; שכן בעקבות העצה השנייה של אשתו, הוא עצמו לא שם את המרגלית אלא הגבאים, כך שמחיר המרגלית לא נחלט. ברם, הבן מחליט לקבל את המגלית סכום שקיים בקופה, ואת השאר הוא מותיר כמתנה להקדש.

החלטתו של הבן בחלק האחרון להותיר כמחצית מערך המרגלית בידי ההקדש היא נקודה מכרעת בסיפור. בהחלטתו סוגר הבן שני מעגלים. ראשית, הוא מקדיש סכום גדול להקדש, גדול פי ששה מאביו התנא, ועל ידי מעשה זה הוא מוכיח את צדקותו, שעליה קיבל מעין 'אשראי' מגבוה במציאת המרגלית. כך מאיר החלק השלישי בסיפור את החלק השני. שנית, הבן קיבל מההקדש את כל הדינרים שהיו בקופה. משמעות פרט זה בסיפור היא שהוא קיבל, בין השאר, את הדינרים שהקדיש אביו, לפחות מבחינה ספרותית-סמלית, גם אם הדבר לא הכרחי מבחינה ריאליסטית. כך נסגר מעגל עם החלק הראשון בסיפור. כך, קבלת הדינרים עבור המרגלית מההקדש דווקא, וקבלת כל הדינרים שבקופה, חוזרת ומעניקה פרשנות נוספת גם למציאת המרגלית בחלק השני של הסיפור. מתברר שמציאת המרגלית לא נועדה רק להעשיר את הבן, אלא המטרה הייתה לסובב את הדברים כך שהוא יזכה בעקיפין בירושה שאביו ניסה למנוע ממנו.

יחסי הקרבה והריחוק בסיפור

אחד הנושאים המרכזיים שהסיפור עוסק בו הוא יחסי קרבה וריחוק בין הורים וילדים. הסיפור פותח בתנועת הרחקה בין האב לבן, ומסתיים במעין 'התקרבות', בכך שהבן הולך במידה מסוימת בדרכי אביו בהקדשת הכסף, ואף 'זוכה' מחדש ב'כספו' של אביו. פרט נוסף שתורם לתמה זו הוא לידת הבן: לידת בנו של הבן בסיפור, כלומר הפיכתו של הבן (של יוסף בן יועזר) בעצמו לאב, מובילה להתעשרותו כתוצאה מקניית הדג. מציאת המרגלית בשלב זה היא שמביאה, כאמור, למעין 'התקרבות' חזרה לאביו. נראה שהסיפור מכיל תובנה אנושית מעניינת בתחום יחסי אב-בן. מעשיו הטובים של הבן שמתוארים בסיפור מתרחשים לאחר שנולד לו בן. אפשר שבבחירה לספר רק על הלידה ועל המעשים הטובים שבעקבותיה רומז המספר לכך שהפיכתו של הבן שלא נהג כשורה לאב בעצמו הביאה אותו לשנות את התנהגותו, או לרצות להתקרב מחדש לאביו, מה שמביא לחיבור מחדש לאב שהרחיקו (אף על פי שהדבר לא נאמר בסיפור במפורש).

האישה, שהיא דמות-משנה בסיפור, מייצגת, לפחות באופן סמלי, תנועת הרחקה, על אותו ציר של יחסי הורים וילדים: היא יועצת לבעלה שלא להביא את המרגלית אל סביבת המלך, בה עובד אביה. עיצובו של הסיפור מדגיש נקודה זו באמצעות משחק מילים: האב הוא "גאדיל כלילי", והבת טוענת שאצל אנשי המלך (שאביה נמנה עליהם) יתקבלו "דמי קלילי". התרחקות סמלית זו של האישה מהאב מאירה ומדגישה את התקרבותו של הבן, הדמות הראשית, לאביו.

תפקיד האישה העיקרי בסיפור

ברם, נראה שעיקר תפקידה של דמות המשנה של האישה אינה במשמעות הסמלית של התרחקות מאביה הרמוזה בעצתה, אלא באופן שהיא מאירה, על דרך הניגוד, את מעשיהן ותוצאות מעשיהן של הדמויות האחרות. בסיפור קיים לכאורה דמיון בין כישלונן של שתי דמויות, האב והאישה, לכוון את הדברים. האישה מנסה לכוון את הבן הרחק מהמלך לכיוון ההקדש על מנת שירוויח יותר כסף; אך נראה שניסיונה זה נכשל, כאשר הבן מוציא מההקדש רק כמחצית שוויה של המרגלית, וייתכן שאצל עבדי המלך היה מקבל יותר (אף אם לא שלושה עשר). יתר על כן: מטרת הבקשה שהבן לא ישום את המרגלית בעצמו נועדה להגדיל את הסכום שהוא יוכל להרוויח מן ההקדש, ואילו לבסוף הבן נותן להקדש במתנה כמחצית הסכום. בדומה לכך, גם ניסיונו של האב למנוע מהבן את הירושה נכשל, לכאורה. ברם, הדמיון בין האב לבין האישה, שעצת שניהם הופרה, הוא למראית עין בלבד; סביר להניח, אף כי הדבר לא נאמר במפורש, שבעיני המספר רצונו של האב לא הופר באמת, שכן ההקדשה נעשתה על דעת זה שהבן לא נהג כשורה. משהתברר שהבן נוהג כשורה, מסתבר למפרע שרצונו של האב הוא שהבן יירש אותו.

ההבדל בין תוצאות מעשי האב והאישה איננו מקרי. הרחקתו של האב את בנו נבעה ממניעים ערכיים או חינוכיים, כתגובה להתנהגות 'לא כשורה' של הבן; ואילו ניסיונותיה של האישה לכוון את הדברים נובעים, על פניהם, משיקולים כלכליים אנוכיים בלבד, כלומר מהרצון להרוויח יותר כסף. כך, עצתו של האב, שמניעיו היו טובים, אמנם מופרת, אך כאמור לעיל, באופן שבעומק העניין רצונו מתקיים; ואילו עצתה של האישה, שנבעה ממניעים של תאוות ממון, מביאה, באופן אירוני, לתוצאות הפוכות באמת.

בדומה לכך, משמשת דמותה של האישה כניגוד לדמותו של הבן, ומאירה בו צדדים חיוביים, במיוחד בהקשר לפער שקיים ביניהם בתפיסת מציאת המרגלית. האישה תופסת את מציאת המרגלית רק במישור הארצי: כמזל וכהזדמנות כלכלית שיש לנצלה עד תומה, וכך היא מתנהלת. תפיסתה של האישה והתנהלותה מדגישות את העובדה שהבן תופס את המרגלית כנראה באופן אחר: כמתנה משמים שיש להצדיקה, וממילא מנחים אותו שיקולים אחרים מלבד הרווח הכלכלי הגדול ביותר.

האירוניה בסיפור

על אף האמור לעיל על כוונותיו הטובות של האב, יוסף בן יועזר, ותוצאותיהן, נראה שהסיפור מציב סימן שאלה על שיקול הדעת שלו. השינוי בהתנהגותו של הבן והאופן האירוני שבו הוא זוכה לבסוף בירושה מעלים תהיה האם לא היה האב פזיז מדי בנישולו של הבן. נראה שהזיקות לסיפור 'יוסף מוקיר שבי', מעבר להעצמת דמותו של הבן, כאמור לעיל, תורמות גם הן לתהייה הנ"ל. סיפור 'יוסף מוקיר שבי' הוא סיפור אירוני מאד. האירוניה בו ממוקדת בכך שדווקא מעשהו של הגוי שנועד למנוע את נפילת ממונו לידי יוסף, קניית המרגלית ותפירתה בכובע, הוא הוא שמביא לבסוף את הממון לידי יוסף. הרמיזה לסיפור 'יוסף מוקיר שבי' מבליטה את האירוניה בכך שהחלטת האב להקדיש את הממון מביאה לבסוף להגעת הממון לידי הבן, ומחזקת את הספק לגבי נכונותה של החלטה זו[7].

הסיפור על יקים איש צרורות והקשרו לסיפורנו

בהקשר זה מעניין להתבונן בסיפור אחר, שמצוי במדרש בראשית רבה[8], הקדום לבבלי, על יקים איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר[9]:

יקים איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיה, אזל קמי שריתא אזל למצטלבה, אמר ליה חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, אמר ליה אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו, אמר לו ועשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס שלחכנה, הלך וקיים בו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ ועשה סביבה גדר וקשר בה נינייא [ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נינייא] ונחנק, קידמתו החרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה את מיטתו פורחת באויר, אמר בשעה קלה קידמני זה לגן עדן.

ייתכן שאין כל קשר בין הסיפורים. העלילות בשני הסיפורים שונות, ואין זהות מוחלטת בין הדמויות. אף על פי כן, ניתן להצביע על מספר נקודות דמיון בין הסיפורים, העשויות לתמוך באפשרות שהמסורת שמופיעה בבראשית רבה (או סיפור דומה לו) שימשה כהשראה או כגרעין היסטורי או ספרותי ליוצרי הסיפור בבבא בתרא, שרצו לספר על בנו של יוסף בן יועזר ש'לא נהג כשורה', ולבסוף שינה את התנהגותו לטובה.

בשני הסיפורים מסופר על בן משפחתו של יוסי בן יועזר מהדור הבא - בנו או אחיינו - שבתחילה 'נוהג שלא כשורה', ובסופו של דבר חוזר בו ו'נוהג כשורה'. שני הסיפורים מסתיימים במעשה של הבן/בן-האחות שקושר אותו חזרה לאב/לדוד שממנו התרחק, ובעוצמה כפולה ומכופלת: בבראשית רבה יוסי בן יועזר מוצא להורג בתליה, ואילו בן אחותו מוציא עצמו להורג בעוצמה כפולה פי ארבע, בארבע מיתות, שהראשונה בהן דומה לזו של דודו ('נתלה בקורה'). בבבא בתרא הבן מקדיש סכום כסף לשמים, כפי שעשה אביו, אך בסכום גדול פי ששה. בעקבות זאת, שני הסיפורים מסתיימים במעין הכרזה על התוצאה הסופית של מעשה הבן/בן האחות, שנמדדת ביחס לאב/לדוד: בב"ר מכריז יוסי בן יועזר: "בשעה קלה קידמני זה לגן עדן", ובב"ב "עמדו וכתבו: יוסי בן יועזר הכניס אחת ובנו הכניס שש", או "יוסי בן יועזר הכניס אחת ובנו הוציא שבע".

אם אכן יוצרי הסיפור בבבא בתרא ביססו אותו על הסיפור הקדום יותר בב"ר, או לכל הפחות היו מודעים לקיומו ולזיקות בין הסיפורים, הרי שהשוואת הסיפורים מחזקת בבבא בתרא את המסר שאף בן שסטה באופן קיצוני מהדרך, כפי שעשה יקים איש צרורות, עשוי לשוב בסוף, ובכך מתחזקות התהייה והספק לגבי שיקול דעתו של האב[10].

ד. הקשר הסיפור בסוגיה

כאמור, הסיפור מובא בסוגיה על המשנה שדנה באב שלא מוריש את נכסיו לבניו. רשב"ג קבע שאם בניו של האב לא היו נוהגים כשורה - המנשל זכור לטוב על מעשהו. הגמרא מנסה לברר האם חכמים חולקים על קביעתו של רשב"ג, שכן מקרה של בנים שלא נהגו כשורה הוא מקרה שחכמים לא התייחסו אליו באופן ישיר. לשם כך מובא הסיפור בתחילת הסוגיה הסיפור של יוסף בן יועזר ("איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא, ת"ש דיוסף בן יועזר...") - כהוכחה לכך שחכמים, שהם ה'מספרים' של הסיפור, מתנגדים לנישול בנים שלא נהגו כשורה, כפי שעולה מהסיפור.

ההוכחה מהסיפור נדחית בסופו של דבר, מכיוון שהגמרא מבינה שהלישנא השנייה בסוף הסיפור ("ואיכא דאמרי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הוציא שבע") היא ביקורתית כלפי הבן, וממילא אין הוכחה מספיק מכרעת לכך שהוא היטיב את דרכיו ושהחלטת האב הייתה שגויה. הגמרא לבסוף מכריעה ממימרא של שמואל שלא כרשב"ג ("דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכ"ש מברא לברתא")[11]. למרות שהגמרא דוחה את ההוכחה מהסיפור, עיצובו של הסיפור (כפי שראינו בניתוח הספרותי), על בנו של יוסף בן יועזר מטה את הכף להעלות לפחות תהייה משמעותית לגבי ההחלטה לנשל בן שלא נהג כראוי מהירושה, בכך שהוא מראה כיצד הבן שנושל מתברר לבסוף כ'נוהג כשורה', או שהוא הופך לכזה. ההשוואה שדנּו בה לסיפור יקים איש צרורות, קרובו של יוסף בן יועזר, שסטה באופן קיצוני מן הדרך ולבסוף שב בתשובה, מחזקת כיוון הזה. נראה שקריאת הסיפור בסוגיה תורמת לשאלת הנישול את זווית הראיה הזו, המזהירה מפני האפשרות שהתנהלות עתידית של הבן תבטל את ההצדקה לנישולו. כפי שאמרנו, הסוגיה, על פניה, דוחה באופן מפורש את האפשרות להביא ראיה מהסיפור נגד עמדת רשב"ג, מכיוון ששתי הלישנות בסופו יוצרות לגמרא ספק לגבי הערכת הבן. יתכן שבנוסף לקריאת הגמרא את הלישנא השנייה היא העדיפה להביא ראיה מדבריו של האמורא הבבלי החשוב שמואל, שמובאים ומתקבלים בשלב הבא כראיה לכך שעמדת רשב"ג לא התקבלה. מכל מקום, נראה שדחייתה הפורמאלית של הראיה מהסיפור מחמת הספק אינה מבטלת את המסר שעולה מקריאתו הפשוטה, גם אם אין המסר הזה מקבל תוקף בהכרעה ההלכתית. לכן, נראה שעל אף האפשרויות הסותרות לקריאת הסיפור שעולות בסוגיה, תורמת קריאת הסיפור בסוגיה את נקודת המבט הנ"ל, המערערת את ההצדקה שבמעשה הנישול, בשל האפשרות להתפתחויות חיוביות בהתנהלות הבן.

יש לדייק ולהדגיש שהערעור על אפשרות הנישול שעולה מסיפור זה אינו בהכרח ערעור עקרוני על ההצדקה שבנישול בנים שנוהגים וינהגו שלא כשורה, אלא אפשר שהוא ערעור מכיוון פרקטי: גם אם נכון עקרונית לנשל בנים שלא נוהגים כשורה, הרי שאין לדעת אם בנים שברגע נתון אינם נוהגים כשורה ימשיכו לנהוג כך, ולכן עדיף להימנע מקבלת החלטה קשה מסוג זה על סמך מצב הבנים נכון לשעת ההורשה.

ה. ירושה גשמית וירושה רוחנית

נסיים בעיון בסוף הסוגיה. בסיום הסוגיה הובאה ברייתא על תלמידי הלל[12], שאף היא מהווה חלק מהקשרו הרחב של הסיפור בסוגיה:

תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן, דבר גדול - מעשה מרכבה, ודבר קטן - הויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר: (משלי ח') להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וכי מאחר דקטן שבכולם כן, גדול שבכולם על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה - כל עוף שפורח עליו נשרף.

בברייתא מופיע ביחס לתלמידי הלל הפסוק ממשלי (פרק ח', פסוק כ"א) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". בהקשר פרק 'יש נוחלין', שעוסק בירושת נחלות, משתלבת קריאת הפסוק שעוסק ב'נחלה רוחנית' כסוג נוסף של נחלה בין הנחלות שעוסק בהם הפרק. קריאה זו מעניקה לברייתא שני תפקידים - תפקיד מבני ותפקיד תמאטי. התפקיד המבני הוא חתימת הסוגיה בעיסוק בסוג של הורשת נחלה. התפקיד התמאטי קשור לשאלות שנידונו קודם לכן בסוגיה: הסיפור שבתחילת הסוגיה שולל את נישולם של בנים שלא נהגו כשורה, ולמעשה התוו קו שכל בן, ללא קשר להתנהגותו, יירש מאביו את הירושה החומרית. ברייתת תלמידי הלל, לעומת זאת, מדברת על נחלה מסוג אחר, נחלה רוחנית, אוצרות של תורה, שאותם נוחלים רק "אוהבי". ייתכן שחתימת הסוגיה בברייתא זו מביעה מסר שגם אם להלכה בנים שאינם ראויים לכך יורשים נחלה חומרית, בניגוד לעמדת רשב"ג, הרי שהנחלה הרוחנית מיועדת רק אלה שראויים לה, כגון התלמידים המתוארים בברייתא, דהיינו "אוהבי".

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1]   תרגום החלק הארמי: יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה. הייתה לו 'עיליתא' (שם מידה כמותית) של דינרים, קם והקדיש אותם. הלך (הבן) ונשא את בתו של קולע העטרות של ינאי המלך. אשתו ילדה, קנה לה דג. קרעו, מצה בו מרגלית. אמרה לו: אל תביא (את המרגלית) למלך (כלומר לארמון) כי הם יקנו אותה ממך בזול. לך הבא אותה לגזברי ההקדש, ואל תשום אותה בעצמך, כי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (ולכן הוא לא יוכל לאחר מכן להתחרט ולבקש מחיר גבוה יותר). אלא - שישומו הם (הגזברים). הביא אותה, שמו אותה בשלוש עשרה עיליות של דינרים. אמרו לו: שבע יש (בקופה), שש - אין. אמר להם: תנו לי שבע, ושש (הנותרות בערך המרגלית) הרי הן מוקדשות לשמים. עמדו וכתבו.....

[2]   ראו משנה ב"ב, פרק ח', משניות א' - ב'.

[3]   אמנם בסיפור מופיע ינאי המלך, אך יוסף בן יועזר חי לפני תקופתו. מכל מקום, לפרט זה אין חשיבות בסיפור.

[4]   כך מפרש רשב"ם על אתר.

[5]   כך מפרש רשב"ם על אתר.

[6]   מסתבר שאם הייתה השפעה בין הסיפורים הרי שהמספר בבבא בתרא עשה שימוש בשבת ולא להיפך, שכן מציאת מרגלית בדג מהווה המשך טבעי לסיפור שם, בו הנכרי מחליף את עושרו במרגלית, שנבלעת בדג; ואילו בבבא בתרא אין קשר ישיר בין הקדשת הנכסים על ידי האב למציאת מרגלית בדג דווקא. כמו כן, הן קניית הדג והן ההתעשרות הפתאומית משתלבים בסוגיה בשבת בטבעיות רבה יותר מאשר בבבא בתרא: הכנת דג הוזכרה בשורות שקדמו לסיפור שם כחלק מההכנות לכבוד השבת, ובשורות שלאחר הסיפור שם מוזכרת התעשרות כשכר לכיבוד השבת.

[7]   אולם, לא נראה שהייתה כוונה להשוות את יוסף בן יועזר לאותו גוי. ואכן, קיים ביניהם הבדל חשוב: בעוד שהגוי מונע מרכושנות ומנסה לשמור על ממונו, יוסף בן יועזר נוהג מתוך מניע מוסרי, ואף מעשהו אינו מנסה לשמור את ממונו אצלו, אלא להיפך - הוא תורמו למטרה חיובית. הבדל זה מוביל לכך שנפילת הירושה לבסוף לידי הבן איננה מנוגדת באמת לרצונו האמיתי של האב.

[8]   בראשית רבה סה, כב. לניתוח ספרותי של הסיפור ראו: ע' הכהן, 'עיון בסיפורם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויקים איש צרורות (בראשית רבה סה, כב)', נטועים ה (תשנ"ט), עמ' 59-67.

[9]   תרגום החלק הארמי: יקים איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והיה רוכב על סוסו. בא לפני דודו כשזה היה הולך להיצלב. אמר לו: ראה סוסי שהרכיב אותי עליו אדוני (ע"ז) וראה סוסך (הצלב) שהרכיב אותך עליו אדונך (הקב"ה). אמר לו: אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אמר לו: ועשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: אם כך לעוזי רצונו (שנצלבים) קל וחומר למכעיסיו. נכנס הדבר בו כארס של נחש. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין....

[10] מעניין לציין עוד שהפסוק שעליו מובא הסיפור בבראשית רבה הוא מתוך הסיפור על יעקב שנוטל מיצחק את הברכות שנועדו לעשו: את המילים "וירח את ריח בגדיו" (בראשית, פרק כ"ז, פסוק כ"ז) דורש המדרש במשמעות של 'בוגדיו', ומביא שני סיפורים על בנים ש'בגדו' וחזרו בהם - יוסי משיתה ויקים איש צרורות. הסיפור המקראי הנ"ל הוא סיפור מובהק על בן שיורש מאביו ירושה שהאב התכוון שלא להוריש לו אלא לגורם אחר (עשו), וזוהי נקודת קישור נוספת, עקיפה, בין האגדות.

[11] בתרגום חופשי: שמואל מתנגד להעברת נחלה מבן לבן, אפילו מבן טוב לבן רע, וכל שכן מבן לבת (השוו רשב"ם, ד"ה "בי עבורי אחסנתא").

[12] הברייתא מובאת כנראה בהקשרו של סיפור שמופיע בהמשך הסוגיה, על יונתן בן עוזיאל. מקוצר היריעה לא נוכל במסגרת זו לעסוק בסיפור זה, ונציין רק שגם ממנו עולה מסר ברור נגד נישול של בנים, אפילו כאלה שלא נהגו כשורה, מהירושה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)