סיפורי ר' נחמן: הפלומפ

• הקדמה

כשר' נחמן ראה שתורותיו העמוקות לא פועלות על שומעי לקחו כפי שרצה, הודיע לחסידיו שהוא מתחיל לספר סיפורים. אז גם הוא אמר "שאנשים חושבים שסיפורים מרדימים אנשים, ואני אומר שהם דווקא מעוררים את הנשמה". ורבים הסיפורים של ר' נחמן שרוח חידתית וקסומה אופפת אותן. דרך המדיום הסיפורי ר' נחמן מלמד מסרים שלא ניתן להכניס לשפה הישירה והפשוטה. בשיעור זה אנו ננסה לפענח את המסתתר באחד הסיפורים שר' נחמן סיפר לחסידיו. ננסה להיכנס אל מאחורי הפרגוד, אל המקום בו נוכל לחשוף את התכנים והרעיונות שר' נחמן רצה למסור לנו דרך הסיפור.

הסיפור נקרא ה"פלומפ". פלומפ הוא משאבת מים. אמנם בעולמנו המערבי לא מצויים פלומפים אבל דווקא בעיר אומן באוקראינה, בה קבור ר' נחמן, יש עדיין מקומות שאין להם ברזים בתוך הבית אלא יש בחוץ משאבה שאם לוחצים עליה מספר פעמים יוצאים מים.

 

• הסוס ומשאבת המים

בסיפורנו זה ישנו גם פן משעשע ומצחיק. הבא ונתחיל:

"היה איש אחד שלא האמין במה שאומרים העולם, שיש לצים מסטרא אחרא (הצד האחר, הלא טוב, ביטוי של השטן) שבאים לפעמים ומטעין בני אדם, כמו שארע כמה פעמים. והוא לא האמין בזה. פעם אחת בלילה בא אצלו לץ אחד, וקראו אל החוץ שיצא. ויצא לחוץ, והראה לו הלץ שיש לו סוס נאה למכר. וירא, והנה הוא סוס נאה מאד. ושאלו: כמה אתה רוצה? השיב הלץ: ארבעה אדומים. וראה שהוא שווה בשופי שמונה אדומים, כי הוא סוס מובחר וטוב מאד. וקנה אצלו הסוס בעד ארבעה אדומים והיה אצלו מציאה גדולה. למחר הוציא הסוס למכור. ועמדו על המקח, ורצו לתן לו איזה סך. אמר: מסתמא אם נותנין לי סך כזה הוא שווה כפלים! ולא נתרצה. והוליך הסוס להלן. ורצו לתן לו גם כפלים כרצונו. אמר: מסתמא שווה יותר כפלים מזה הסך. וכן הוליך הסוס להלן, עד שנכנס סך מכירת הסוס לאלפים, ולא נתרצה עם אחד למכרו. כי כל מה שרצו לתן לו אמר:

מסתמא שווה יותר בכפלים. עד שלא נמצא מי שייקחהו, רק המלך. והוליכו להמלך. ורצה לתן לו המלך סך עצום, כי הסוס הוטב מאד מאד בעיני כל, ולא נתרצה עם המלך גם כן. כי אמר:

מסתמא שווה יותר. עד שגם המלך לא קנה הסוס. והלך מהמלך עם הסוס להשקותו. והיה שם פלומפ שמשם משקין. וקפץ הסוס לתוך הפלומפ, ונתעלם ואיננו. (הינו שנדמה לו כך. כי היה מעשה לצים כל הענין של הסוס) וצעק מאד על זה. ונתקבצו אליו בני העולם לקול זעקתו, ושאלו אותו: מה אתה צועק? השיב, שהסוס שלו קפץ לתוך הפלומפ. והכו אותו הכה ופצוע, כי נדמה למשוגע כי נקב הפלומפ צר מאד, ואיך אפשר שיקפץ הסוס לשם?! וראה שמכין אותו והוא נראה כמשוגע, ורצה לילך משם. בתוך שרצה לילך משם והנה הסוס מתחיל להושיט ראשו מתוך הפלומפ. והתחיל לצעק שנית: אהה. אהה! מחמת שנדמה לו שיש שם סוסו. ונתקבצו שוב אצלו בני העולם, והכו אותו שנית, כי הוא משוגע כנ"ל. ורצה שוב לילך משם. כיון שרצה לילך והנה מושיט שוב הסוס את ראשו מן הפלומפ. והתחיל לצעק עוד כנ"ל, ונתקבצו שוב אליו והכוהו כנ"ל. 

 

• על רדיפת הממון

איזה מסר מסתתר בסיפור זה? במבט ראשון נדמה שהסיפור מספר על תאוות בצע ורדיפה אחר ממון. הדמות המרכזית בסיפורנו מחפשת למכור את הסוס שרכשה, אך ככל שמתקדמים בסיפור גיבורנו דורש יותר ויותר כסף עבור הסוס, ולא מוכן למכור אותו אפילו למלך שנתן לו את ההצעה הגבוהה ביותר. בהקשר זה אנו למדים מהסיפור שהממון הוא סוג של דמיון, משהו וירטואלי חסר ממשות, כמו בלון שמתנפח ולבסוף מתפוצץ ונשאר רק האוויר. המחיר של הסוס הולך ומאמיר ככל שהדמיון הולך וגדל עד סופו הריקני.   

אך נראה שר' נחמן רומז על רובד עמוק יותר. לו היה האיש באמת רק רודף אחר הממון, היינו מצפים שבסופו של דבר, כאשר קיבל הצעת מחיר מהמלך, שהוא האדם העשיר ביותר בממלכה, שימכור לו את הסוס. כל סוחר טוב יודע מתי המניה עולה ומתי היא יורדת ומהו הזמן הנכון למכור אותה. העובדה שגיבור הסיפור מסרב למכור את סוסו אפילו למלך מצביעה על משמעות אחרת ומפתיעה. 

 

• האחיזה במוחש

ר' נחמן מספר לנו על אדם שאוחז בדברים מבלי להרפות מהם. מן אחיזה נוקשת במוחשיות של המציאות, ללא נכונות לשחרר את הצד המוחשי למימדים אחרים. בתחילת העלילה גיבור הסיפור אוחז בסוס ולא מרפה ממנו כי הוא כל הזמן בטוח שהסוס שווה הרבה יותר ממה שמציעים לו. לבסוף הוא נתקע במשוואה הזו. אמנם אנו רואים שגם מחיר הסוס מאמיר, אך גם המחיר הוא לא העניין, העניין הוא הסוס עצמו. 

ובכן, איך הוא הגיע למצב הזה? מה החולי שלו? מדוע הוא ננעל דווקא על המוחשיות של הסוס הזה ולא היה מוכן לקבל את תמורתו? המפתח לעלילה נמצא בזה שהוא קנה את הסוס במחיר זול ועכשיו הוא בטוח שירוויח את עסקת חייו – "הסוס הזה שווה הרבה יותר ממה ששילמתי", ומכיוון שמדובר בעסק גורלי כל כך אז האחיזה בסוס עצמו נעשית לחזקה ונוקשה.

 

• קניית מלים בזול

הסיפור מספר על אותו מקום בנו שאוהב מאד לאחוז בדברים עצמם, ומזניח את שאלת ערכם.  יש את המילים ויש את הערך שלהם. ה"ערך" של המלים הוא המשקל הסגולי שלהם, הוא מה שעומד מאחוריהם, הוא התשובה לשאלות "כמה הייתי מוכן לשלם בעבורם, האם המלים הללו הן באמת שלי? האם קניתי אותם בכסף מלא? האם הרווחתי אותם? האם באמת אפשר לומר שהם שלי? האם התנסיתי בניסיונות שלהם? האם אפשר לומר שהם נובעים ממני באמת? האם אני רק אומר אותם מן השפה ולחוץ או שיש גם כיסוי למלים הללו? האם באמת אני גם מקיים אותם? האם אדע לעמוד בניסיון שלהם?"

כיום, בעולם התקשורת המדיה והפוסט מודרנה, ניתן למכור מלים בזול. אין בעיה לומר, לכתוב, ללמוד או לקרוא. אפשר אפילו גם להבין את משמעותן. השאלה שאנחנו שואלים היא לא על המלים עצמם אלא הערך של המלים, הקניין שלהם, האם הם באמת שלי? שלנו? האם היינו מוכנים באמת לשלם על המלים הללו את המחיר המלא עבורן? המלה נעשתה למטבע שחוקה עוברת לסוחר. איבדה את הממשות שלה. כל אחד יכול לומר הכול בלא שלמלים הללו יש מחיר של מחויבות, כמו שאומרים: " הבטחנו, אך לא הבטחנו לקיים".  

מחיר המילה, כלומר שאהיה מוכן לקיים אותה, ושאהיה גם מוכן להתאמץ בשבילה, שאבדוק את הדברים בשטח. אנחנו נמצאים בעולם של מלים ללא ערך ולא רבים מקדישים זמן למחשבה האם ומה הערך האמיתי שלהם.

ר' נחמן מספר לנו סיפור שהוא למעשה הסיפור של כל אחד ואחד מאתנו שמוכן מעדיף ושמח לקנות מלים בזול, ומלים יפות, כמו הסוס היפה שבסיפור. המלים יכולות להיות כרוכות בספרי שירה והגות ואפילו בתורותיו של ר' נחמן. נעים לנו לקנות בזול, לא בגלל שאנחנו לא מאמינים במלים, לא בגלל שהן לא נכונות, אלא דווקא בגלל שהן יפות ונכונות ואמיתיות, בגלל זה אנחנו שמחים לקנות אותם. אין אדם שחושב שאם הוא קונה משהו בזול הוא מפסיד משהו, אלא דווקא חושב הוא שמרוויח. אין הוא מודע שגם לזה יש מחיר. כך גם אנו יכולים לשבת בשיעור ולקבל הבנה חדשה, השיעור משביע אותנו מדשן את הגוף והנשמה, הקשבנו ולמדנו רעיון חדש.

 

• ערכם של דברים

האם חסר כאן משהו? מה קורה למי שקונה בזול? מה ערכה של המילה? מה מסתתר מאחוריה? הסיפור מספר על אותו אחד שקונה משהו במחיר זול והסוס הזה באמת שלו. אך מאותו הרגע שהסוס באמת שלו, הוא אוחז ולא מרפה ממנו.

דוגמא לעניין היא אדם שקנה חכמה, הלך וקנה חכמה, הלך ללמוד באוניברסיטה ועשה תואר בחכמה, עכשיו הוא "מר חכם", וכל מה שהוא אומר הם "דברי חכמה". האם בן אדם שלמד איך להיות חכם הוא באמת חכם? האם יש פה באמת חכמה? מצד אחד כן – הוא קנה חכמה, ומצד שני – הוא אוחז בחכמה שלו במעין נוקשות, ויודע להראות את חוכמתו ביכולת לצטט מספרים שונים ומגוונים. אך מה ערכה של חכמה זו ומה עומד מאחוריה?

מתי החכם יחשב באמת כחכם? כשהוא יהיה מוכן למכור(!) את החכמה שלו. זאת אומרת שאדע להחליפה בטובה ממנה, שאוכל לעדכן אותה. היכולת למכור היא משא ומתן באמונה. מתי אני יודע שמשהו באמת שלי, כשאני יודע להרפות ואף לוותר עליו, ולא כשאני אוחז בו בחזקה. אם אני מוכן להרפות ממנו סימן הוא שאני מאמין שעיקרו ישאר אצלי ושאם אמכור את העטיפות שלו אקבל בתמורה את תוכנו האמיתי. למכור משמעו להאמין שמה שקניתי רלוונטי, שייך אל החוץ ויש מי שיקנה אותו. דווקא התחלופה של מעטהו החיצוני מעידה על תוכנו הפנימי האחד. אך כשאדם קונה חכמה ואינו מוכן לסחור בה הוא תקוע. הוא קונה אצטלה בלבד. יש רפרטואר מסוים שהוא יכול לעשות כדי להראות את חכמתו. זה סוג מסוים של חכמה, ובהקשר של הסיפור שלנו זה סוג מסוים של סוס, אך מסוים בלבד. אמנם ככל שהוא מסוים יותר וככל שאין מחליפים אותו הוא הופך להיות נדיר יותר ויותר וממילא יקר יותר. אך ממילא גם חסר ערך אמיתי, פחות ופחות רלוונטי. ומדוע? מדוע מסרב הגיבור שלנו למכור את סחורתו? כיוון שהיא לא שלו באמת. הוא לא באמת קנה אותה. הוא לא היה מוכן לשלם עליה ועל כן גם לא מוכן למוכרה! משעה שעשה עסקה טובה וזולה לא מרפה הוא ממנה. כך יצטט החכם את החכמה שקנה בלי לבדוק אותה, בלי לעדכן אותה. חכמתו תהיה יקרה בעיני עצמה יותר ויותר, אקדמית ובשפה גבוהה אך לא "עוברת לסוחר".  

 

• היכן הדברים מקבלים את ערכם?

השאלה שצריכה להישאל על ידי כל אחד היא: "איפה מתרחש הלימוד האמיתי? מתי המלים באמת מקבלות מצב צבירה חי?" וזה מתחיל ראשית כל במקום שאני מוכן לשלם עליהם. ר' נחמן נותן לנו כאן עצה: "אל תקנה דברים בזול", כי כשאדם קונה דברים בזול, מבלי משים הוא נשאר עם הדבר אבל לא עם הערך שלו, וכשאדם תקוע עם הדבר עצמו ואין לו ערך, מתברר שהוא תפוס בדבר עצמו והוא אוחז בו מבלי להרפות כי הוא בטוח שזה "הדבר" והוא לא מבין שהדבר זה לא הדבר, הדבר זה הערך. במלים אחרות, הדבר הוא לא המימד המוחשי שלו אלא הממשי. מה שנותן לו את זכות קיומו הוא לא רק ההיבט הפיזי אלא המשמעות הערכית שמקנה לו התודעה האנושית. ומתברר שככל שאדם מוכן לשלם על קניינו, להתאמץ להשיגו, ליפול ולקום בשבילו, למסור את הנפש בעדו, כך יקנה הוא את קניינו הפנימי ולא רק החיצוני-את הערך שלו. קניין שכזה לא יפחד להחליף בטוב ממנו כיוון שעיקרו נמצא אצלו תמיד.

סיפור טוב שמבהיר את הנקודה שלנו נמצא באוסף הסיפורים של הרב קרליבך בספר "לב השמים", סיפור מאד יפה ומוכר על התפילין של הבעש"ט. נספר בקצרה:

לרבי נחום מצ'רנוביל היו התפילין של הבעש"ט והן היו שוות אלף רובל. סכום עתק במושגים של אז. ובבית של ר' נחום היה עוני גמור, לא היה אוכל לילדים, לא היה דבר, ואשתו אמרה לו כמה וכמה פעמים: נחום תמכור את התפילין כדי שיהיה מה לאכול, ותשובתו של ר' נחום הייתה "מה פתאום?! לא מוכר". והנה מגיע חג הסכות והוא הולך לשוק ורואה אתרוג – אתרוג מהודר מאין כמותו, ומחירו הוא אלף רובל! לוקח ר' נחום את התפילין, מוכר אותם ובעבור אלף הרובל הוא קונה את האתרוג. חוזר ר' נחום הביתה עם האתרוג שמח וטוב לב, בשמחה ובצהלה מראה לאשתו: "אשתי, תראי איזה אתרוג מהודר קניתי".  והיא מסתכלת ושואלת: "כמה עלה האתרוג?", "אלף רובל". "מאיפה השגת אלף רובל?", הוא אומר: "מכרתי את התפילין". כעסה האישה מאד מאד, זה כבר היה יותר מדי בשבילה והשיבה:  "אין לנו אוכל ובגדים לחג, ובשביל אתרוג שאתה צריך לשבעה ימים ויתרת על 1000 רובל שהיו מספיקים להחיות את הילדים שלנו למשך שנים?!". נתקפה זעם כל כך גדול, לקחה את האתרוג והשליכה אותו על הקרקע והאתרוג נפסל.

אתם יכולים לתאר איך הרגיש ר' נחום אחרי שאשתו פסלה את האתרוג, הלא הוא נותר בלי כלום. אתם יכולים גם לתאר את החרטה הנוראה שמלאה את האישה המסכנה. מה עשה ר' נחום? הוא אמר לאשתו: "פייגלה, תקשיבי לי, היה זמן שהיה לנו תפילין, כעת אין לנו אותם, היה לנו אתרוג, עכשיו גם אותו אין לנו", הוא הפסיק לרגע ואז אמר: "אבל פייגלה את יודעת מה יש לנו? לי יש אותך ולך יש אותי". אז הוא הוסיף: "הבה שיהיה לנו שלום בינינו. הבה נשמח זה בזו שתהיה לנו שמחת יום טוב אמיתית".

ר' שמואל זיוון (העורך של הספר "לב השמיים") שמנתח את הסיפורים בספר כתב את הדברים הבאים:

"לאמיתו של דבר ר' נחום לא איבד את התפילין של הבעש"ט, כי מה הן התפילין אם לא דבקות? דבקות של חיים, דבקות של כל רגע בקב"ה. נאמר בתפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", לא רק ידיעת האסור והמותר אלא בפיך, חלק ממך, בפיך ובלבבך לעשותו. בתחילה יש לר' נחום את התפילין כחפץ, חפץ של קדושה שאינו מאבד מערכו, אחר כך הוא מוותר על הרכוש הזה כדי לקבל מצוות אתרוג בהידור, שהרי "חביבה מצווה בשעתה", האתרוג הוא חפץ של מצווה המאבד את ערכו בסיום החג. זהו השלב הראשון בהתעלותו של ר' נחום. כאשר הוא משתחרר אפילו מאחיזתו באתרוג אז עולה דבקותו של ר' נחום בבורא יתברך למדרגה הכי מופשטת דרך הרגישות לנפש רעייתו באופן העמוק ביותר. אז באמת זכה ר' נחום מצ'רנוביל בתפילין של הבעש"ט." 

הדברים מאוד יפים, מה הן התפילין? תפילין הן במהותם דבקות בה', הם אינם רק חפץ. אך גם בחפצים של קדושה אפשר לאחוז בחפץ עצמו ולשכוח מהמהות והעומק שלו. הפשט של התפילין, הממשות שלהן היא לקשור את  דברי ה' על הידיים, במעשים, בלב, בראש. אלה הן התפילין האמיתיות, לכן כשר' נחום ראה את האתרוג, הוא אמר לעצמו: "יפה מצווה בשעתה, אקנה את האתרוג, עכשיו זוהי הדבקות שלי בה' ", וויתר על התפילין בשביל האתרוג. אך גם האתרוג יכול להיות חפץ ולבסוף גם הוא נשבר  ולמרות זאת נשאר ר' נחום בדבקותו בה' ולא כעס. אז מה בכל זאת נשאר כאן? איזה עצם ממשי נשאר אצל ר' נחום? בכך שהוא לא כעס הוא מגלה את הדבקות עם ה', אלו הן התפילין האמיתיות, זה העומק, כאן חבוי הערך של הדבר[1]. 

 

• הערך של הדבר לעומת הדבר עצמו.

מי שקונה את הדברים בזול, יכול למצוא את עצמו במקום שהוא אוחז בדבר ולא בערך של הדבר, ואז ככל שהוא אוחז בדבר, נראה לו שהדבר שווה יותר ויותר, ועל כן לא מוכן להיפרד ממנו. וכל כך למה? כי אולי יש פה משהו גדול, הנה זה שלי, אני לא אפרד ממנו, זו הנקודה. אני לא אפרד מהדבר הזה, הוא שלי, וככל שהוא מחזיק בדבר עצמו נדמה לו יותר ויותר שהוא בעל ערך. 

יותר מזה – קניין אמיתי בדבר יהיה בתנאי שאהיה מוכן עקרונית להעביר אותו הלאה ולתת אותו לאחרים, מכיוון שאני יודע שהוא בעצמו עדיין יישאר שלי, כי הקניין האמיתי הוא לא בדבר עצמו – במוחשיות שלו, הוא במשהו הרבה יותר עמוק - במשמעות שלו. מי שאחוז בדברים עצמם הוא לא יודע לתת וישאיר הכול לעצמו, הוא לא מוכן לחלוק, לא מסוגל לתת. 

לכולם מפריע שיש דיבורים בבית הכנסת, אך אם נחשוב למה הדיבורים הללו נמצאים? לא יודעים לדבר עם ה' אז מדברים אחד עם השני. מה באמת אנו רוצים שיהיה בבית הכנסת? שקט של בית מרקחת? לא! אנו רוצים את הערך של הדבר, את הדיבור הכנה עם ה'. כך גם יכול להיות שדקדוקים שונים בעולם של קדושה כמו עניינים של נוסח התפילה וכדומה עלולים להתדרדר לאחיזה בדבר ולא בערכו. ככל שאנשים מנותקים מהערך של הדברים הם אוחזים בפן החיצוני המוחשי שלהם.

 

• חיים מלאכותיים

בסיפור שלנו הסוס נהיה צמא, ואז לוקח אותו האיש – הגבור שלנו – לפלומפ, למשאבת המים. זהו ביטוי למקור מים, אבל מקור מים מלאכותי, פלומפ הוא מקור מים מלאכותי. לכל אחד ואחד יש "פלומפים" - מקורות מים מלאכותיים, דרכים לשאוב את שארית החיות על מנת להחיות באופן מלאכותי את הסוס[2] שלנו, אנחנו רוצים להשקות את האצטלה שלנו, את מה שאנו אוחזים בו. אוחזים במעטה החיצוני, בדבר עצמו ולא בערך שלו.

השאיפה של כולם היא לחיות ממקור מים, ממי מעיין, מים זכים, מים משמים מים שזורמים מאליהם, אבל כל אחד ואחד מאתנו במהלך החיים, במשימות החיים, יודע להשקות את עצמו במקורות מים מלאכותיים: "אשתדל עכשיו ואתאמץ אז אוכל להתפלל, אגייס את הכוחות שלי כדי שאני ארגיש שאני באמת עם כל החיות שלי עושה את מה שברצוני לעשות".

כל אחד ואחד מאתנו יודע בתוכו איך להשקות את הסוסים שלו, איך לגייס את אותם כוחות נפש באופן מאולץ ומלאכותי כדי להשקות את הסוס מים באופן מלאכותי. איך לתת לו את החיות שאין לו, זה תפקידה של הפלומפ. ומה קורה ברגע הזה? למרבה הפתעתו של הגיבור שלנו, הסוס נכנס לתוך הפלומפ ופשוט נעלם. כשאני מנסה להשקות את המעשים שלי, את ההתנהלות שלי, כשאני מנסה להשקות את עצמי במים כוזבים אני מגלה שפתאום הסוס שלי נעלם לי. כך לדוגמא אדם הולך לרופא שיניים עם כאב, וכשהגיע לרופא פתאום הכאב נעלם. אתה מתכונן למשהו, להגיד משהו או ללמד שיעור ופתאום המלים נעלמות ואין מה להגיד. מתכונן לראיון חשוב, נכנס לחדר ונעתקות ממך המלים.

ברגע שאתה מראה לסוסים האלו שקנית ושאחזת אותם חזק בלי להרפות, את מה שבאמת הם רוצים - מים חיים, פתאום הם נזכרים: "רגע, מה אני עושה פה, למה אני פה, איפה מקום המים החיים האמתיים שלי, איפה החיות האמתית שלי, מה באמת מחיה אותי, איפה הרצון האמתי הפנימי שלי". כשאתה מנסה רק לקרב את הסוס אל הברז הוא מחפש את המעיין בתוך הברז, הוא נכנס לתוך החור כדי להגיע למקור היניקה האמתי שלו. אכן המקום של הדברים נמצא ב"אין" והוא תמיד קטן מימד ביחס ליוצא ממנו. בחפש הסוס מקור זה, לא ייפלא איפה, שנבלע הוא בחזרה בתוך מקורו הצר.

אי אפשר לאלץ את עצמי למשהו שאני לא מקבל חיות אמיתית ממנו. אך אם אנסה בכל זאת לינוק מהאילוצים האלו מאותו מקור מים מלאכותי אגלה שאני מאבד אפילו את מה שחשבתי שהיה לי, את החכמה שהייתה לי, השמחה שהיתה לי. שמחה יכולה להיות מאולצת, סיפוק יכול להיות מאולץ, כל אחד יכול לראות אצל עצמו מתי ואיפה הוא משקה את עצמו מים מלאכותיים, ואיך באותו מקום נעלם לו מה שהוא רצה. רק כשהוא מסתובב ולומד להרפות, אמנם בעל כורחו, ברגע שהוא מסתובב פתאום הדבר חוזר.פתאום הסוס מציץ אליו שוב מהפלומפ. אך כיוון שההרפיה הייתה בעל כורחו, הרי ששוב חוזר הוא לרדוף אחר סוסו האבוד וזה שוב חומק ממנו וחוזר חלילה.

 

• מהות הקניין-נתינה

איך ומתי אפשר להתחבר למקור מים חיים, שיהיה לי קניין אמיתי בדבר עצמו שמונח לפניי? כשאפנים ואדע שגם כשאני מוותר עליו עדיין יהיה לי את הערך הממשי שלו. ברובד הפנימי הוא שלי באמת, כמו בסיפור על ר' נחום מצ'רנוביל שהדבקות – שהם הממשות והעומק של התפילין - לא משה ממנו לרגע. הנקודה כאן היא לא התפילין אלא העומק שלהם, הערך שלהם.

מעלה גבוהה של קניין היא בזה שאני יודע שגם אם הדבר המוחשי לא נמצא אצלי הוא בעומק עדיין נמצא ושייך. הוא לא יעזוב אותי. זו מעלה אחת. מעלה נוספת באותו כיוון, אך גבוהה ממנה, תהיה המוכנות לא רק לוותר אלא גם לתת מלכתחילה. מי שמוכן לתת מאשר לו, מעידה מוכנות זו על הקניין האמתי שלו במה שנתן, קניין שלא פוסק גם לאחר הנתינה. כך למשל אדם שיש לו קניין באהבה, שהוא באמת אוהב הוא ירצה לתת, והתגלית של האוהב היא שכשהוא נותן יש לו כפול שתיים. כך גם אם יש לאדם שמחה או אהבה או אמונה ואפילו כסף – אם הוא נותן סימן הדבר שיש לו קניין אמתי בהם. אם יש לי כסף ואני רק יודע לקחת, אפילו אם יש לי המון כסף, האמת היא שאני יותר שייך לו מאשר הוא ששייך לי. אני של הכסף ולא הכסף שלי, אני עבד; אבל אם אני נותן אז יש לי קניין אמיתי. אני יודע מה יש לי ואני יודע גם להעניק. בעלות אמיתית נבחנת ביכולת להעניק. וכך גם בתחומי חיים נוספים, אם לאדם אדם מחפש אהבה, קניין באהבה, אז כשהוא נותן אהבה הוא מגלה בתוכו את הקניין האמיתי שלו בזה, שהוא מוכן לתת, הוא לא מפחד לתת אהבה, לא מפחד לחייך, הדבר לא יברח לו, להיפך יהיה לו כפול שניים, בלי צורך לתהות ולנבור בשאלה מתי כולם יאהבו אותי, מתי אני אצליח.

 

 

 

• היכלי התמורות – בין דמיון לממשות

לר' נחמן יש תורה המדברת על היכלי התמורות (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה רמ"ה) : ר' נחמן שואל שם: אם אנו נכתוב את המלה "אדם" האם נחשוב שיש כאן אדם? וודאי שלא, כי זו רק המילה "אדם". ר' נחמן מתקדם שלב אחד וממשיך לשאול במידה ונגזור צורה של אדם, האם אז יש כאן אדם? לא, עדיין אין כאן אדם. אם אצביע על האדם ואגיד בקול רם הרי כאן אדם, האם כבר הגענו אל האדם? גם לא ברור. מתי תהיה בן אדם? מה זה להיות בן אדם?! מדובר כאן משהו אחר.

באותו הקשר, ר' נחמן מספר על מישהו שהלך וראה שלט ברחוב שעליו כתוב "קרקס" ואותו אדם שואל: "האם זה קרקס?" אמרו לו: "השלט זה לא קרקס, תלך לשם". אז הוא הלך לקרקס, ואמרו לו: "הנה הקרקס", עמד וראה אוהל ואמר: "הנה הקרקס", אמרו לו: "סליחה, האוהל זה לא הקרקס, תיכנס פנימה". הוא נכנס פנימה וראה סוסים, ופילים, וכל מה שיש בקרקס, אז הוא שאל האם סוף סוף זה הקרקס? אמרו לו: "לא, קרקס זה לא הפילים והסוסים וכו', הקרקס זו השמחה שיוצאת מאנשים, זה הקרקס." 

היכלי התמורות מלמדים אותנו שבמהלך חייו של אדם, הרבה פעמים יכול להחליף דבר בתמורתו, להעדיף את הזמין והקל והחיצוני על מנת שיספקו תמורה שהיא דמוית המקור. כך למשל אנו יכולים להחליף צחוק – בשמחה, הצלחה באושר ועושר, או ידע בחכמה, או תאווה באהבה, וכל מיני תמורות. חיי התמורות מתאר את המקום בו אדם יצליח לזהות איפה בחייו הוא נמצא בתמורה, שהוא מחליף דבר בדבר. הוא בעצם מחליף את הדבר בשורש שלו, יותר עמוק ממנו, בעצם של הדבר, או כמו שקראנו לו – בערך האמיתי שלו, עד שאדם מגיע לדבר עצמו. ללכת מהיכל להיכל, ולהמיר דבר בדבר, זה נקרא לשאת ולתת באמונה, להצליח להיפרד מהתמורות שאנחנו אוהבים לחיות בהם, מהדברים שמספקים לנו תמורה מהירה ולהגיע אל השורש, אל הפנימיות שלו, בשביל זה צריך עבודה של כנות, קילוף של קליפה.

• לסיכום

ר' נחמן רומז לנו בסיפור זה על האחיזה האנושית במוחשיות של המציאות מתוך שכחה וניתוק מהערך האמתי שלהם. יש משהו מאוד נוח בקנייה זולה שלא דורשת מאמץ אך אז הקניין הוא לא אמתי. אם אדם אינו מזיע עבור הקניינים שלו, ולא משנה אם אלו מלים או סוסים, ומחפש רווחים קלים, בסופו של חשבון הוא נשאר עם רִיק.

כדי לדבוק במהות ולהפנים אותה עלי להיות מסוגל לנפץ את החזות האלילית החיצונית של המימד המוחשי. כמו בסיפור על ר' נחום מצ'רנוביל. התוכן האמיתי של חפצי הקדושה שלו הוא הדבקות בה'. בגלל שהוא הבין שהתפילין והאתרוג הם ביטויים לדבקות ולכן הוא גם יכול היה להרפות מהם ולדבוק במהות, בערך הממשי שלהם. 

אדם שמוצא את הערך של המלים או של הקניינים שלו הוא מוצא בהם חיות אותנטית. בשלב גבוה יותר הוא יודע להעביר אותם הלאה כי החיות – הערך הפנימי הממשי – נשאר איתו, ולא נמצא במקום של חשש ופחד אלא בטוח יותר. כך לדוגמא בקניין של אהבה, מי שנותן את האהבה זוכה ממנה למנה כפליים.

הדרך לעבור את היכלי התמורות ולהגיע לשורש הדברים נמצאת במשא ומתן באמונה. אם יש את נקודת האמונה אזי הנך יודע לוותר על משהו אחד על מנת לקבל את המהות שלו במישור אחר וחוזר חלילה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php