שקלים | דף כב | סיום מסכת שקלים

בשעה טובה אנו זוכים לסיים את לימוד מסכת שקלים. במסכת זו למדנו על מס הגולגולת שכל יהודי חייב לתת מידי שנה לבית המקדש בזמן שהוא קיים. מס זה מוזכר לראשונה בספר שמות (שמות ל, יא-טז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם .

הרמב"ן בפירושו על פסוק טו, קובע שמי שלא נתן מחצית השקל או שנתן סכום אחר עבר על איסור מן התורה. חומרתה של מצווה זו עולה גם מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות שקלים (פרק א' ה"א):

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו, ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.

זוהי המצווה היחידה בתורה שעני מחוייב למכור את בגדיו על מנת לקיימה. אולם, מה חשוב כל כך בנתינת מחצית השקל, עד שגם אדם עני צריך למכור את הגלימה שעל כתפיו בכדי לקיים מצוות נתינה זו?

בפשטות, ניתן היה לומר, שהיות שכסף זה נועד "לכפר על נפשתיכם", לא ייתכן שמישהו יכול להיפטר מכפרה זו, שכן אין אדם מישראל שאינו זקוק לה. יתרה מכך, כפי שלמדנו, לא מדובר רק בכפרתו של האדם הפרטי, מדובר בכפרתם של כלל ישראל – בכסף זה של מחצית השקל קונים את קרבנות הציבור; וכיצד אדם יוכל להשתתף בכפרה הציבורית אם לא היה שותף בעול הנדרש להשגתה?

נראה שניתן לחדד נקודה מהותית מאוד באמצעות ההבנה של המיוחד במערכת מיסוי זו - מדובר בחיוב אחיד, ללא משוא פנים: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל תרומה לה'". רבי עובדיה ספורנו (שמות ל, יב; טו) מבאר את כוונת האמור 'כופר נפשו':

כי הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם (שבת פרק במה אשה יוצאה) אין מיתה בלא חטא (שבת נה ע"א), ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד האל יתברך, והוא רחום יכפר עון, כאמרו לכפר על נפשותיכם ולזה אמר העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. כי בזה לא נכר שוע לפני דל .

לדבריו, מטרת צורת גביה זו – בדרך של שוויון היא על מנת לחזק ערך זה בבני האדם ולהדגישו - כל מי המתפקד מביא למעשה כופר לנפשו על העובדה שהוא חי, ובנוגע לעובדה זו - אין כל הבדל בין אדם עשיר לאדם עני.

להבנתי, ניתן להוסיף נדבך נוסף על דברי הספורנו: חצאי השקלים נועדו לא רק "לכפר על נפשתיכם", אלא גם לצורך העבודה במקדש, אשר בא להשכין את שם ה' בעולם. מדובר במשימה חשובה ונכבדה שעם ישראל לקח על עצמו, וישנו ערך רב שכל אדם יטול בה חלק, אפילו אם הוא עני. גם אם מבחינה מעשית אין משמעות רבה לשאלה האם אותו עני ייתן מחצית שקל או לא, מבחינה חינוכית ישנה חשיבות עליונה בכך, שכל אדם מישראל ירגיש שהוא משתתף במפעל הכביר של השכנת שם ה' בעולם.

על כל אדם לצאת לפעמים מן העולם האגוצנטרי שבו הוא חי, להסתכל סביבו, ולהשתתף כמידת יכולתו בערכים הגדולים המובלים על ידי הצבור. גם אם אין ביכולתו של כל אדם להעניק סיוע של ממש למטרות עליונות אלה, אין ספק שלעצם הרצון והניסיון לדאוג להם יש ערך חינוכי רב עבורו כמו גם עבור הציבור כולו.