סיבת שעבוד מצרים – המשך

בשיעור שעבר דיברנו על ההפתעה שמוצאת את אברהם אבינו ואותנו כאשר מגיעים לפרשת ברית בין הבתרים. הקב"ה אמר לאברהם ללכת לארץ ישראל, ושם הוא יהיה לגוי גדול; הצפייה היא ששם בארץ ישראל יתהווה אותו עם. אם העם צריך להיווצר בארץ אחרת, שייווצר בארם ואז יגיע לארץ ישראל – אבל אם אברהם מגיע לארץ ישראל, לכאורה היינו מצפים ששם זרעו יהפוך לעם. ציינו שיש שתי דרכים לקרוא שלב זה: האחת, שבה אנו קוראים בדרך כלל, היא שמלכתחילה התכנית הא-לוהית הייתה להוריד את בני ישראל למצרים ורק כאן זה מתגלה לנו; דרך אחרת היא להבין שחל שינוי בתכנית, ואכן אנו רואים דרך כזו אצל חז"ל. כפי שראינו, מניטו דן בסיבות לגזירת גלות מצרים שנתנו חז"ל, על פי הסבר המהר"ל (סוד מדרש התולדות ב, 199-211).

מניטו מתרגם את אופי ההסבר של המהר"ל למושגי הזהות. אם כוונת חז"ל לומר שעם ישראל השתעבד רק בגלל חטא של אברהם – הרי זה עיוות שבנים ייענשו בעוון אביהם; על כן יש להסביר שלא מדובר בעונש על חטא נקודתי, אלא בפגם בזהות הישראלית שבונה אברהם. הפגם הזה מתפתח כשבני ישראל נעשים לעם, והוא מצריך תיקון. אין זה חטא פרטי של אדם פרטי – מניטו אומר שאנו מגדירים זאת כחטא רק מחוסר ברירה, ואכן הגמרא עצמה אינה נוקטת במילה זו.

דרך זו של פירוש מתקשרת לגישתו הכללית של מניטו, לראות את התורה לא כשרשרת של אירועים שקרו לאנשים פרטיים אלא כתולדותיה של אומה. בגלות לא חיינו בתור אומה, ולכן הפרשנות שלנו התמקדה באבות האומה כאנשים פרטיים, תוך ניסיון ללמוד מוסר ממעשיהם; אך באמת התורה אינה מספרת את סיפורם של היחידים – אף שכמובן יש הרבה מה ללמוד מהם – אלא בראש ובראשונה את הסיפור הלאומי.

סיגיה של מידת החסד הבלעדית

אם כן, בפירוש דברי חז"ל על ברית בין הבתרים, צריך להבין מהם החסרונות בזהות הלאומית כפי שאברהם בנה אותה. משפט זה דורש הבהרה: אין הכוונה חלילה שלאברהם אבינו הייתה בעיה של זהות, הרי מי לנו בעל זהות עמוקה ואיתנה כאברהם. אלא שאותה זהות חשובה שבנה אברהם, דווקא מגודל מעלתה, נושאת גם מחירים כבדים ונובעים ממנה חסרונות. בחסרונות הללו באה הגלות לטפל.

מידתו של אברהם היא מידת החסד. זהו השלב הראשון ביצירת האומה, כפי שניתן להבין היטב לאור תפיסת הבריאה של מניטו, שמכוונת כולה לנתינת המקום לאחר. אפשר היה לומר שמידת החסד של אברהם הייתה חסרה, והגלות נדרשה כדי להשלים אותה; אך מניטו אומר ההיפך. הבעיה היא ההפרזה במידת החסד, הבלעדיות של מידת החסד. כשהחסד מופיע באופן טוטאלי נובעות ממנו בעיות.

נתבונן שוב בשלוש הדעות של חז"ל בנוגע לחיסרון של אברהם:

"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (בראשית י"ד, י"ד).

ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית ט"ו, ח').

ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית י"ד, כ"א)"   (נדרים לב.).

מניטו מרחיב בעיקר על החיסרון השני, "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". אדם של מידת החסד – כל דבר שהוא מקבל נחשב בעיניו כמתנה. אדם של מידת הדין מכיר בנתינה רק אם היא נתינת בזכות, אם היא מוצדקת על פי הדין. אברהם כבעל מידת החסד אינו חושב שהארץ מגיעה לו, אין הצדקה לנתינתה לו. התוצאה היא שלא יכול להיווצר קשר יציב ועמוק בין אברהם ובין ארץ ישראל, כי תמיד הזכות על הארץ תעמוד מבחינתו בסימן שאלה. לא מסיבות אידיאולוגיות, אלא מתוך תחושה עמוקה שאינה חווה את מושגי הזכות, שאלת ה'מגיע לי' או 'לא מגיע לי' אינה רלוונטית לגבי איש החסד. מתוך כך נובעת חולשה באמונה שהבטחת הארץ תתקיים.

מי שמאמין יודע שההבטחה של הקב״ה תתקיים, והוא אינו זקוק לשום גורם חיצוני כדי שזה יקרה.

גם כשאברהם יוצא למלחמה, אין לו ידיעה ודאית שהוא יצליח בה, הרי בעיניו אין הוא יכול לבטוח בזכויותיו. הזכות אינה קיימת בעולמה של מידת החסד. על כן אברהם זקוק לעזרתם של אנשים נוספים – לא כדי שיסייעו לו מבחינה צבאית פיזית, שהרי גם עם שלוש מאות ושמונה עשרה איש הוא עדיין יהיה במיעוט מול צבאות המלכים, אלא כדי שזכותם תעמוד לו. אברהם אוסף כמה שיותר זכויות סביבו, ולכן מגייס את תלמידי החכמים:

אברהם הוא ״כלל ישראל״ ב״כח״ והוא מפעיל שיקול דעת ומכריע בין שתי חלופות על־פי מידתו. הקב״ה אינו אומר לו מה לעשות – להציל את לוט או להשאיר אותו לגורלו. כאיש של מידת החסד באמת, מכריע אברהם שעליו להציל את לוט והוא מחליט לגייס תוספת זכות לטובת המשימה וזה בא לידי ביטוי בגיוס אותם תלמידים. מדוע? מפני שהוא החליט שאין לו מספיק זכות, אף על פי שהקב״ה בחר בו. בנקודה זו מתגלה החיסרון באמונה. הקב״ה בחר בו, הוא החליט שהוא יהיה אותו אברהם המקבל את הברכות בלא תנאי. האם התנה אתו הקב״ה את בחירתו בתוספת זכות כלשהי הבאה לידי ביטוי בגיוס אותם תלמידים? הקב״ה יכול למצוא דרך אחרת להבטיח את ניצחונו של אברהם ואת לידתו של המשיח דרך רות. זאת דעתו של רבי אבהו והמהר״ל שמזהים בהתנהגותו של אברהם את אותה נטייה לחולשה באמונה שכבר הזכרנו ״האם אני באמת אברהם?״

החיסרון השלישי הוא שאברהם מנע מאנשי סדום להיכנס תחת כנפי השכינה. הייתה לו אפשרות לגייר אותם לאחר הניצחון במלחמה, אך הוא ויתר על האפשרות הזו. מניטו שואל את השאלה המתבקשת: איך יכול להיות שאברהם אבינו, המגייר הגדול, אינו מגייר את אנשי סדום? התשובה מקשרת גם את ההימנעות מהגיור למידת החסד. אברהם בוטח בקב"ה שאם צריך לקרב את אנשי סדום, הוא כבר ידאג לזה. לכאורה עדיין לא מובן ההבדל, מדוע לפני כן אברהם עסק בכל זאת בגיור. ייתכן שעד כה היה מדובר בגיור מרצון, בקירוב של אנשים שבאו אל אברהם ושרה מרצונם, אך לגייר אנשים מתוך כיבוש ושליטה – את זה אברהם אבינו אינו מוכן לעשות. לא זה הגיור שלו. אם הם אינם מתקרבים אל תחת כנפי השכינה בעצמם, אברהם משאיר את העבודה לקב"ה.

התשובה אולי תשמע אף היא פרדוקסלית, והיא שאברהם משוכנע שהקב״ה ברוב חסדיו, יגאל גם את הגויים. אברהם אבינו מכיר את הקב״ה דרך מידת החסד ודרך מידה זו בלבד, ומשום כך הוא משוכנע שבכל מקרה יגאל הקב״ה את כולם. לכן הוא לא מתאמץ לגייר אותם. בגלל עודף האמונה שלו בחסדי הבורא, הוא מכשיל אותם.

יש עוד מה להרחיב בעניין החסרונות במידת החסד, ובפרט באופן שבו גלות מצרים משלימה אותם. נרחיב בעניין בהמשך, אך חשוב לציין שמניטו קושר את הדברים לסוגיות הבוערות בימינו, לנושאים שהאומה הישראלית מתמודדת מולם היום. עד היום יש השלכות למידת החסד המופרזת המאפיינת את עם ישראל, ומניטו עוסק בזה הרבה.