סותר | 1

בדרך כלל ניתן לומר שמלאכת סותר היא המלאכה ההפוכה מבניין, וכל פעולה הקשורה במבנה או בחפץ כלשהו, שעשייתו בשבת מחייבת משום בונה, הרי סתירתו ופירוקו יש בה משום סותר. ואכן, כך כתב הרמב"ם:

"הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור על מנת לבנות, אבל אם סתר דרך השחתה פטור, הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע הרי זה תולדת סותר וחייב והוא שיתכוין לתקן" (פ"י, הלכה טו).

אמנם, מה שיש לברר ביסוד מלאכת סותר הוא אם מעשה הסתירה וההרס עצמו הוא המלאכה, אלא שיש תנאי שלא יהיה מקלקל, ומשום זה אמרו בגמ' שחיובא דסותר הוא כשסותר על מנת לבנות, או שמא גדר מלאכת סותר הוא דווקא כשמתכוון לבנות, דהיינו הכשרה לקראת מלאכת בונה^[1].

בגמרא (לא:) אמרו דבעינן סותר על מנת לבנות במקומו^[2], והתוס' (שם ד"ה וסותר) נקטו שבכל המלאכות בעינן דווקא על מנת לבנות, לתפור וכו'. רש"י על אתר כתב:

"כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת. וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב סותר על מנת לבנות הוא, ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו והשתא לאו קלקול הוא" (שם, ד"ה לעולם).

כלומר, דעיקר החיוב נובע מפני שהוא מקלקל, וכן הוא במאירי:

"כבר ביארנו שהמקלקלין בשבת פטורים אלא שאם קלקל על מנת לתקן חייב, ומ"מ דוקא שקלקל ע"מ לתקן במקומו כגון מוחק ע"מ להגיה במקומו סותר ע"מ לבנות במקומו קורע ע"מ לתפור במקומו אבל במקום אחר לא"      (שם).

מנגד, עיין בריטב"א שם שלא הזכיר שם כלל בעיית מקלקל, ונראה מדבריו שהצורך בזה הוא לגדרי גוף המלאכה, וז"ל:

"סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר פירוש דומיא דקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב דבעינן על מנת לכתוב במקומו ולתפור במקומו דבהא הוא דהויא מלאכה חשובה"^[3].

לכאורה, עלינו לומר שמי שממקד את המבט במקלקל, סבור שגדר המלאכה הוא הסתירה ואם עשה זאת במגמת תיקון חייב, אבל מי שממקד את המבט בחשיבות גדר המלאכה, בעינן על מנת לבנות דווקא.

אולם, נראה שאין הדברים מוכרחים^[4], ובשיטת רש"י והמאירי, יש עדיין מקום לומר שהדרישה על מנת לבנות נועדה לפתור שתי נקודות: הגדרת המלאכה, ובעיית מקלקל. אפשר שלולי בעיית מקלקל, היה מקום להגדיר את המלאכה בעצם המעשה של הסתירה והקריעה, אך כיוון שפעולות אלו הן פעולות קלקול ביסודן, לפיכך הגדירו את המלאכה מראש כמלאכה שהיא במגמת תיקון דהיינו סותר על מנת לבנות, ורק כך נחשב סותר וחייב.

ויש להוכיח כיוון זה מדברי רש"י גבי כיבוי פתילה, שם דן רש"י בכל מלאכות הקלקול, והסביר את הדרישה הייחודית שעלתה בסוגיה שם דבעינן בכל המלאכות שיעשה את המלאכה ע"מ לתקן במקום שקלקל. וז"ל רש"י שם:

"דסותר על מנת לבנות במקומו - הוי סותר, כל מקלקל דשבת - הוי פטור, דלאו היינו מלאכת מחשבת, וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב - סותר על מנת לבנות הוא, ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו, והשתא לאו קלקול הוא, ורבי יהודה סבר: דאם במקומו חוזר ובונה, הוא דמחייב אסתירה, ואי לא - לא, ומכבה דומיא דסותר הוא, וכן קורע דומיא דסותר, ולהכי תנן הקורע על מנת לתפור וכן מוחק תנן על מנת לכתוב דכולם סותר נינהו, הלכך, על הפתילה חייסא דידיה אינה אלא להדליק, הלכך: מכבה על מנת להדליק - היינו במקומו, אבל כי חס על הנר או על השמן, ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה, אפילו צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה - אין זה סותר על מנת לבנות במקומו, שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה, הלכך, לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה, וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו - אין כאן עוד בנין במקום סתירה, ודקתני שהוא עושה פחם - כלומר: מפני שהם עושין פחם מתחלתה, ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור, ואיכא בנין במקום סתירה, ורבותינו מפרשין: נר ושמן - איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק, ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה, דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה - שהרי הוא יודע למה חס עליהן, וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה" (לא:).

הראית לדעת שאע"פ שרש"י נקט להדיא שהבעיה היא מקלקל, מ"מ דרש דווקא על מנת לבנות. ביאור הדברים הוא שאע"פ שעיקר הבעיה בסותר היא הקלקול, מ"מ קבעה תורה שכיוון שכך, הסתירה אינה מלאכת מחשבת וממילא אין לחייב אלא על סתירה שהיא במגמת בניין דווקא, ובזה היא מלאכת מחשבת. ויש להוסיף, שהמלאכות שהיו במשכן הן מלאכות של בנין ויצירה. אלא שיש גם מלאכות של קלקול כגון: סותר, מכבה, מוחק, קורע, ומצד מלאכת מחשבת לא חייבים עליהן, לכן כדי שיהיה בהם תיקון ויתחייבו בהן צריך שהמלאכות תהיינה על מנת לבנות, לתפור וכו'.

אכן, עמדת הרמב"ם, כפי שעולה מן הדברים שהבאנו למעלה בראש השיעור, ברורה. מלאכת סותר, ולשיטתו הוא הדין בכל מלאכות הקלקול, מוגדרת ע"י מעשה המלאכה שהוא הסתירה, דהיינו, הרס הבניין, ובלבד שיתכוון לתקן.

חיוב סותר בעשיית גומות בבית

ויש לדון, אם כן, במי שעושה גומות בביתו, אם יש לחייבו משום סותר, שהרי המשווה גומות חייב משום בונה. אמנם, כיוון שפשיטא שאין לחייב משום סותר אלא כשאינו מקלקל, אם כן, על כרחנו דיוננו מתמקד בעושה גומא בבית כשהוא צריך לה לעניין כלשהו.

ואכן, הרמב"ם כותב:

"כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה - חייב, ושיעורן כשיעור המתקן"       (פ"א, הלכה יז).

ברור מדברי הרמב"ם שהוא מחייב בחופר גומא משום סותר, כדוגמת המוחק שהביא בדבריו, וכן עולה ממה שכתב בעניין השיעור לחייב, ששיעורו כמתקן.

אולם, רש"י שבת, כתב בפירוש שחייב בזה משום בונה, וז"ל:

"אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה"

                                            (עג: , בד"ה פטור עליה).

והניף ידו שנית במסכת ביצה שם כתב:

"והא קא עביד גומא - וחייב משום בנין"   (ח. בד"ה והא).

ולכאורה, צריך עיון אמאי מחייבו משום בונה ולא משום סותר?

ובמבט ראשון נראה היה לומר שכיוון שרש"י  נקט שהוא צריך לגומא (ולא הדגיש כשיטת הרמב"ם שהמגמה היא להציב שם יסודות לבניין), אם כן אפשר שהוא זקוק לה כדי להצניע בה דבר מה, או לכל צורך אחר, ובזה סבור רש"י שאין מקום לחייב משום סותר. לדעתו, אין לחייב אלא בסותר על מנת לבנות, ולפיכך סבר רש"י שהחיוב הוא משום בונה.

אך, לאמיתו של דבר נראה יותר ששיטת רש"י פשוטה יותר ומבוארת להדיא בסוגיה העוסקת בביאור שיעור הבניה המחייב, ששם ביקשה הסוגיה למצוא בונה כלשהו למאי חזי והביאה דוגמאות כאלו כגון:

"שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן^[5]"     (קב:).

הרי מבואר שחפירה לשימוש בגומא ממלאכת בונה היא. והטעם הוא משום שמלאכת בונה היא כל מעשה של יצירת מבנה או חלל לשימושו של האדם, ולכן הוי בונה. ומה שהרמב"ם נקט לחייב שם משום סותר, נראה לי ששם אינו מתכוון להשתמש בגומא עצמה, אלא שהוא הורס את השטח כדי לבנות במקומו יסודות לבניין ולהעמיד שם בניין, וממילא הוי סותר לדעת הרמב"ם. ומסתבר לי ששניהם מודים זה לזה, ואין כאן פלוגתא ביניהם כלל ועיקר.

אך, אפשר שהרמב"ם סבור שאין לחייב על עשיית גומא משום בונה^[6], שאין דין בניין כלל בעשיית גומא, ויש לחייבו תמיד רק משום סותר, אם עשה זאת כדי לתקן, כי הוא סבור שגדר סותר הוא כשהורס את פני הקרקע, ולכן, אין הבדל לדעתו בין עושה גומא בקרקע כדי להניח בה יסודות לבניין, או כשחופר בור בקרקע לאצור בו פירות או מים וכיו"ב, והרי הוא סותר, וכיוון שנתכוון לתקן חייב. אבל רש"י סבור ששינוי פני הקרקע שיש בו יצירת חלל או מבנה חייבים עליו משום בונה, ורק בעושה גומות כדי להניח יסודות, כיוון שאינו מתכוון להשתמש בחלל שנוצר לאיחסון וכיו"ב, אין זה בונה אלא סותר אף לרש"י וכיוון שהוא על מנת לבנות חייב.

ואולי, יש להביא ראייה לכיוון זה מדברי רש"י בחגיגה (י.) סביב הדיון בגמרא שם על הלכות שבת שהם כהררים התלויים בשערה. ובתחילה הביאו שם דין חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, כדוגמא לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועל זה כתב רש"י שם:

"בונה בנין הוא, ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר, אף על פי שהבנין בנוי - אינו חייב משום בונה, שאינה צריכה לגופה - כגון זה שאינו צריך לבנין זה".

אבל בהמשך שם דחתה הגמ' וקבעה שחפירת גומא בלא כוונה להשתמש בה אינה בונה אלא מקלקל, וז"ל רש"י שם:

"מודה בהך גומא, דאלו התם הקובר את המת - מתקן הוא, והאי חופר גומא - מקלקל הוא את חצרו".

ולכאורה ברור שבזה חיובו משום סותר [אם יעשה על מנת לבנות].

 

 

 

 

סותר על מנת לבנות שלא במקומו

מן הסוגיה בסוף במה מדליקין (לא:) עולה שיש הסכמה בין התנאים דבעינן סותר על מנת לבנות במקומו דווקא^[7], ואם סתר כאן על מנת לבנות במקום אחר אינו חייב. וראיתי בספר 'שבת של מי' שכתב להסביר הטעם:

"אבל חישב על מנת לבנות שלא במקומו פטור משום דילמא אינו בונה עוד, ואפי' כשיבנה איתרמי דלא יהיה צריך לו אותם אבנים שסתר וכן העפר וכיוצא ואיגלאי מילתא למפרע דלא היה צריך והויא קלקול והשחתה לגמרי, ולכן אותה מחשבה שחישב אינה מחשבה מוחלטת כיון דהבנין אינו במקומו דיהיה מוכרח לעשות".

אך, נראה שבאופן פשוט הטעם הוא מפני שאם אינו בונה במקום הסתירה, נחשב מקלקל, שהרי אינו חייב לסתור כדי לבנות, וגם אם זקוק לאבנים כדי לבנות במקום אחר, מ"מ סתירת בניין זה עצמו היא קלקול. אבל כשמתכוון לבנות בניין אחר במקום זה, נחשב מתקן, כי חייב לסתור בניין זה כדי לבנות במקומו את הבניין האחר. ויעויין במאירי שם שכתב לפרש:

"סותר ע"מ לבנות במקומו, קורע ע"מ לתפור במקומו, אבל במקום אחר לא, אף בסותר ע"מ לבנות במקום אחר באותן אבנים שלענין סתירה זו מיהא מקלקל הוא ומ"מ לא סוף דבר במקום הסתירה על כל פנים אלא כל שהוא באותו בנין כגון שסותר ובונה על מה שהיה מקודם כדי להוסיף באורה וכיוצא בדברים אלו חייב".

ויש מחלוקת בין ר' יהודה לבין ר"ש בעניין סותר על מנת לבנות במקומו, שר' יהודה מחייב בכל סותר על מנת לבנות במקומו, אף אם אינו מתקן בבניין אחרון מן הראשון, ור"ש פוטר, מפני שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכך כתבו התוס':

"וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין דחס על הנר"

                                          (שבת צד. ד"ה רבי שמעון).

אולם, יש להקשות שהרי לא למדנו אלא ממשכן ושם בסתירת המשכן, סתרו על מנת לבנות אבל לא הבניין האחרון טוב יותר מן הראשון^[8]. ועוד צ"ע מדברי התוס':

"ור"ש פוטר אפי' בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע"י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר' שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר' שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר' שמעון וי"ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ"א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר"ש אלא בכה"ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר"ש"      (לא:).

לדבריהם רבי יהודה סבור שהדרישה היא תמיד לסותר על מנת לבנות במקומו בכל מלאכות הקלקול, אבל ר"ש מודה בכל מלאכות הקלקול מלבד מכבה שמצאנו במשכן שהכיבוי תיקן יותר בכך שעושה את הפתילה מפוחמת, ויכול להדליק אותה שוב טוב יותר משלא הובערה מעולם, ולדעתו זו דרישה ייחודית בכיבוי.

ולכאורה הדברים סותרים. ורבים מן האחרונים עמדו על חוסר ההתאמה בין שני דברי התוס' הנ"ל. והמהרש"א עמד על שתי הנקודות הנ"ל וכתב:

"ויש ליישב דברי התוס' דהכא ודאי מהקמת המשכן לא ילפינן כלום שלא גמרינן ליה מלאכה דשבת אלא ממעשה המשכן^[9] וסותר על מנת לבנות דומיא דמכבה על מנת להבעיר שהיה מכבה ע"מ שיהיה בבנין האחרון יותר טוב מן הראשון כגון לעשות פחמין למלאכת המשכן שיותר טוב לצורפן בפחמין מאילו היה העץ לא נשרף כלל וזה שדקדקו לשנות פירושם ונאדו התוס' הכא ממה שפירשו בפרק במה מדליקין דודאי בסתירה א"א לאשכוחי שיהא מתקן בסתירה יותר משלא היה בנוי שם מעולם כמ"ש שם התוס' אבל הך מילתא אפשר לאשכוחי דסותר על מנת לבנות ממש שיהיה בנין אחרון יותר טוב מהראשון^[10]" (צד.).

אמנם, נראה לי להציע בכוונת התוס', שבדף לא: הם עסקו בעיקר במבט על הפתילה, שצריך להבהבה כדי שתהיה נוחה להידלק, וגדר זה שייך רק במכבה ולא בסותר,  אמנם בדף צד. עיקר כוונתם להדגיש שהיסוד של מתקן הוא שיהיה הבניין האחרון טוב מן  הראשון, וזה היה אף במשכן, כפי שכתבנו בהערה 8 לעיל.

פירשנו עד כה את הסוגיה על פי גישת בעלי התוס' שהדיון  היוא מצד מקלקל, אך הריטב"א, נאמן לשיטתו, שהמוקד של על מנת לבנות, אינו מפני בעיית מקלקל, אלא חלק מהגדרת המלאכה, הסביר את הדרישה 'על מנת לבנות במקומו', כדרישה הקשורה בחשיבות המלאכה, וז"ל:

"סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר. פירוש דומיא דקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב דבעינן על מנת לכתוב במקומו ולתפור במקומו דבהא הוא דהויא מלאכה חשובה, הילכך כשעושה מפני שחס על הפתילה עצמה כדי שיהנה ממנה במקום אחר הוי סותר על מנת לבנות במקומו, אבל כשעשה מפני שחס על השמן או על הנר אינו מקפיד על הפתילה שידליקנה במקום אחר אלא מקפיד על השמן ועל הנר שיהנה מהם במקום אחר, והוה ליה סותר בפתילה כדי לבנות בשמן ובנר".

ונראה לי בפירוש דבריו, שלדבריו מהות מלאכת סותר [וה"ה קורע וכו'] אינה בעצם הפעולה, כי אם בהיותה מכינה לבניין, ואם סותר כדי לבנות במקום אחר, אין עדיין חשיבות לפעולה, שהרי כאן יש סתירה, והבניין האחר עוד לא קיים. אמנם, אם מתכוון לבנות במקומו, הרי כבר הכשיר בסתירתו את הבניין שבמקום הזה, ומשום הכי יש לזה חשיבות מלאכה, וחייב.