דילוג לתוכן העיקרי

סוף טומאה לצאת

קובץ טקסט

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

א. הקדמה

לאדם המודרני המושגים טומאה וטהרה הם מושגים מופשטים הקשים לתפיסה. מדוע האדם חייב לפרוש מן הטומאה? מדוע, למשל לכהן אסור להיות תחת קורת גג אחת עם מת? תשובה אחת תהיה כך אמרה התורה, כיוון שהכוהנים, כמי שעתידים לעבוד בבית המקדש, צריכים לפרוש מן הטומאה. ברם, תשובה פורמאלית זו עדיין לא מיישבת את התמיהה הבסיסית מדוע השהייה תחת קורת גג אחת עם מת משפיעה על הכהן. 

בשיעור זה נשרטט שני דגמים מרכזים בהלכות טומאת אוהל, האחד של הרמב"ם והשני של רש"י. להבנות אלו יש נפקא מינא מעשית לימינו בשאלת כניסת כוהנים לבית חולים וכל מקום בו יש חשש להימצאותם של מתים. בסוף השיעור נראה כי למחלוקת הלכתית זו יש השלכה לדיון המחשבתי לגבי תפיסת מושג הטומאה בימינו. 

ב. טומאת אוהל

בבואנו לעסוק בענייני טומאה ודרכי העברתה, נפתח במשנה בחגיגה:

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו....הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו.    

(א', ח).

בשונה מהלכות היתר נדרים, אשר להם לא מצאנו אסמכתאות מפורשות בתורה, הלכות טומאה וטהרה ועריות "יש להם על מי שיסמכו", דהיינו יש מקומות רבים בתורה העוסקים בהלכות אלו ובפרטיהן. 

הפרשייה המרכזית של טומאת מת בתורה נמצאת בפרשת חוקת, במדבר י"ט, א - כב. פרשייה זו עוסקת בדרכים בה עוברת טומאת מת ובאופן שבה ניתן להטהר ממנה, דהיינו פרה אדומה. אחת ממילות המפתח אשר באמצעותה ניתן לחלק את הפרשה לשני חלקים היא המילה "זאת" הפותחת כל חלק (פסוקים ב וְ-יד). החלק הראשון של הפרשייה, פסוקים ב - יג, עוסק בטומאת מגע ומשא ובהכנת אפר פרה האדומה והזאת מי החטאת. החלק השני של הפרשייה, פסוקים  יד - כב, עוסק בטומאת אהל ובמקרים מיוחדים של טומאת "חלל-חרב" ו"קבר". חז"ל בספרי[1] הבינו כי יש להבחין בין טומאת אהל לבין טומאות מגע ומשא, שהרי המילים "זאת התורה" (יד) מורים על פתיחת תת נושא חדש. מדוע התורה הבחינה בין טומאת אהל לבין טומאות מגע ומשא? נראה כי התשובה לכך היא החידוש הגדול של העברת טומאה בטומאת אוהל - למרות שאין מגע או אינטראקציה בין המת לבין האדם,  עצם הנוכחות והשהייה עם מת מטמא אותו. דהיינו, טומאת מת מתפשטת, ובהמשך השיעור נראה עד כמה היא יכולה להמשיך ולהתפשט.

ג. התפשטות הטומאה

'דרך טומאה לצאת'

הרמב"ם בהלכות טומאת מת, הגדיר כלל גדול בדרכי התפשטות טומאת מת :

אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח על טפח...

(י"ד, א).

דהיינו, כדי שטומאה תוכל לעבור מחלל לחלל, צריך להיות ביניהם פתח בגודל של לפחות טפח על טפח. לאור זאת כותב בעל ערוך השולחן את המסקנה האופרטיבית הבאה, לכוהנים הנמצאים בבית שבו מוטל מת:

לפי זה אם המת בחדר זה יכול הכהן לישב בחדר אחר כשכותל מפסיק ביניהם ולא יהיה חלל טפח. ואם יש דלת בכותל - לא יפתחוה כלל.

(יו"ד, שע"א, ב).

ה'עזרה הראשונה' לכוהנים הנמצאים בבית שבו מוטל מת היא לוודא שהדלת של החדר שבו נמצא המת סגורה ואין פתח דרכו הטומאה יכולה לצאת. למרות זאת, אם מת נמצא בחדר פנימי, הכהן לא יכול להיות בחדר החיצוני, שכן 'דרך טומאה לצאת'. דין זה מובא בכמה מקומות במסכת אהלות,[2] ונביא אחד מהם, העוסק בארון שנמצא בבית:

היה עומד בתוך הבית: טומאה בתוכו - הבית טמא, טומאה בבית - מה שבתוכו טהור, שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.

כאשר ארון נמצא בתוך בית, אם טומאת מת נמצאת  בתוך הארון הבית טמא אף על פי שהארון סגור ואין חלל טפח פתוח בין הארון, אך אם הטומאה בבית מה שבתוך הארון נשאר טהור. הסיבה לכך היא ש"שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס": כיוון שהטומאה עתידה לצאת מן הארון לתוך הבית, הבית טמא גם כאשר הארון סגור. אולם, הטומאה לא עתידה להכנס מן הבית אל הארון, ולכן כאשר הטומאה נמצאת בבית מה שבארון נשאר טהור. בעל ערוך השולחן העתיד מסביר דין זה כך:

והטעם שאומר דרך טומאה לצאת, הכי פירושו: מפני שדרך החיצון עליו לעבור הוה כאהל אחד, וזהו כל דרך טומאה לצאת שבאהלות במשנה ותוספתא.

(ערוך השולחן העתיד, טהרות י"ז, ט).

כאשר יש שני חללים, חיצוני ופנימי, והטומאה נמצאת בחלל הפנימי, מאחר ובסופו של דבר הטומאה תצא מן החלל הפנימי לחלל החיצוני, יש לראות את שני החללים כחלל אחד.

'סוף טומאה לצאת'

על גבי הדין 'דרך טומאה לצאת' הנזכר במשנה, חידש רש"י מושג חדש - 'סוף טומאה לצאת', וזאת על פי התוספתא באהלות:

המת בבית ולו פתחים הרבה; כולן נעולין - כולן טמאין; נפתח אחד מהן - אף על פי שלא חישב עליו, טיהר את כולן.

(ח', ד).

בטעמה של הלכה זו נחלקו רש"י והרמב"ם. רש"י (ביצה י., ד"ה "כולם טמאים"[3]) מבין שכאשר יש לנו ספק מהו החלל דרכו הטומאה תעבור (במקרה בו כל הפתחים נעולים), כל החללים הפוטנציאליים טמאים ('סוף טומאה לצאת'). אולם, כאשר אחד מן הפתחים פתוח, פתח זה בלבד טמא וכל השאר טהורים, למרות שאף אחד לא חשב במפורש להוציא את המת דרך פתח זה דווקא, ולמרות שניתן לפתוח פתח אחר (שכרגע הוא נעול) ולהוציא את המת דרכו. דהיינו, רש"י מבין שהטומאה מתפשטת ועוברת דרך חללים בהם המת עתיד לעבור. אולם, הרמב"ם (הלכות טומאת מת, ז', א - ג) הבין כי הפתח הפתוח טמא כיוון שהוא נחשב יחידה אחת עם החלל בו נמצא המת[4].

לשיטת רש"י, אפוא, הטומאה יכולה להתפשט ולטמא מקומות אשר היא עתידה לצאת דרכם, ונראה שלשיטה זו הטומאה תתפשט גם אם לא מדובר בחללים סמוכים אחד לשני. הבנה זו עמדה בבסיס מנהג בו דנו ראשוני אשכנז (תרומת הדשן, חלק ב', סימן כד), לפיו כוהנים לא עברו בשערי העיר כאשר מת בה אדם, עד אשר יוציאו את המת מחוץ לעיר: כיוון שהמת עתיד לעבור מתחת לשערי העיר, הם מטמאים אף על פי שהמת נמצא בבית מרוחק מן השער וללא רצף של בניין ביניהם.[5] לשיטת הרמב"ם אין מקום לחומרה זו, שכן על פי דבריו הדין של 'דרך טומאה לצאת' תקף רק כאשר יש חיבור פיזי בין החללים. אולם, תרומת הדשן כותב שגם על פי שיטת רש"י יש להתיר:

ונראה הטעם כיון דרש"י פי' בפ' הדר (עירובין סח.) דמה שטמא הפתח שסוף טומאה לצאת הלכה למשה מסיני ואין טעם בדבר, נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא, הבו דלא לוסיף עלה. ונימא דכך היא הלכה: דווקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מתוך האהל אל תוך האויר הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל נאמרה ההלכה  שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך. 

דהיינו, גם על פי שיטת רש"י יש לטמא רק את החלל הראשון אליו הטומאה יוצאת, ולא מעבר לכך.

להלכה, הרמ"א (יו"ד, שע"א, ד) מביא מנהג זה בשם 'יש שמחמירין' ומסיק ש"המקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר", וערוך השולחן (שם, ט, טו, טז) פוסק כמסקנת תרומת הדשן, שרק החלל הראשון דרכו המת עתיד לצאת נטמא, ולא חללים נוספים.  

ג. כניסת כוהנים לבתי חולים

לפסיקה זו של בעל ערוך השולחן יש משמעות רבה הלכה למעשה לגבי בתי חולים וכל מקום אחר בו ישנם מתים (או חלקי מתים) - רק החלל הראשון אליו הטומאה עתידה לצאת טמא, ושאר חלקי הבניין (אשר מופרדים על ידי דלתות) טהורים. 

הפוסקים דנו בהרחבה בשאלת היתר כניסת כוהנים לבתי חולים.  הרב וואזנר זצ"ל במאמר מקיף בקובץ תחומין י' דן בצדדים השונים של שאלה זו, וחולק על פסקתו של בעל ערוך השולחן ופוסקים נוספים אשר סברו כי הדין של סוף טומאה לצאת מסתיים בחלל הראשון אליו המת עתיד לצאת. הוא סבור כי שאר החללים טמאים, אך בחלל הראשון 'סוף טומאה לצאת' הוא דין מדאורייתא, ובשאר החללים מדובר בדין דרבנן. יש פוסקים הסוברים כי הכוהנים לא מוזהרים על כל הטומאות מדרבנן, והלכה למעשה הרב וואזנר כותב כי על הכוהנים הצריכים לבקר בבית החולים לשהות בבית החולים זמן מועט ככל הניתן.

במהלך השנים הועלו מספר הצעות כיצד לבנות את בתי החולים ואת המעברים בין חלקיהם כך שמבחינה הלכתית יהיה ניתן להתיר לכוהנים להכנס אליהם, וישנם מקומות בהם יישמו הצעות אלו. 

ד. מהלכה למחשבה

פתחנו בקושי שיש לאדם להבין את הלכות טומאה וטהרה. ראינו כי טומאת מת מתפשטת; שיטת רש"י מרחיבה מאוד את היקף ההתפשטות, אך על פי תרומת הדשן וערוך השולחן יש להגביל את התפשטות הטומאה לחלל הראשון אליו הטומאה עתידה לצאת. 

בעולמנו המודרני, נראה כי נטיית הלב היא ללכת בדרכם של תרומת הדשן וערוך השולחן, אך חלק מן הפוסקים חששו לנקוט בקו זה, עד שהם הורו לכוהנים לשהות בבית חולים זמן מועט ככל הניתן, לצורך ביקורי חולים מהותיים או טיפולים רפואיים.

דומה כי ענייני טומאה וטהרה הם בראש ובראשונה עניינים תודעתיים. החובה ההלכתית מחייבת אותנו לפסוק בנתיב מסוים בצורה שיטתית. אולם, הבחירה בנתיב ההלכתי שאנו נבחר תלויה גם בשאלה האם אנו חיים, מרגשים וחשים את מציאותה של טומאת מת, או שמא אנו רואים בה חובה הלכתית לפיה העוסקים בקודש ובטהרות לפרוש ממנה.

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   עיינו ספרי, במדבר, פרשת חוקת, פסקא קכ"ו.

[2]   עיינו, למשל, ג', ז; ד', א - ג; ט', ט - י.

[3]   וכן ביצה לז. עירובין סח.

[4]   וראו ערוך השולחן העתיד, הלכות טומאת מת, י"ז, ח - יא.

[5]   משו"ת מהרי"ט (חלק א', תשובה צו) עולה כי הסיבה לחומרה היא חשש שמא בדיוק כאשר הכוהנים יעברו בשער גם המת יעבור בו, ואז הם יהיו תחת חלל אחד. אולם, תרומת הדשן מדבר על דין מהותי לפיו על פי שיטת רש"י שערי העיר יטמאו מדין 'סוף טומאה לצאת' גם כאשר המת נמצא במקום אחר.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)