סוטה | דף ב | בת פלוני
מסכת סוטה ידועה בכך שאחוז החומר ה'אגדתי' בה הוא הגבוה מבין כל המסכתות בש"ס. כבר בפתיחת המסכת מביאה הגמרא כמה התייחסויות לאופי הקשר שבין איש לאשתו. ננסה ללמוד מהן מעט ולהבין את הרעיונות העומדים מאחוריהן. רב שמואל בר רב יצחק מספר על הדרך שבה היה ריש לקיש פותח את לימוד המסכת:
"כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים'".
מדוע פותח ריש לקיש באופן זה את לימוד מסכת סוטה? מקריאת פרשת הסוטה מצטיירת תמונה שלפיה האשם בבגידה מוטל על האישה בלבד, ואילו לבעל אין כל חלק בכך: "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (במדבר ה, לא). לכן חשוב לריש לקיש ללמד אותנו שהמציאות אינה כה פשוטה: "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו" – אם האישה זינתה, הדבר מחייב אף את הבעל לחשבון נפש מסוים. חשוב מכך: אדם שאינו רוצה להגיע למצב המתואר בפרשיית הסוטה צריך לשאול את עצמו מה עליו לעשות לשם כך.
בהמשך הגמרא מובאת מימרא הנראית כסותרת את דברי ריש לקיש:
"איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני!".
ראשית נתבונן במימרא זו בפני עצמה. מדוע יש צורך בקביעה מראש, עוד לפני יצירת הוולד, איזו אישה יישא, באיזה בית יגור ובאיזו שדה יעבוד? כדי לענות על שאלה זו נקדים ונשאל: מדוע כונתה השדה בשם "שדה פלוני"? הרי כמעט בכל מקום אחר בש"ס, כשרוצים לציין שדה מסויימת אומרים "שדה פלונית"! התשובה לכך היא שמדובר על שְׂדֵה פְּלוֹנִי, דהיינו שדה השייכת לפלוני, ולא שדה ששמה הוא "פלוני". זאת בדומה ל"בת פלוני", שהיא בת של אדם "פלוני".
מהי משמעות הדבר? נראה כי שלושת החפצים שהגמרא מדברת עליהם מייצגים משאבים מוגבלים. כמות הנשים והקרקעות בעולם מוגבלת, וכאשר נולד אדם חדש מתעוררת השאלה אם יימצאו לו צרכים אלו בעולם. על כך עונה הגמרא שההשגחה העליונה דואגת מראש להעביר את שדהו של פלוני לפלוני ואת בתו של פלוני לפלוני באופן שבו לא יחסר לאיש דבר.
על כל פנים, לאחר עיון במימרא זו בפני עצמה עלינו לשים לב לאופן שבו מצביעה הגמרא על הסתירה בין שתי המימרות: לפי ריש לקיש האישה מגיעה אל האדם על פי מעשיו, ואילו לפי רב יהודה בשם רב היא מיועדת לו עוד לפני שנולד. על כך עונה הגמרא:
"לא קשיא – הא בזוג ראשון, הא בזוג שני".
הגמרא מבחינה בין זיווג ראשון, הנקבע לפני הלידה, לזיווג שני, הנקבע על פי המעשים. שני כיוונים מרכזיים עולים בדברי המפרשים בהסבר חילוק זה.
הכיוון הראשון, המובא ברוב המפרשים והפשוט יותר בלשון הגמרא, הוא שעל הזיווג שבנישואין הראשונים יוצאת בת קול ואילו הנישואין השניים נקבעים לפי המעשים.
על פי הכיוון שני, המובא במאירי (ד"ה מפנות), הגמרא אינה מבחינה בין זיווג ראשון לזיווג שני ממש, אלא בין זיווג לילד מתחת לגיל מצוות, התלוי במזלו בלבד, ובין זיווג של אדם בוגר, הנידון על פי מעשיו. באופן שונה מעט נאמר בזוהר שלכל אדם ובכל זמן יש אפשרות של זיווג ראשון ומתאים שנקבע מלמעלה, אך בה בעת, אם הוא מקלקל את מעשיו או שאדם אחר מקדימו ברחמים, מתבטל הזיווג משמיים, והכול תלוי במעשים.
לפי פירושים אלו החילוק איננו בין אנשים שונים אלא בין שני מישורים העשויים להתקיים בעת ובעונה אחת. יש מקום לצעוד צעד נוסף ולומר שבכל קשר של נישואין קיימים שני רבדים: רובד אחד של "זיווג ראשון", של זיקה בין שתי נשמות הבאה לפעמים לידי ביטוי בתחושת הלב, כפי שהובא בשם החזון איש: "בגשת אדם לשידוך ולבו נוטה לחיוב – זוהי שמיעת ההכרזה".
אך בכל קשר נישואין יש גם "זיווג שני", התלוי במעשיו של האדם. על גבי הקשר הראשוני מגיע הרובד העיקרי של חיי הנישואין עצמם, ורק מעשיהם של בני הזוג וההשקעה שלהם בקשר יכולים לבנות אותו.
[להרחבה בדברים הנ"ל, ובאגדות נוספות במסכת, ראו בחיבורי: בת קול – חידושי אגדות למסכת סוטה.]
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)