דילוג לתוכן העיקרי

יומא | סוגיית עינויי יום הכיפורים | 2

קובץ טקסט

מבוא

בשיעור הקודם למדנו את הסוגיה שעוסקת בעינויי יום הכיפורים. ראינו שבסוגיה ישנם שני חלקים, חלק הלכתי וחלק אגדי.

בחלק ההלכתי ראינו את מדרש ההלכה שדרש את המילה 'עינוי' וקבע שבציווי זה נכללים אך ורק אכילה ושתיה. יתר האיסורים שהוזכרו במשנה אינם נכללים בהגדרת 'עינוי', אלא נלמדים מלימוד אחר – 'שבתון – שבות', כפי שעולה מברייתא אחרת המובאת בסוגיה. נפקא מינה מרכזית בין שני הציוויים היא שרק על 'עינוי' חייבים כרת.

הצבענו על כך שהחלק האגדי הינו קובץ גדול המכיל סדרה של מחלוקות בין ר' אמי ור' אסי המשובצת בין דרשות אגדיות של פסוקים, ולאחר מכן אוסף של מדרשי אגדה על המן שאכלו ישראל במדבר. הקשר בין שני החלקים ביחידה האגדתית נראה במבט ראשון טכני – גלגול אסוציאטיבי.

הדיון ההלכתי הסתיים בדרשה על הפסוק 'ויענך וירעיבך'[1], אשר בהמשכו נזכר המן[2]. החלק האגדי פותח בפסוק מהמשך אותו פרק[3], אשר גם הוא משתמש בלשון 'עינוי' ומזכיר בנוסף לכך את המן: 'המאכלך מן במדבר למען ענתך...'.

ברצוני לנסות להציע שהזיקה בין שני החלקים המרכיבים את הסוגיה, ההלכתי והאגדי, אמיצה יותר. בשני החלקים, הדיון המרכזי נסוב סביב אכילה, אך בשוליים קיים גם הנושא של יחסי האישות.

ביחידה האגדית, בחלק גדול מהמדרשים עלה הנושא של יחסי האישות כאנלוגיה לאכילה. ביחידה ההלכתית ראינו ששלוש פעמים ברצף מנסה ה'סתמא דגמרא' לחלוק על הגישה שנוקטת הברייתא, לפרש את הגדרת ה'עינוי' כאיסור אכילה ושתיה בלבד, ולהציע לכלול בהגדרה איסור על תשמיש המיטה, וזאת על ידי הבאת פסוק שמכיל את הלשון 'עינוי' בנוגע לתחום זה.

כאשר קוראים את היחידה האגדתית על רקע  היחידה ההלכתית, שני הנושאים העולים בה- אכילה ואישות- מתקשרים באופן ישיר לשני האיסורים המופיעים במשנה: אכילה (ושתיה) ותשמיש המיטה. ממילא, קריאה כזו עשויה לראות בחלק האגדי אמירה מסוימת, שיש לברר את טיבה, בנוגע לעינויי יום הכיפורים.

היחס בין החלקים – ההלכתי והאגדי

בהנחה שהזיקה בין החלק ההלכתי לחלק האגדי של הסוגיה אכן אינה אסוציאטיבית-טכנית בלבד, יש להסביר את היחס ביניהם. נראה שבשני חלקיה של סוגיה זו משתקפות תפיסות שונות בנוגע למהות העינוי ביום כיפור.

כאמור, בחלק ההלכתי מובאות דרשות תנאים שמופיעות בברייתות של מדרשי הלכה. דרשות אלו קובעות דיכוטומיה ברורה בין אכילה ושתיה מחד גיסא, ליתר האיסורים, מאידך גיסא.

 ההימנעות מאכילה ושתיה, ורק היא, הינה קיום של הציווי על העינוי ביום הכיפורים- 'ועיניתם את נפשותיכם'. לעומת זאת, יתר האיסורים המופיעים במשנה נאסרו מתוקף ציווי כללי יותר, 'שבתון – שבות'. ננסה להסביר את תפיסת ה'עינוי' אשר משתקפת בחלוקה זו.

 מהדרשה בברייתא עולה שה'עינוי' הינו צער או סבל ממשיים שנגרמים לגוף. אכן, בהימנעות מאכילה ושתיה אפילו ליום אחד, נגרמים צער או סבל ממשיים לגוף. לעומת זאת, הימנעות של יום אחד מיתר הפעולות המוזכרות במשנה - רחיצה, סיכה, תשמיש המטה ונעילת הסנדל – אינה גורמת צער של ממש או סבל לגוף. פעולות אלה הן יותר בגדר הנאות או 'מותרות' לגוף, ולכן ההימנעות מהן ליום אחד אינה גורמת באופן ישיר באופן ישיר צער או סבל.

פרשנות זו, עולה במידה רבה מהאפשרות התיאורטית שעלתה בברייתא, בתור הווא אמינא לפירוש ציווי ה'עינוי': 'יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער'. גרימת סבל לגוף באופן אקטיבי.

אמנם, הברייתא דוחה אפשרות זו, אך כנראה שאיננה דוחה את תפיסת ה'עינוי' העומדת מאחוריה.

בברייתא זו, הגדרת 'עינוי' נעשית מתוך השוואה לאיסור המלאכה. הפסוקים בתורה קושרים בין ה'עינוי' לבין איסור המלאכה ביחס לעונש הכרת ביום הכיפורים.[4] בעקבות זאת, המדרש כורך אותם זה בזה.

בברייתא הראשונה בבבלי, הזיקה לאיסור המלאכה מגדירה את ה'עינוי' כציווי המקוים על ידי הימנעות מדבר מסויים, ולא על ידי פעולה אקטיבית כמו ישיבה בחמה. באותו כיוון, בברייתא השנייה הזיקה לאיסור המלאכה מצמצמת את העינוי לקטגוריות פורמליסטיות אשר מוכרות כבר להלכה בהקשרים אחרים – איסורי אכילה.

בשני המקרים, העיקרון הרעיוני המנחה את יצירת הדיכוטומיה בין אכילה ושתיה ליתר האיסורים הוא ההבחנה בין פעולות שההימנעות מהן גורמת צער או סבל ממשיים לגוף לבין הימנעות שרק מונעת הנאות מסוימות או נוחות מסוימת מהגוף.

לעומת זאת, בחלק האגדי של הסוגיה, משתקפת תפיסה אחרת לגמרי של ה'עינוי'. תפיסה זו מתבטאת בראש ובראשונה בהבאת הפסוקים והדרשות הקשורים למן, אשר חלקם מצביעים על אכילת המן כ'עינוי'. ואכן, מדרש האגדה הראשון שמובא בחלק האגדי – המחלוקת הראשונה של ר' אמי ור' אסי שהובאה לעיל – הוא על פסוק שמגדיר את אכילת המן במדבר כעינוי: 'המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך'.

ברם, ישנו פער קונספטואלי ברור בין העינוי שמדובר עליו בדרשה זו לבין העינוי שבאי-אכילה ושתיה באופן מוחלט. כאשר אדם צם, נגרם צער או סבל של ממש לגופו, שכן צום הוא מניעה של צרכים בסיסיים מהגוף. עינוי כזה בוודאי לא נגרם לעם ישראל במדבר באכלם מן המן. יתר על כן, למן אפילו היה טעם, כפי שמופיע במחלוקת האחרונה של ר' אמי ור' אסי:

את הקשאים ואת האבטחים, רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו - טעמן ולא ממשן.

אמנם למן היה טעם, והוא גם מילא את צורך האכילה, אך כפי שדרשו ר' אמי ור' אסי, אכילת המן אינה חוויית אכילה שלמה.

החוויה החושית וההנאה שנחווית באכילה רגילה, מורכבת לא רק מחוש הטעם אל גם מחושים אחרים.  חוש הראייה מפעיל את מיצי הקיבה עוד לפני האכילה עצמה, ובעזרת חוש המישוש ניתן להרגיש את המרקם המיוחד של כל מאכל. אלה, אינם קיימים במן, כפי שמופיע במדרש הנ"ל: 'טעמן ולא ממשן'. ממילא, ההנאה מאכילת המן אינה דומה להנאה שבאכילה רגילה, והיא אינה ממלאת את תאוות האכילה.

ניתן להגדיר, אפוא, את העינוי שהחלק האגדי עוסק בו לא כגרימת סבל לגוף, אלא כמניעה של סיפוק תאווה. אכילת המן משביעה ומונעת את הסבל שברעב, וכן מספקת את הצרכים החיוניים של הגוף, אך איננה ממלאת את תאוות האכילה, המסופקת רק בהנאה חושנית מלאה הכוללת גם ראיה ומישוש.

ממילא, סביר מאוד שהגדרת ה'עינוי' בחלק האגדי תכלול גם הימנעות מיחסי אישות, אשר גם הימנעות כזו מהווה מניעה מסיפוק תאוות. מאידך גיסא, ניתן למתוח קו קונספטואלי מבדיל בין שני האיסורים הבולטים בחלק האגדי - אכילה ותשמיש המיטה -  ליתר האיסורים המופיעים במשנה – רחיצה, סיכה ונעילת הסנדל. האחרונים הינם בדרגה פחותה עוד יותר.

רחיצה, סיכה ונעילת הסנדל אלו הנאות של הגוף או פעולות אשר מספקות נוחות לגוף, אך לא פעולות הממלאות תאוות. התאוות הבסיסיות של הגוף אשר אליהן יצרו של אדם מתאווה, הן אכילה ויחסי אישות. לכן מובן מדוע כאשר היחידה האגדית מגדירה את המושג 'עינוי' מחדש, ועושה זאת באמצעות דרשות על המן הנמצא בתחום האכילה, היא כורכת בחלקים שונים, ולו באופן מרומז ובלשון נקיה, גם את תחום יחסי האישות.

נראה שמשמעות ה'עינוי' העולה ביחידה האגדית מועשרת על יד דרשה נוספת שמופיעה בה בנוגע למן:

תנו רבנן: לחם אבירים אכל איש - לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא מה אני מקיים אבירים - לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים...

ר' עקיבא משווה את המן ללחם שאוכלים מלאכי השרת. נראה שנקודת ההשוואה היא שאכילת המלאכים איננה כרוכה בהנאה החושנית של אכילה אנושית, כפי שהסברנו לעיל. אמנם, ר' ישמעאל חולק על עצם המחשבה שמלאכים יאכלו, בכל צורה שהיא. ברם, ר' עקיבא מבין שאכילה כמו אכילת המן, שאיננה אכילה חושנית הממלאת תאווה אלא מספקת את צורך החיים בלבד, רלוונטית גם למלאכים.

אם נקרא את דרשתו של ר' עקיבא בהקשרה הרחב בסוגיה, אנו עשויים ללמוד ממנה על האידאל שמוצב בציווי ה'עינוי' ביום הכיפורים. מטרת ה'עינוי' כפי שמבינה אותו האגדה, היא להימצא במהלך יום הכיפורים במציאות שדומה למציאותם של המלאכים. גם אם יש למלאכים צרכים מסוימים של הגוף, כפי שיטת רבי עקיבא, הרי שאין אצלם כל תאווה.[5]

ניתן, אפוא, לסכם את משמעות הסוגיה כך: החלק ההלכתי וההשקפה העומדת מאחוריו, עוקבים אחרי הברייתות במדרשי ההלכה שבהן ה'עינוי' הוא גרימה של סבל לגוף על ידי מניעת צרכיו החיוניים – אכילה ושתיה. ברם, החלק האגדי של הסוגיה מערער במידה מסויימת על השקפה זו, ורואה את ה'עינוי' המצופה ביום כיפור בצורה אחרת. משמעות ה'עינוי', לדידו, איננה גרימת סבל או מניעת צרכים חיוניים, אלא חסימת התאוות. בהקשר זה, האכילה ותחום יחסי האישות או העריות כרוכים זה בזה, ואין לנתק ביניהם.

ישנן עוד שתי נקודות ראויות לציון בנוגע לאופן שבו בנויה הסוגיה, כפי שהיא מונחת לפנינו.

ראשית, המעבר בין היחידה ההלכתית ליחידה האגדית עוצב בצורה מתוחכמת: היחידה ההלכתית מסתיימת בדרשת ר' ישמעאל בברייתא, הדורשת פסוק שלקוח מפרשת המן ועוסק ב'עינוי':

דבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן 'תענו את נפשתיכם' ונאמר להלן 'ויענך וירעיבך' מה להלן עינוי דרעב' אף כאן עינוי דרעבון.

ברם, הדרשה מביאה רק את תחילת הפסוק[6]: 'ויענך וירעיבך', ולא את המשכו: 'ויאכלך את המן אשר לא ידעת...'. הדרשה נמנעת מלקשור את ה'עינוי' למן עצמו, ועוסקת ב'עינוי' כרעב. אכן, גם כאשר קוראים את הפסוק במלואו ניתן להבין את אכילת המן כדבר נפרד, ולא כהדגמה של 'ויענך'.

מאידך גיסא, היחידה האגדתית נפתחת בדרשה על פסוק אחר מאותו פרק המזכיר גם הוא את ה'עינוי'. אולם, בפסוק זה הרעב אינו מוזכר, והעינוי שבו מתייחס במפורש לאכילת המן: 'המאכלך מן במדבר... למען ענתך'.

דברים אלו מצביעים על קיומה של זיקה הדוקה בין סוף היחידה ההלכתית לתחילת היחידה האגדית. ברם, קריאה צמודה של המעבר מעמידה מיד את הקורא על ההבדל החריף בין שתי היחידות בהגדרת ה'עינוי'.

יתר על כן, הזיקה בין החלקים מתחדדת עוד יותר על ידי הערת ה'סתמא דגמרא' על דרשת ר' ישמעאל החותמת את החלק ההלכתי וצמודה לתחילת החלק האגדי:

ונילף מן וירא את ענינו דאמ' מר זו פרישות דרך ארץ? דנין עינוי דבידי שמים מעינוי דבידי שמים ואין דנין עינוי דבידי שמים מעינוי דבידי אדם'.

ה'עינוי' שבמניעת יחסי אישות במצרים נגרם בידי אדם – פרעה והמצרים – ולכן אינו דומה ל'עינוי' שמצווים עליו ביום כיפור, שהוא בידי שמים. מיד לאחר הבחנה זו מופיעה הדרשה האגדית הראשונה הנ"ל שמגדירה את המן כ'עינוי'. ברם, המן איננו 'עינוי' סתם, אלא הוא מוגדר בפסוקים במפורש כ'עינוי'  הנגרם בידי שמים.

כך מתחזק הרצף בין הגדרת ה'עינוי' של יום הכיפורים כ'עינוי' בידי שמים בסוף החלק ההלכתי, לבין 'עינוי' אחר שאף הוא בידי שמים, בראש החלק האגדי.

שנית, ראינו לעיל את שלוש השאלות של ה'סתמא דגמרא' על הגדרת ה'עינוי' לפי הברייתות, אשר מנסות לכלול בהגדרת ה'עינוי' גם מניעת יחסי האישות. במבט רחב על הסוגיה כמכלול, ובהתבוננות על חלוקתה לשני חלקים, ניתן לראות את דרשות ה'סתמא דגמרא' כמעין 'חדירה' של תפיסת החלק האגדי אל תוך החלק ההלכתי.

 ניתן לשער בזהירות, אף שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות, שעורכי הסוגיה אשר שיבצו את היחידה האגדית בסוגיה כפי שהיא, הם אלו שיצרו 'חדירה' זו של התפיסה האגדית את העינוי אל תוך חלק ההלכתי, וזאת על ידי העלאת השאלות ה'סתמיות' באופן שמחזק את הזיקה בין שני חלקי הסוגיה.

אמנם, באופן מאד בולט, הצעות אלה של ה'סתמא דגמרא', כאשר הן עולות בחלק ההלכתי – נדחות!

כעת נשוב לאחת השאלות שהצגנו בפתח השיעור – מעמדו של החלק האגדי המשובץ בסוגיה הלכתית. יש לשאול: כיצד ראו, אפוא, החכמים יוצרי הסוגיה הנידונת את היחס בין חלקיה? גם אם לא ניתן לענות בוודאות על שאלה זו, נראה שניתן לשער השערה סבירה. שאלות ה'סתמא דגמרא' אמנם מעלות כבר בחלק ההלכתי של הסוגיה את השקפת החלק האגדי ומפנות אליה את תשומת לב הלומד, ברם, אותה 'סתמא דגמרא' גם דוחה פעם אחר פעם את השאלה. כלומר, גם לדעת עורכי הסוגיה, המישור ההלכתי של הדיון בסוגיה זו נותר בעינו, והדיכוטומיה המוחלטת בין אכילה ושתיה ליתר האיסורים עומדת בעינה. בעיניהם, אפוא, עונש הכרת יחול רק על מי שאוכל או שותה ביום הכיפורים, ולא על מי שישמש את מיטתו. העלאת השאלות הסתמיות הנ"ל בחלק ההלכתי 'מציפה' בחלק ההלכתי את השקפת החלק האגדי, ותו לא.

את תרומתו של החלק האגדי לסוגיה ניתן לראות במישור אחר. כאשר החלק האגדי נקרא בהקשר החלק ההלכתי ומתפרש כמציע השקפה אלטרנטיבית להגדרת ה'עינוי', נראה שהוא לא מתערב בתחום הנורמטיבי של החיוב, אלא מציע ציפייה או סטנדרט אחר מהעולה בחלק ההלכתי. סטנדרט זה הוא בתחום הרגש הדתי ולא בתחום ההלכתי נורמטיבי. המישור האגדי אינו מתיימר לשנות את ההגדרות ההלכתיות, ולכן אין להסיק ממנו שעל תשמיש המטה ביום כיפור יתחייב אדם כרת. ברם, הוא מציע למתענה תנועת נפש אחרת, התמקדות אחרת, אידאל אחר, אולי אף גבוה יותר, ל'עינוי' ביום הכיפורים.

ב'עינוי' לפי החלק האגדי, לא עומדת במרכז גרימת סבל וצער לגוף, אלא הימנעות או התנתקות והתנקות ליום אחד בשנה מתאוות הגוף. התמקדות זו מומחשת ביותר על ידי המדרש המדמה את המן למאכל המלאכים.

אכן, האתגר שמציב החלק האגדי של הסוגיה בפני המתענה ביום כיפור הינו להוויה או חוויה זמנית של מלאכים, רחוק מצרכי הגוף ותאוותיו.

בנוגע לשאלה העקרונית של היחס בין חלקה האגדי של סוגיה בבבלי לחלקה ההלכתי, ניתן אפוא לנסות להסיק מסקנה, לפחות בנוגע לסוגיה שלמדנו לעיל. בסוגיה זו, החלק האגדי של הסוגיה אינו משפיע על הדיון ההלכתי במישור הנורמטיבי, בפסיקת ההלכה. החלק האגדי מציע תפיסה אלטרנטיבית במישור הרוחני, הדתי-חווייתי – תנועות הנפש של האדם המקיים. תפיסה זו מהווה אתגר או המלצה, אך אינה מתיימרת להיות חובה נורמטיבית.

אמנם, ממצאים אלה מוגבלים לסוגיה הספציפית שנידונה כאן, סוגיית הפתיחה לפרק השמיני ביומא, אולם ייתכן שהם מסמנים כיוון גם לגבי כוונתם של עורכי הסוגיות במקומות אחרים בבבלי, כאשר הם משלבים הלכה ואגדה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1] דברים ח ג

[2] 'ויאכילך את המן אשר לא ידעת...'.

[3] שם ח טז

[4] ראו ויקרא כג, כט-ל.

[5] למעשה, גם עמדת ר' ישמעאל החולק על ר' עקיבא, מצטרפת להבנה שהעלינו: ר' ישמעאל סובר שאכילת המן איננה כרוכה בהפרשת פסולת, משום שהמן מכיל רק את החומרים החיוניים להזנת הגוף, ולא את אותם חומרים שבני אדם מצרפים לאוכל על מנת ליצור ולהגביר את החוויה החושית שבאכילה.

[6]  דברים, ח ג

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)