סדר הפרשיות בתפילין

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת בא / הרב אהרן ליכטנשטיין

ישנה מחלוקת ראשונים לגבי סדר פרשיות התפילין. השיטות הידועות הן שיטות רש"י ורבנו תם: רש"י אומר שהסדר הוא קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. סדר זה הוא סדר הופעת הפרשיות בתורה. ר"ת חולק ואומר שמקומה של פרשת 'והיה אם שמוע' לפני פרשת 'שמע'. לכאורה דעת רש"י ברורה הרבה יותר. מה סברת ר"ת?

הרב סולובייצ'יק תירץ זאת כך: הגמרא במנחות לד ע"ב מביאה ברייתא האומרת כי סדר הפרשיות הוא "קדש לי והיה כי יביאך מימין; שמע והיה אם שמוע משמאל". הגמרא מקשה מברייתא שאומרת בדיוק את ההפך, ואביי מתרץ: "לא קשיא, כאן מימינו של קורא (=מי שעומד מול האדם המניח את התפילין) כאן מימינו של מניח. והקורא קורא כסדרן". כלומר: שתי הברייתות מתארות אותו סדר, אלא שמנקודת הראות של המניח הסדר הוא לכיוון מסוים, ואילו מבחינת הקורא הסדר הפוך. רש"י מבין שהקורא צריך לקרוא את הפרשיות כסדרן, ולכן הוא אומר ש'שמע' קודמת ל'והיה אם שמוע'. ר"ת מסכים לעיקרון זה, שהפרשיות צריכות להיות לפי סדר, אלא שהוא סובר כי הסדר אינו אותו סדר עבור הפרשיות השונות: שתי הפרשיות הראשונות צריכות להיות לפי סדר מנקודת ראותו של המניח, ואילו שתי הפרשיות האחרונות צריכות להיות לפי סדר מנקודת ראותו של הקורא. פרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע' מדברות על קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, על הקשר האישי והמיוחד של כל אדם לבוראו, ועל ייחוד ה' והאמונה בו. פרשיות 'קדש' ו'והיה כי יביאך' באות לפרסם את נס יציאת מצרים ואת כל המופתים שנעשו שם כדי להראות לישראל ולשאר העולם את גודלו ואת עצמתו של הקב"ה. ממילא ברורה החלוקה של ר"ת: פרשיות 'קדש' ו'והיה כי יביאך', שנועדו לפרסום נס יציאת מצרים לעולם, מסודרות כך שהקורא יוכל לקראן לפי סדר. ואילו פרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע', שנועדו להטמיע את יסודות האמונה והמצוות באדם הפרטי, מסודרות כך שהמניח יוכל לקראן לפי סדר. וממילא יוצא שאין מחלוקת בין רש"י ור"ת בשאלת סידור הפרשיות כפי סדרן בתורה. השאלה היא רק מנקודת מבטו של מי יש לסדרן.

גם לפי רש"י וגם לפי ר"ת, שתי קבוצות הפרשיות ('קדש' ו'והיה כי יביאך' מחד, 'שמע' ו'והיה אם שמוע' מאידך)מופיעות לפי סדר הופעתן בכתוב. האם יש לסדר הקבוצות משמעות נוספת, מלבד היותו סדר הכתובים?

לגבי הקבוצה הראשונה של 'שמע' 'והיה אם שמוע', מביאה המשנה בברכות יג ע"א את דברי ר' יהושע בן קרחה: "למה קדמה פרשת שמע ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות". הגמרא בדף יד ע"ב מביאה ברייתא בשם רבי שמעון בן יוחי, שנותן טעם אחר: "תניא: רשב"י אומר: ...בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע, שזה ללמוד וללמד ולעשות... [ו]זה יש בה ללמד ולעשות". הגמרא שואלת מדוע לא הביאה הברייתא את טעמו של ר' יהושע בן קרחה, והיא משיבה שתי תשובות - אחת של ר' יהושע בן קרחה ואחת של רשב"י. כדי להבין מה ההבדל המהותי בין שתי התשובות האלו, נראה תחילה את הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פ"א ה"ב: "ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה והיה אם שמוע, שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות". הרמב"ם מביא מעין טעמו של רשב"י, האומר ששוקלים במאזניים את חשיבותה של כל פרשה בהתאם לתוכנה ולמסריה, ולפי זה מחליטים איזו פרשה להקדים, וממילא פרשת 'שמע' שיש בה עיקר "שהכל תלוי בו" תבוא לפני פרשת 'והיה אם שמוע'. ההסבר של ר'יהושע בן קרחה שונה לחלוטין. הוא כלל אינו שוקל את הפרשיות זו מול זו, אלא טוען לקדימות הכרחית של האחת על פני חברתה. הסברו מזכיר את המשל המפורסם על מלך חדש, שהשיב לבקשת נתיניו החדשים שיקבע להם חוקים ("יגזור גזרות" בלשון המדרש) במילים "קבלו עליכם מלכותי, ואחר כך אגזור עליכם גזרות". ברור שללא קבלת עול מלכות תחילה אין כלל משמעות לחוקים, שהרי ללא עול מלכות אין מחויבות לחוקים. וכך גם כאן: מבחינה כרונולוגית חייבים להקדים את פרשת 'שמע' - המכילה קבלת עול מלכות שמים - לפרשת 'והיה אם שמוע' - המכילה קבלת עול מצוות. ראינו, אם כן, שני הסברים שונים לסדר שתי הפרשיות הראשונות: לפי האחד מקדימים את 'שמע' מכיוון שהיא מהותית ועקרונית יותר, ואילו לפי השני מקדימים אותה מכיוון שמבחינה הגיונית היא חייבת לבוא קודם.

כשבאים לדבר על הקבוצה השנייה עולות שוב שתי האפשרויות להסביר את קדימותה של 'קדש' ל'והיה כי יביאך': קטונו מלהחליט איזו פרשה חשובה ומהותית יותר, אך במבט כללי ניתן להבחין בכך שבפרשת 'קדש' יש פירוט רחב על היציאה ממצרים ועל מטרתה - הבאת עם ישראל לא"י - ואף מצוות הפסח מוזכרת בה ביתר הרחבה. ואם כן, אפשר שמשקלה הסגולי של פרשה זו גדול יותר ממשקלה של פרשת 'והיה כי יביאך', שהיא יותר מתומצתת וקצרה. אך נוכל גם ליישם את העיקרון השני שהעלינו לעיל: ישנו הבדל בולט בין הציווי על תפילין שבפרשת 'קדש' לבין זה שבפרשת 'והיה כי יביאך'. בפרשת קדש נאמר: "והיה לך לאות על ידך... כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". ואילו בפרשת והיה כי יביאך נאמר: "והיה לך לאות על ידכה... כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". ההבדל נובע מכך שבפרשת 'קדש' הציווי מכוון לאב ולכן ה' אומר לו 'הנח תפילין כי ה' הוציא אותך ממצרים', ואילו בפרשת 'והיה כי יביאך', הציווי מכוון לבן, דרך אביו. כלומר: האב צריך ללמד את בנו להניח תפילין, ולכן הוא מצווה לומר לו: 'הנח תפילין כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים". לפי הבדל זה ברור למה קדמה 'קדש' ל'והיה כי יביאך' (במקביל להסברו של ר' יהושע בן קרחה לעיל): כדי שאדם יוכל לצאת החוצה ולהשפיע על אחרים הוא חייב להטמיע את הרעיון תחילה בתוך עצמו, ורק אחר כך הוא יכול ללכת ולהעבירו לאחרים. רק לאחר שבנה האדם את עצמו בצורה שורשית וראויה דייה יכול הוא לצאת ולהשפיע על אחרים.

המסר ברור: אין כללים קבועים כשאנו באים לשקול מתי יכול אדם לעזוב את פיתוחו ובנייתו העצמי כדי להשפיע על אחרים ולבנותם. יש מקרים של צורך גדול, ואז עדיף שאדם יצא וישפיע על הכלל אף על פי שעדיין לא התעצב במלואו, אך תמיד עלינו לזכור ולשקול את הדבר: אל לנו לצאת החוצה מהעולם הסגור של התורה - שבו אנו מתפתחים ומעצבים את אישיותנו התורנית - אל החיים הרגילים, קודם שאנו בטוחים שנבנינו והתפתחנו בצורה מלאה ומושלמת ככל הניתן; רק כשנהיה בטוחים בכך נוכל לצאת ולהשפיע על הכלל כולו.