דילוג לתוכן העיקרי

נתקל דרך הילוכו

קובץ טקסט

 

פתיחה

 

בשבוע שעבר התחלנו ללמוד סוגיות בפרק שלישי, ועיינו בסוגיית הוצאת זבלים לרחוב. בשיעור זה עמדנו על כך שישנם מקרים בהם אנו מעוניינים לאפשר לאנשים לחיות כדרך כל הארץ, אך מנגד אנו מודעים לכך שיתכן וכתוצאה מכך יווצר נזק. בעקבות כך, חכמים לעיתים מתירים לעשות שימוש ברשות הרבים, אך במידה ואדם ינזק בעל המפגע חייב בתשלום הנזק.

 

השבוע נלמד את המשנה הראשונה בפרק שעוסקת, כמו כל חלקו הראשון של הפרק, באדם שנפגע ברחוב במהלך הילוכו. במקרה זה לא מדובר על חפץ שהוצא ברשות, אלא במפגע שהונח בצורה זמנית ברחוב אך היה ניתן לזהותו ולהמנע מהפציעה בקלות:

"המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור, ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו"

                                                                       (פ"ג משנה א).

המשנה עוסקת באדם שהניח כד ברשות הרבים ואדם אחר נתקל בו. המשנה מחדשת הלכה כפולה- 1. האדם הנתקל אינו חייב בפיצוי על שבירת הכד. 2. בנוסף לכך אם הנתקל ניזק מהכד, אזי בעל הכד חייב בתשלום הנזק.

המשנה עוסקת בתולדה של אב הנזיקין 'בור'. בהמשך הפרק אנו קוראים על מקרים בהם אדם שסחב קורה נתקל בחבירו שהלך עם כד, ומקרה זה נכנס לקטגוריה של אדם המזיק ולא של בור, וכפי שנראה בהמשך השיעור סיבת החיוב או הפטור שונה. כך ניתן לראות גם במיקום פסיקת ההלכה בשולחן ערוך. סימן שעט בחושן משפט עוסק במקרים בהם שני בני אדם נתקלו אחד בשני במהלך הליכתם, וזה כחלק מדיני אדם המזיק. לעומת זאת, בסימן תיב השולחן ערוך פוסק את משנתנו וסוגיית הגמרא כחלק מדיני נזקי ממון ואב הנזיקין בור. השלכה הלכתית של חלוקה זו קשורה למקרים בהם קיים פטור עבור נזקי 'בור', כמו בתשלום נזקים על שבירת כלים.

עיניים להם ולא יראו

הגמרא בוחנת את השאלה מדוע המניח את הכד חייב בתשלומים, והרי הניזק יכול היה לשים לב לכד בקלות וליזהר שלא יתקל בו:

"ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור. אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל!"     (כז:).

שאלת היסוד שעימה הסוגיה ממתמודדת היא מי אשם במקרה שמופיע במשנה: האם האדם שטמן את הבור, או שמא ישנה חובה בסיסית שמוטלת על האדם לפתוח את עיניו ולא ניתן להאשים בהיזק את בעל הכד. הגמרא מביאה מספר תשובות לשאלה זו, כאשר נקודת ההנחה שלהם זהה- אכן מוטלת על האדם החובה להסתכל היכן הוא דורך בצעד הבא, אולם המשנה מדברת במקרה שונה בו לא הייתה אפשרות לאדם להסתכל ולכן החובה מוטלת על בעל הכד.

"אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רה"ר כולה חביות; שמואל אמר: באפילה שנו; רבי יוחנן אמר: בקרן זוית"         

                                                              (שם).

כאמור, נקודת היסוד בשלושת השיטות של האמוראים זהה- עקרונית על האדם להסתכל להיכן הוא הולך והמשנה עוסקת במקרה חריג בו לא יכל לשים לב. שמואל מחלק בין זמנים שונים, כאשר בלילה לא ניתן להאשים את הנתקל הואיל ולא יכל לראות. לפי שיטתו עבור אותו היזק יש זמנים שהאדם חייב וישנם זמנים שהוא פטור. רבי יוחנן מסביר שהחיוב במשנה נובע מכך שהכד הונח מאחורי פניה ולכן הולך הרגל לא יכל לשים לב. המיקום של הנחת הכד היא הגורמת לחיוב.

שיטת רב שונה במקצת הואיל והוא מדבר על מקרה שפשוט אין מקום לדרוך ברחוב. לכאורה לפי רב מותר לאדם לשבור לכתחילה את הכדים על מנת לפלס לעצמו שביל במקרה זה. הגמרא עוסקת בשאלה זו ונעסוק בכך בשיעור בהמשך, אך לעת עתה נשים לב לנקודה כי לכאורה לפי רב לא מדובר על נתקל אלא על שובר. 

הרא"ש מסביר את הביסוס ההלכתי מדוע במקרים אלו האדם פטור:

"ואע"ג דאדם מועד לעולם, באונס גדול כזה פטור אדם"      (פ"ג ס"א).

אמנם, עקרונית האדם מועד לעולם ועליו להזהר בהליכתו, אך במקרים אלו מדובר על אונס ולכן האדם פטור על ההיזק. הרא"ש מביא סדרה נוספת של מקרים בהם אדם מזיק אך הוא עדיין פטור הואיל ומדובר על אונס, ולאחר מכן הוא מביא זאת ככלל- "וכללא דמלתא אדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה פטור".

לאחר מכן הגמרא מביאה שמועה אחרת בשם עולא שמשנה את נקודת היסוד של הקושיה:

"אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".

לפי שיטת עולא, האדם אינו מחוייב ללכת עם העיניים כלפי הקרקע, ולכן אין זה אשמתו שהוא שבר את הכד בהליכתו[1]. הראשונים פסקו להלכה כשיטת עולא לאור מהלך הסוגיה וכן מצד הסברה[2] - כאשר אדם נתקל אין זה אשמתו, והוא נחשב כאנוס ולכן הוא פטור ואף חייבים לפצותו במקרה של נזק.

אולם, חשוב לציין כי מסקנת הסוגיה שדרך האדם לא להתבונן בדרכו נכונה רק כלפי אנשים. הראשונים מתמודדים עם סוגיה מקבילה של שור 'פיקח' שנתקל ברחוב. במקרה כזה אומרת הגמרא (נב:) כי בעל הבור פטור, ומסביר רש"י - "דאיבעי לעיוני ומיזל".

מהשואה זו התקבלה תוצאה מעניינת: בעוד שמשור אנו דורשים שיזהר ויתבונן בדרכו, כלפי אנשים אנו טוענים שאין דרכם להסתכל ורמתם כשור שאינו פקח!

בראשונים אנו מוצאים מספר ניסוחים להבדל שבין טבע האדם והשור, והעקרון שעולה מדבריהם שבעניינים אלו אנו בוחנים את המציאות כפי שהיא ולאור כך ההלכה נקבעת. מכיוון שהאדם טרוד בעיסוקיו בדרכו וחושב מחשבות, איננו מצפים ממנו להתבונן בצורה מעמיקה בשביל. כך למשל טוען הרשב"א:

"ונ"ל דלא דמיא. דהתם ודאי שור פקח בטבע מעיין שלא יפיל עצמו בבורות ובפחתים, וכן כל בעלי חיים כאנשים, אבל אינן בני דעת לשמור עצמן שלא ידרסו על הכלים ועל כל מה שמונח לפניהם ברשות הרבים. שאם אין אתה אומר כן א"כ היכי אמרי' דרגל מועדת לדרוס ולשבור".

הישמרות מנזק ומלהזיק

כפי שהזכרנו, בדברי המשנה ישנם שני חלקים:

  • אדם שנתקל ושבר את הכד.
  • אדם שניזוק כתוצאה מכך שהוא שבר את הכד.

האם יש קשר בין המקרים? מדברי המשנה נראה שכן. אם האדם פטור על שבירת הכד אז האחריות לא מוטלת עליו ולכן בעל הכד חייב בנזק, במידה והאדם חייב על שבירת הכד אין לו מה לתבוע את בעל הכד שיפצה אותו במקרה של פציעה.

הגמרא הקשתה שהיה על האדם להסתכל להיכן הוא הולך רק לגבי החלק הראשון של המשנה- שבירת הכד, ולא לגבי חיוב התשלומים במידה של נזק. בעקבות כך תוספות לומדים עקרון מוסרי כלפי כל אדם:

"ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק"            (כג. ד"ה ולחייב).

העקרון המובא בדברי תוספות הינה אמירה מוסרית שכולנו צריכים להפנים אותה. בניגוד לטבע האנושי, המחשבה הראשונה של האדם צריכה להיות מופנית כלפי הזולת - שרכושו לא יפגע, ורק לאחר מכן האדם צריך לחשוב על עצמו.

מעניין שהרי"ד חילק בצורה הפוכה מדברי התוספות (פסקי הריא"ז על אתר). לדעת הרי"ד החובה הראשונית המוטלת על האדם היא להתבונן בדרך על מנת של ינזק משום דבר, אך אין צורך להתבונן וליזהר על מנת שלא להזיק דברים אחרים. כנראה הרי"ד מבין שמדובר על רמה אחרת של היזהרות ועירנות סביבתית, וכפי שראינו תוספות חולקים על כך ומבינים בדיוק בצורה ההפוכה.

היתקלות בשוק

בהמשך הסוגיה הגמרא מביאה מקרה בו שמואל חייב אדם ששבר כד תוך כדי הילוכו. הגמרא שנוטה לכך שהלכה כעולא הסובר כי אין חובה להביט על הדרך, מתקשה מדוע שמואל חייב במקרה זה[3]. בעקבות כך הגמרא מעמידה את המקרה בסיטואציה מסוימת, בה יתכן וגם עולא יחייב את השובר את הכד בדרך הילוכו:

"אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי, דכיון דברשות קעבדי איבעי ליה לעיוני ומיזל".

"קרנא דעצרי - קרן זוית הסמוכה לבית הבד. דהואיל וברשות קעבדי - שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו"     (רש"י שם).

הגמרא מחדשת כי באיזור בית הבד מקובל שאנשים מניחים את כדיהם, ולכן על האדם להיזהר בדרכו שם. כדברי רב פפא פוסק הרמב"ם להלכה:

"הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה שם כגון מקום הקרנות של גתות וכיוצא בהן ונתקל בה ושברה חייב, ואם הוזק בה המהלך בעל הכד פטור מפני שהיה לו להסתכל, ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה ואם נתקל בה הרי בעל הכד חייב, וכן כל כיוצא בזה"                 (הל' נזקי ממון פי"ג, הלכה ו).

בדברי הרמב"ם יש לשים לב לשתי נקודות חדשות:

  1. למרות שלהלכה הגמרא לא העמידה את המשנה כדברי שמואל ורבי יוחנן, דבריהם נפסקו במקרה של בית הבד. במקום שבו אנו פוטרים את מניח הכד היות ודרך בני אדם לעיין בדרכם, במידה ויש אונס כמו קרן זוית או אפילה, בעל הכד חייב בתשלום הנזק (וראה גם בדברי הכסף משנה על אתר). הבנה זו בסוגיה אינה מקובלת על כל הפרשנים, וראה בדברי המהרש"ל (ים של שלמה פ"ג ס"ב) שחולק על פסיקה זו ומחייב בבית הבד את השובר בין ביום ובין באפילה או בקרן זוית.
  1. בשיעור הקודם דיברנו על מקרים בהם מקובל שבני אדם מוציאים חפצים לרחוב, אך עדיין הם נושאים באחריות לעניין נזיקין. בהלכה פה, אנו מוצאים מינוח קצת שונה - "שיש לו רשות להניחה שם". לא מדובר רק על דבר מקובל וטיעון של- 'על מנת כן הנחיל יהושע את הארץ', אלא רשות ממש הואיל וזהו ייעודו של בית הבד. בניגוד לרחוב הראשי, בבית הבד התנהגות והתהלכות האדם צריכה להיות שונה ובעקבות כך ההלכות נקבעות.

תביעת מדרכה

בשנים האחרונות גדל העיסוק בתחום הנקרא 'משפט עברי'. פולמוסים רבים נשתברו בשאלה האם יש מקום להשפעה של ההלכה על המשפט הישראלי, וכיצד ניתן להביא את ההלכה לידי ביטוי גם בנושאים של חושן משפט. פעמים רבות המשפט הישראלי אינו מתחשב בדעת ההלכה, ואכן בהרבה מקרים קיים שוני ביניהם. ברם, לעיתים ניתן בעזרת רוח ההלכה לעיין על מקרים משפטיים יום-יומיים ולבחון כיצד ההלכה מתייחסת לויכוחים בין אנשים.

פעמים רבות יצא לי לשמוע על השאלה העקרונית האם צריך לשלם פיצויים לאישה שנפצעה כשמעדה ברחוב. ישנם אנשים התובעים את המועצה המקומית במקרה בו הם מועדים בגלל מדרכה שבורה או מפגע סביבתי. כנגד כך עולה הטענה שעל האדם להסתכל לאיפה הוא הולך, ואם אישה הולכת עם עקבים גבוהים ונופלת כתוצאה ממדרכה שקצת עלתה אין זה אשמת העירייה. בהרבה מהמקרים העירייה מעדיפה לשלם פיצוי על מנת שלא להגרר למשפט, היות ולרוב הנתקל יוצא וידו על העליונה.

לאחרונה, התנהל משפט בעניין זה נגד עיריית תל אביב. אישה שנפלה ונחבלה בעודה חוצה מנהרה תת קרקעית בעיר, תבעה את העירייה רשלנות. הביטוח לאומי שייצג את האישה, טען כי העירייה לא עשתה די על מנת למנוע את המפגע הסביבתי, לא התריעה את העוברים והשבים על הסכנה הצפויה, ולא נהגה כבעל מקרקעין זהיר דיו עריית תל אביב מצדה טענה כי היא מפעילה פיקוח סביר התלוי בתקציבה, על כל מפגעי העיר, ואין היא יכולה לבדוק כל אבן וכל רחוב מדי יום. בנוסף טענו בעירייה ובחברת הביטוח כי הסיבה העיקרית לתאונה הייתה חוסר זהירותה של האישה כאשר הלכה במהירות ועם עקב דק.

למסקנה, השופט מנחם קליין הסכים עם דברי הביטוח הלאומי, והסיר את האשמה באופן מוחלט מהגברת:

"אשמת האישה אינה מחייבת את הנפגעת לצעוד בעיר העברית הראשונה כשעיניה נעוצות בקרקע תוך שהיא משננת לעצמה באיזה רחובות המדרכה פגומה ובאיזה היא שלמה, באיזה מקטע של רחוב זה או אחר צריך להיזהר משנה זהירות ובאיזה רחוב יכולה היא לצעוד שאננה ובטוחה". 

מקרים אלו מזכירים את סוגיית הגמרא אך אינם זהים. בגמרא מדובר על אדם שהניח מפגע ברחוב, ולא על מדרכה שבורה. אך יש לשים לב שהסמכות של רשות מקומית בימינו לא הייתה קיימת בעבר. כיום ישנם חוקים המסדירים את חובת המועצה המקומית, ותושבי העיר אף משלמים מדי חודש לעירייה לשיפור תשתיות העיר. מסוגיית הגמרא למדנו על העקרון שאין חובה על האדם להתבונן בעיון על הרצפה בהליכתו היות וכך היא דרכו של האדם (בניגוד לחיות ובהמות). בעקבות כך, במידה והחוק במדינה מסדיר את חובת הרשות המקומית לדאוג לרווחת התושבים ותקינות הדרכים יש מקום לחייבה מדין המניח את הכד. כמובן שהחיוב הוא רק במידה ויש היזק ולא באדם שנתקל מעצמו (שבעניין זה ישנה סוגיה נפרדת).

בעקבות סוגיית הגמרא ניתן להוסיף מספר עקרונות נוספים. יתכן ובמידה והאדם נפגע על ידי מפגע באיזורי תעשיה הוא אינו יכול לתבוע את הרשות המקומית. לאור ההלכה של קרנא דעצרא למדנו שיש מקומות שבהם האדם נדרש לפקוח את עיניו בצורה מיוחדת. במקרים נוספים של פגיעה האדם יכול לתבוע את הפולש לרשות הרבים כגון קיוסק ששם מכונה או שולחנות ברחוב.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

[1]   מעניין שדברי רבא מובאים כשמועה שהוא נשא לבבל מארץ ישראל. בתלמוד הירושלמי על הסוגיה אנו לא מוצאים שיטה מקבילה לדברי עולא.

[2]   ראה רי"ף ורא"ש על אתר, רמב"ם הלכות נזקי ממון יג,ה.

[3]   לכאורה התשובה הפשוטה היא ששמואל עקבי לשיטתו וחולק על עולא, והוא פוטר רק במקרה שהאדם נתקל בחושך. הגמרא לא מתרצת בדרך זו ולאור כך הראשונים הבינו שמסקנת הסוגיה כעולא והגמרא רצתה להעמיד את המקרה של שמואל אליבא דהלכתא.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)