ניסוך המים

בכל יום מימי חג הסוכות יש לנסך מים על גבי המזבח. הגמרא בזבחים קי ע"ב מביאה מחלוקת בנוגע למקורו של דין זה: יש הלומדים אותו מן הפסוק "ונסכיה" - "בשני ניסוכים הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין", ויש החולקים וסוברים שאין לדין זה מקור בתורה, אלא זוהי הלכה למשה מסיני.

הרב מרדכי אילן, בעל 'כנסת הראשונים' על זבחים, טוען ששני המקורות הללו משקפים שתי הבנות שונות של מצוַת ניסוך המים: אם משווים בין ניסוך המים לבין ניסוך היין, המים הם 'חובת זבח' - נסך המתלווה לקרבן התמיד, בדומה ליין. לעומת זאת, אם ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ייתכן שאינו 'לוויין' של קרבן התמיד, אלא קרבן עצמאי שחייבים להביא בחג הסוכות, או חלק מקיום מצוַת השמחה בחג זה ("ושאבתם מים בששון").

הרב אילן מציין כמה נפקא-מינות אפשריות לשאלה זו:

1. הראשונים נחלקו במקרה שניסכו את המים קודם הקרבת התמיד: הרמב"ם מכשיר והמאירי פוסל. המאירי מנמק את דבריו בכך שנסכים הבאים מחמת הזבח אינם יכולים לבוא לפני הזבח. לדעתו מצוַת ניסוך המים מלווה את קרבן התמיד, ולכן עליה לבוא לאחר התמיד. ייתכן שהרמב"ם הבין שניסוך המים הוא חובת היום, ולא חובת הקרבן, ולכן ניתן בדיעבד לבצעו קודם התמיד. הדבר משתלב עם פסק הרמב"ם, שניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני.

2. במקרה שקרבן התמיד נשחט מתוך מחשבה להקריבו לאחר הזמן המותר, הקרבן כולו נאסר באכילה משום פיגול. בתוספתא בסוכה (פ"ג ה"ז) נאמר שבמקרה זה גם נסכי המים נאסרים משום פיגול, אולם הגר"א משנה את הגרסה בתוספתא, וסובר שהמים אינם מתפגלים. הדבר עשוי להיות תלוי בדיון שלנו: שייך לומר שהמים מתפגלים בעקבות קרבן התמיד רק אם הם נחשבים חובה הנלווית לקרבן זה.

3. בנסכי יין ישנם כמה דינים מיוחדים. כך, למשל, יש להם תשלומים במקרה שלא הביאו אותם בזמן, וניתן אף להביאם בפני עצמם בתורת נדבה. הראשונים דנו בשאלה האם דינים אלו ואחרים קיימים גם בניסוך המים. מסברה, ייתכן שלפי הדעה הלומדת את ניסוך המים מהפסוק "ונסכיה" - "בשני ניסוכים הכתוב מדבר", יש להשוות בין נסכי מים לנסכי יין לכל דבר, ואילו לפי הדעה הרואה בניסוך המים הלכה למשה מסיני, אין סיבה להחיל על ניסוך המים דינים מיוחדים שנאמרו לגבי נסכי יין.