נטילת ידיים של שחרית

אחת המצוות הראשונות שאנו מקיימים מדי בוקר היא נטילת ידיים. ישנו דיון נרחב סביב טעמה של מצווה זו ופירוט ההלכות הנוגעות לה.

 

הגמרא (ברכות ס ע"ב) עורכת רשימה המפרטת פעולות שונות שאדם מבצע בבוקר: הוא מתעורר, פוקח עיניים, מתלבש, נועל נעליים, רוחץ פנים וכו'. לכל אחת מפעולות אלה הגמרא מתאימה ברכה מיוחדת. לדוגמה, הגמרא אומרת: "כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עיוורים". בברכות אלה, ברכות השחר, נדון בפרק ג.

 

לקראת סוף הרשימה הגמרא אומרת "כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". הגמרא אם כן רואה ברחיצת הידיים בבוקר מצווה הראויה לברכת המצווה, לברכה ייחודית הנאמרת בעת ביצוע המצווה. אולם הגמרא לא מפרטת את הטעם למצווה זו ואת הסיבה להיותה ראוייה לברכה מיוחדת.

 

מה הטעם העומד מאחורי נטילה זו, ומדוע נטילה זו מחוייבת בברכה?

 

הראשונים דנו בטעם לנטילת ידיים.

 

רבי אשר בן יחיאל (1250–1327), הידוע בכינויו הרא"ש, כותב כך (ברכות פרק ט סימן כג):

 

הרא"ש סבור שיש ליטול ידיים כהכנה לקריאת שמע ולתפילה (שמונה-עשרה). נראה שהרמב"ם אף הוא סבור כך שכן הוא כולל את מצוות נטילת ידיים בהלכות תפילה (פ"ד ה"ב). הגמרא (ברכות יד ע"ב) מחזקת דעה זו.

 

אמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמיים שלמה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' [תהילים כ"ו, ו]... מי שאין לו מים לרחוץ ידיו – מקנח ידיו בעפר ובצרור [אבן] ובקסמית [קיסם עץ].

 

מקור זה יוצר קשר מובהק בין נטילת ידיים ובין תפילה וקבלת עול מלכות שמיים (המתממשת באמצעות קריאת שמע), אך אין כאן קשר הכרחי ובלעדי בין נטילת ידיים ובין השכמת הבוקר.

 

אכן, הרא"ש מוסיף וכותב:

 

על פי דעה זו נראה שאת נטילת הידיים המתוארת בגמרא, זו המצריכה ברכה, אפשר לבצע בשעת הדחק ללא מים, ויש לבצעה שלוש פעמים ביום, לפני כל תפילה.

 

רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א (1235–1310), מציג גישה שונה לגמרי (שו"ת הרשב"א א סימן קצא). בפתח תשובתו מקשה הרשב"א על המנהג המקובל של נטילת ידיים בבוקר בכלי מיוחד, ומציין שנטילת ידיים לתפילה בלבד אינה מצריכה שימוש בכלי. הרשב"א מוסיף ומסביר:

 

הרשב"א רואה את נטילת הידיים של שחרית המחוייבת בברכה, לא כמעשה כללי של הכנה לתפילה, אלא כמחווה של היטהרות לקראת יום חדש, כמו כהן הנוטל את ידיו בפתח כל יום חדש של עבודה בבית המקדש (ראה שמות ל', יז-כא). יש לציין שהרשב"א לא טוען שאין לטול ידיים גם לפני יתר התפילות, אלא סובר שחכמים תיקנו ברכה מיוחדת רק לנטילת הידיים שלפני שחרית.

 

לסיכום, הרא"ש רואה בנטילת ידיים הכנה הכרחית לתפילה ואילו הרשב"א סובר שנטילת ידיים (או לכל הפחות זו המחוייבת בברכה) היא הצהרה רחבה על כך שכל פעולותינו היומיות נעשות בקדושה, באופן דומה לעבודת הכהן בבית המקדש.

 

שני הבדלים הלכתיים חשובים נובעים מהשקפות אלה. הרא"ש, הרואה בנטילת ידיים הכנה לתפילה, סבור שיש ליטול ידיים בברכה לפני כל תפילה, כולל מנחה ומעריב! יתרה מזאת, כשאין כלי מתאים לנטילת ידיים, או אפילו בהיעדר מים, עדיין ישנה חובה לנקות את הידיים ולברך "על נקיות ידיים". הרשב"א, שסובר אף הוא שיש לטול ידיים לפני תפילה, בהסתמך על הגמרא שהובאה לעיל, סובר שרק נטילת ידיים בבוקר חייבת בברכה, ורק נטילת ידיים במים ובכלי מתאים, כמו כהן בעבודתו.

 

סוגיות אחרות, כמו גם מקורות הלכתיים אחרים, מציעים טעמים נוספים לנטילת ידיים של שחרית.

 

הגמרא (שבת קח ע"א–קט ע"א) אומרת:

 

אמר שמואל: טובה טיפת [מים] צונן שחרית, ורחיצת ידיים ורגלים בחמין ערבית, מכל קילורין [תחבושות, תרופות לעיניים] שבעולם. תניא נמי הכי, אמר רבי מונא משום רבי יהודה: טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידיים ורגליים ערבית [בחמין], מכל קילורין שבעולם. הוא [רבי מונא] היה אומר: יד לעין – תיקצץ, יד לחוטם – תיקצץ, יד לפה – תיקצץ, יד לאוזן – תיקצץ, יד לחסודה [וריד פתוח להקזה] – תיקצץ, יד לאמה [איבר המין]– תיקצץ, יד לפי טבעת – תיקצץ, יד לגיגית – תיקצץ. [משום ש] יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים.

 

רבי נתן אינו מפרט לאיזו נטילת ידיים הוא מתכוון, כמו כן הביטוי 'בת חורין' נותר ללא הסבר מספק. קריאה של פִסקה זו בהקשרה הרחב מגלה שמדובר בדיון הנוגע לנקיון כללי והיגיינה. אכן, תוספות (יומא עז ע"א) משווים את הביטוי 'בת חורין' עם ידיים העלולות להיות "מלוכלכות בטיט ובצואה" בבוקר. רבינו חננאל (שבת קט ע"א) לעומת זאת, סובר שרבי נתן התייחס ל"רוח רעה ששורה על [גב] העין... ואינה עוברת עד ג' פעמים [רחיצה] ופוך [תחבושת] מעבירה". רש"י אף הוא (קח ע"ב, ד"ה תיקצץ, קט ע"א, ד"ה בת חורין) גורס שסוגיה זו עוסקת ברוח רעה ששורה על הידיים לאחר ההשכמה בבוקר.

 

הגמרא במקום אחר (יומא עז ע"ב) אומרת שעל אף האיסור לרחוץ כל חלק שהוא בגוף ביום כיפור, "מדיחה אישה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק... משום שיבתא".

 

הראשונים חלוקים בשאלה אם שיבתא היא אותה רוח רעה השורה בבוקר (רש"י ד"ה מדיחה) או שאולי מדובר במזיק רוחני ייחודי שפעולתו קשורה במזון, מזיק שלדברי התוספות (ד"ה משום) אינו משפיע עוד. על כל פנים, הגמרא, על פי דעות מסוימות, מחזקת את הרעיון שאכן הכוונה היא לרוח רעה שיש להסיר מדי בוקר.

 

רוב הראשונים לא סוברים שסוגיות אלה עוסקות בנטילת ידיים של שחרית. הרא"ש והרמב"ם לא מזכירים את קיומה של רוח רעה כטעם לנטילת ידיים (ראה לעומת זאת לחם משנה, הלכות שביתת עשור פ"ג ה"ב, המקשה ושואל מדוע פסק הרמב"ם שיש להתיר רחיצת ידיים ביום כיפור לפני האכלתו של ילד, אם אכן הרמב"ם דוחה את הרעיון של רוח רעה!). הרשב"א (שו"ת חלק א סימן קצא) אף הוא כותב בפירוש שנטילת ידיים של שחרית, המתוארת בגמרא (ברכות ס ע"ב), לא שייכת כלל לכל סוג שהוא של רוח מזיקה. הזוהר לעומת זאת, כפי שנראה מיד, כמובן מאמץ גישה זו.

 

הבית יוסף (אורח חיים סימן ד) מביא את הזוהר (לפרשת וישב) שכן "כתובים שם בנטילת ידיים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים". בזוהר נאמר כך:

 

הכא דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא. מאי טעמא? בגין דנשמתא קדישא איסתלקת מיניה... שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא. וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא והא איתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאבו אשתאר בהו ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי בגין ההוא רוחא מסאבא עד דנטיל להון וכד נטיל להון כדין הא אתקדש ואקרי קדוש.

 

הזוהר ממשיך וקובע שאין לברך אף ברכה עד שיסיר זוהמה זו מידיו. נוסף על כך אף מופיע במספר מקומות בזוהר שאין לפסוע מרחק ארבע אמות לפני נטילת ידיים. הזוהר מתאר בפירוט את הדרך המתאימה להיטהרות מטומאת הלילה: יש לקחת כלי מלא מים ביד ימין ואז להעבירו ליד שמאל. לאחר מכן יש לרחוץ את יד ימין ויד שמאל אחת אחרי השנייה, שלוש פעמים. שיטה זו לטהרת הידיים מתבססת על המתח שאנו מוצאים בקבלה בין ספירות הגבורה וספירות החסד, המיוצגות על ידי יד שמאל ויד ימין בהתאמה.

 

על כל פנים, יתכן שתפיסות שונות אלה של נטילת ידיים, בין אם כהכנה לתפילות או ליום כולו, ובין אם כהיטהרות מטומאה הנותרת על הידיים לאחר שינה, אינן סותרות זו את זו. ניתן לומר שסוגיות מסוימות מנחות אותנו ליטול ידיים לפני קבלת עול מלכות שמיים (ברכות ס ע"ב, יד ע"ב), בעוד סוגיות אחרות עוסקות בהיטהרות מרוח רעה השורה על הידיים בבוקר (שבת קח ע"ב, יומא עז ע"ב).

 

להבדלים בין הגישות שתיארנו לעיל יש השלכות משמעותיות. האם ישנה חובה ליטול ידיים בכלי מיוחד? האם ישנה חובה ליטול ידיים בסדר שנקבע, ימין ואז שמאל? האם נטילת ידיים חייבת להתבצע במרחק ארבע אמות מן המיטה? האם יש ליטול ידיים בברכה לפני תפילת מנחה ומעריב?

 

השולחן ערוך (אורח חיים סימן ד) משלב את טעמי המצווה השונים בסימנים העוסקים בנטילת ידים. בפרטי המצווה והלכותיה כפי שנערכו בידי רבי יוסף קארו, ניתן לראות את התגלמות טעמי המצווה השונים. השולחן ערוך פוסק שיש ליטול ידיים במים, בכלי, וברצף משולש (ימין-שמאל), כדי להעביר את הרוח הרעה. יתרה מזאת, יש להימנע מלגעת באחד מנקבי הגוף לפני נטילת ידיים (סימן ד סעיפים ב–ו,י). אולם השולחן ערוך מבחין בין נטילה המועילה לרוח רעה ובין נטילה שלפני תפילה וכותב שאם אדם שכשך את ידיו בכלי מלא מים, אפילו שלוש פעמים, או נאלץ לנקות את ידיו בעפר או אבנים משום שאין לו מים, הנטילה מועילה רק לתפילה אבל לא מעבירה את הרוח הרעה (סימן ד סעיפים יב, כב–כג).

 

השולחן ערוך ממשיך וקובע שבנטילת ידיים של שחרית יש להקפיד על כל פרטי המצווה הנהוגים בנטילת ידיים שלפני אכילת פת (אורח חיים סימן קס). אם כן, אין להשתמש לנטילת ידיים של שחרית במים שאסורים לנטילת ידיים לסעודה, כמו לדוגמה מים סרוחים, מים שהשתנה מראיהם או מים שנעשתה בהם מלאכה. יתרה מזאת, יש לטול ידיים ברביעית מים לפחות (86 מ"ל, 'כוס' בגימטרייה), מתוך כלי ובעזרת כח גברא (את המים צריך למזוג אדם). הרמ"א מביא את הרשב"א (הובא לעיל) ומוסיף שבדיעבד יש לברך גם על נטילת ידיים שלא נעשתה בכלי מתאים ובמים שלא נמזגו בכח גברא (ראה משנה ברורה ס"ק טז-יז).

 

הרמ"א פוסק שיש ליטול ידיים בברכה רק בבוקר, לתפילת שחרית, ולא לתפילות האחרות (אורח חיים סימן צב סעיף ה). פסיקה זו מעידה אולי על הסכמתו של הרמ"א עם סברתו של הרשב"א שהטעם לנטילת ידיים הוא התקדשות לקראת היום החדש (ראה מגן אברהם סימן ד ס"ק א). יתכן גם שפסיקה זו מתבססת על הכלל 'ספק ברכות להקל'.

 

השערי תשובה (סימן א ס"ק ב) והמשנה ברורה (סימן א ס"ק ב) פוסקים בעקבות הזוהר שאין ללכת ארבע אמות בבוקר בלי נטילת ידיים שכן רוח רעה שורה על הידיים ויש להסירה מיד. זוהי הסיבה שרבים נוהגים להניח נטלה וקערת מים ליד מיטתם בלילה. אחרים לא נוהגים כך, משום שהם סבורים ש"כולא ביתא כד' אמות דמי" או משום שלתפיסתם רוח רעה אינה משפיעה יותר בימינו.

 

על אף שלכאורה יש לברך 'על נטילת ידיים' בנטילה של שחרית בעת ההשכמה, רבים מן האחרונים כותבים שנהוג ליטול ידיים פעם נוספת אחרי שמתפנים בבוקר, ורק אז לברך. למנהג זה שני נימוקים. ראשית, כפי שכותב המשנה ברורה (סימן ד ס"ק ד), אין לברך בזמן שמרגישים צורך להתפנות. שנית, יש מהאחרונים שמעלים את המחלוקת ההלכתית הבאה. על פי הרשב"א, שסבור שברכת 'על נטילת ידיים' נתקנה משום שבבוקר אנו נעשים "בריה חדשה", לכאורה יש לברך מוקדם ככל האפשר – מיד לאחר שיתעורר או מיד לאחר מתלבש – ואין לדחות את הנטילה והברכה עד סמוך לתפילת שחרית. לעומת זאת, לדעתם של הרא"ש (והרמב"ם), ברכת 'על נטילת ידיים' נתקנה לנטילת ידיים כהכנה לתפילה. אם כן, במקרה שאדם נטל ידיו בברכה בעת ההשכמה בבוקר אבל לפני שהתפנה, או אפילו אם נטל בברכה הרבה לפני שהתפלל, עליו ליטול ידיים פעם נוספת לפני התפילה – ולכן אפשר להסיק שהנטילה הראשונה לא הועילה כלל כהכנה לתפילה! אכן יש לזכור שהגמרא שהבאנו לעיל מונה את ברכת 'על נטילת ידיים' כאחת הברכות האחרונות של ברכות השחר ומכאן אפשר אולי להבין שאין לברך מיד עם ההשכמה.

 

בהתאם לכך כתבו החיי אדם (כלל ז סעיף ו) והגר"א (מעשה רב) שנכון לברך על נטילת ידיים סמוך לתפילה, וזאת בהתאם לפסיקתו של הרא"ש. המשנה ברורה (סימן ד ס"ק ד, וגם ביאור הלכה ד"ה ואפילו) מסכים עם דעה זו וטוען שיתכן שהרשב"א אף הוא סבור כדעה הזו. אולם המשנה ברורה מביא גם את דברי השערי תשובה (סימן ו ס"ק ה), שמהם ניתן ללמוד שיש ליטול ידיים בברכה מיד עם ההשכמה בבוקר. יתרה מזאת, הערוך השולחן (סימן ד סעיף ה) פוסק שיש לברך מיד בקומו ממיטתו, או מיד אחרי שיתפנה ויטול פעם שנייה – ואפילו טוען שהרא"ש והרמב"ם אף הם סברו כך. מכיוון שעניין זה נותר במחלוקת, ניתן לנהוג לפי כל אחת מהדעות.

 

האם ניתן פשוט לברך 'על נטילת ידיים' מאוחר יותר, הרבה אחרי נטילת ידיים, לפני תפילת שחרית, יחד עם ברכות השחר?

 

יש הנוהגים לברך על נטילת ידיים יחד עם ברכות השחר ולמעשה הרבה אחרי שנטלו ידיים. לפי הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן קד) קהילות רבות אכן נהגו כך, אבל הרמב"ם פוסק שיש לבטל מנהג זה שכן ברכה הנאמרת מאוחר יותר בבוקר תיחשב ברכה לבטלה. יש שחלקו על הרמב"ם. המהר"ם חלאווה (פסחים ז ע"ב) לדוגמה, משווה את ברכת 'על נטילת ידיים' לברכות אחרות בברכות השחר שענייינן אירועים טבעיים ושאינן תלויות בהתרחשות או בחוויה ממש של אירועים אלה.

 

השולחן ערוך (סימן ו סעיף ב) מביא את שני המנהגים. האחרונים כתבו שנכון לברך 'על נטילת ידיים' מיד עם נטילת הידיים בהשכמת הבוקר, לפני שמנגבים אותן ולא מאוחר יותר (ראה משנה ברורה סימן ו ס"ק ח).

 

כיצד ינהג מי שניעור כל הלילה?

 

גם כאן שאפו האחרונים לפסוק בהתאם לטעם המצווה של נטילת ידיים של שחרית. מחד גיסא, ניתן אולי להבין מדברי הרשב"א, הסבור שברכת 'על נטילת ידיים' נאמרת כהתקדשות והכנה ליום חדש, שיש לברך פעם אחת בלבד מדי בוקר, בלי קשר לשאלה אם אדם ישן בלילה הקודם או אם ישן במשך היום. מאידך גיסא, הרא"ש כותב שיש ליטול ידיים בברכה לפני כל תפילת שמונה-עשרה, ומכיוון שבדרך כלל הידיים אינן נקיות בעת ההשכמה בבוקר, יש ליטול ידיים לפני תפילה. לעומת זאת מי שניעור כל הלילה, יתכן שאינו חייב ליטול ידיים בברכה. בנוסף ניתן גם לשאול אם הרוח הרעה המוזכרת בזוהר, והטקס להסרתה, רלוונטים רק אחרי לילה או אחרי שינה, או ליתר דיוק אחרי שנת לילה.

 

זוהי שאלה נפוצה שעולה במיוחד בשבועות, או אחרי טיסות ארוכות, שבהן הרבה פעמים נשארים ערים כל הלילה. גם כאן, בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד סעיף יג) נאמר שקיים ספק כיצד יש לנהוג, והרמ"א פוסק שיש ליטול בלי ברכה. הערוך השולחן (סימן ד סעיף יב) לעומת זאת, חולק על דעה זו ופוסק שיש ליטול ידיים בברכה. המשנה ברורה (סימן ד ס"ק ל, וגם ביאור הלכה ד"ה ויתלם), מסכים עם פסיקתו של הרמ"א שיש ליטול בלי ברכה אך מביא את דעתם של אחרונים הפוסקים שאם אדם התפנה לפני תפילת שחרית, עליו ליטול את ידיו ולברך 'על נטילת ידיים'.

 

לגבי מי שישן במשך היום, השולחן ערוך כותב שקיים ספק כיצד לנהוג ועל כן יש ליטול ידיים בלי ברכה (סימן ד סעיף טו).

 

בשני הפרקים הבאים נדון בהלכות נוספות הנוגעות לאדם שניעור כל הלילה.