נזיר | דף מג | טומאת כוהן לקרוביו
הגמרא בדפים מ"ג–מ"ד מביאה ברייתות סותרות בעניין טומאת כוהן לקרוביו: על פי רבי אליעזר בן יעקב, הכוהן חייב להיטמא לקרוביו כל עוד חלה עליו מצוות הקבורה, דהיינו אם קיים רוב מניינו ובניינו של המת. לעומתו, רב חסדא חידש בשם רב, ומקורו בברייתא בשם רבי יהושע בן אלישע, שאם חסר חלק כלשהו מגוף המת, שוב אין להתיר לכוהן להיטמא לקרובו.
הראשונים נחלקו בהכרעת ההלכה במחלוקת זו: הרמב"ם (אבל ב, יד), הרמב"ן (בתורת האדם) והרא"ש (הלכות קטנות, הלכות טומאה, סימן ז') קבעו שהלכה כרב חסדא, שאין הכוהן נטמא אם חסר חלק כלשהו מן הגופה. הראב"ד (על הרמב"ם שם) העיר שהרי"ף פסק כדעה החולקת, שאם רוב מניינו ובניינו של מת קיים – הכוהן נטמא, וכך פסק גם המאירי. השולחן ערוך (יורה דעה שעג, ט) מפעיל בעניין זה את כלל הפסיקה הקבוע, שיש להכריע על פי רוב הדעות בין שלושת עמודי ההוראה, וכיוון שהרמב"ם והרא"ש חלקו על הרי"ף, הלכה כמותם.
אומנם, בשו"ת שבט הלוי (ג, קסא) קבע הרב וואזנר שיש לצרף את דעת הרי"ף והראב"ד לספקות. כך, למשל, אם אנשי החברה קדישא אינם יודעים בוודאות אם חסר חלק מן הגופה, רשאי הכוהן להיטמא מדין ספק ספיקא: שמא הגופה אינה חסרה, ואף אם היא חסרה, שמא הלכה כדעת הרי"ף והראב"ד. כמו כן, הרב וואזנר נוטה להקל כשהחיסרון מן הגופה קטן מאוד, גם כאן מכוח צירוף של ספקות שונים, ובדעה זו אחזו גם פוסקים נוספים, שנקטו שכל שהחיסרון בגופה איננו מורגש ובולט לעין, אין לראות בכך חיסרון הפוטר את הכוהן מן המצווה להיטמא לצורך הקבורה (ועיין שו"ת ציץ אליעזר ט, מח שדן בעניין איבר פנימי שנחתך מן המת בניתוח, בחייו או לאחר פטירתו).
לכאורה הלכה זו מחודשת טובא: הכוהן הצטווה להיטמא לקרובו כדי שיוכל לטפל בסדרי קבורתו, שכן מצוות קבורה מוטלת בראש ובראשונה על יורשי המת. כיוון שמוסכם לכולי עלמא שמצוות קבורה קיימת ברוב מניין ובניין, מה ראתה תורה לפטור את הכוהן מטומאה זו אם חסר חלק קטן מן הגוף?
בשאלות הנוגעות לאבלות ולקבורה קיבלו רבות מקהילות ישראל את הכרעותיו של הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, מחבר הספר "גשר החיים". גם מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל נהג להכריע הלכה למעשה על פי המובא בגשר החיים. הרב טוקצ'ינסקי נדרש לקושיה שהצגנו (גשר החיים חלק ב יב, ג) והציע ליישבה על פי הבחנה בין שתי רמות של מצוות קבורה. לדבריו, יש מצוות קבורה בסיסית המחייבת להביא לקבר ישראל כל אדם מישראל, ומצווה זו נוהגת כל עוד ראשו ורובו קיים, אך בהיותה מצווה כללית, היא אינה מוטלת דווקא על הקרובים, אלא על כל מי שהיכולת בידו.
בד בבד, קיימת מצוות קבורה ייחודית המוטלת על הקרובים, והיא המתירה לכוהנים להיטמא לקרובי משפחתם. ביחס למצווה ייחודית זו חידשה התורה שהיא נוגעת אך ורק למת שלם, ולא למת שחסר ממנו כלשהו.
ניתן היה להציע הסבר וניתוח להבחנה בין שתי מצוות הקבורה, אך בעניינים אלה מוטב לעיתים להסתפק בעצם ההבחנה ההלכתית, ולא לחדש מדעתנו סברות הנוגעות למעמדו של הגוף לאחר הפטירה ולזיקת קרוביו אליו דווקא בהיותו שלם. ארמוז רק שלעניות דעתי הדבר קשור לטעמי מצוות קבורה ולשאלת כבוד המתים וכבוד החיים, אך כאמור אבקש שלא להרחיב בכך יותר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)