דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף לו | היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר (א)

הסוגיה בדפים ל"ו–ל"ז היא מסוגיות היסוד בהלכות תערובות. תערובת, כשמה כן היא, נוצרת כאשר איסור מתערב בהיתר ואין אפשרות להבחין ביניהם. כאשר האיסור מרובה מן ההיתר, ברור ש'תערובת' זו אסורה, שכן קיימא לן בכל מקום שהולכים אחר הרוב. השאלה היא מהו הדין כאשר ההיתר מרובה והאיסור מועט: לכאורה, גם במצב כזה יש להורות שההיתר מבטל את האיסור והתערובת כולה מותרת, אך סוגייתנו (והסוגיה המקבילה בפסחים מ"ד) סוקרת סדרה של מקורות שמהם עולה כי לא תמיד האיסור מתבטל ברוב ההיתר. לאי הביטול עשויות להיות שתי סיבות:

א. היתר מצטרף לאיסור.

ב. טעם כעיקר.

ביאורם של שני המושגים עומד במוקד המחלוקת המרכזית בראשונים בעניין זה, ובכך נעסוק בעיוננו היום ומחר. היום נתמקד בשיטתו המחודשת של רש"י בהבנת שני המושגים, ומחר נזכיר דעות נוספות בין הראשונים.

לדעת רש"י (פסחים מ"ב–מ"ד) לפנינו שתי הלכות שונות לחלוטין. דין היתר מצטרף לאיסור הוא חידוש נקודתי במספר תחומים הלכתיים מצומצמים, ומשמעותו – האוכל חצי זית איסור עם חצי זית היתר לוקה על הכול. רש"י מדגיש שאין כל חיבור או זיקה בין האיסור וההיתר, ועצם העובדה שהאדם אוכל אותם יחד מצרפת אותם. בלשונו של רש"י (פסחים מג ע"ב ד"ה אין היתר):

"אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת – אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו, חוץ מאיסורי נזיר, שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב".

כמובן, זהו חידוש עצום – אין כל גורם המקשר בין הענבים ובין הלחם, ובכל זאת חייבים על הכול! על פי רש"י, כנראה, התורה אסרה על הנזיר כל מגע עם יין או ענבים, בלי קשר לשיעורם, אלא שמכיוון שעל פי ההלכה באכילת פחות מכזית אין "מעשה אכילה", די אפילו בחלק קטן של ענבים כדי לחייב, ובלבד שהתבצע מעשה אכילה בצירוף הלחם או מאכל היתר אחר.

הבנה מחודשת זו בדין היתר מצטרף לאיסור מאפשרת לרש"י להוסיף ולחדש בהבנת המושג טעם כעיקר:

"ליתן טעם כעיקר – לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו... חייב בכזית מהן, והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא, אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור".

לדעת רש"י, כאשר טעם האיסור ניכר ומורגש בתערובת, גם ההיתר נאסר. יודגש: בדין "היתר מצטרף לאיסור" ההיתר משלים לכזית אף בלא נתינת טעם, אלא שזהו חידוש בהלכות נזיר בלבד, ואולי בעוד תחום אחד או שניים. לעומת זאת, דין טעם כעיקר הוא דין כללי, הנוגע לכל איסור שהתערב בהיתר.

ביסוד דברי רש"י הציע מו"ח הרב שלמה לוי לבאר שהטעם מגדיר את המאכל. הטעם הוא ה"נשמה" של המאכל, והוא הקובע את זהותו. לכן, לדעת רש"י, אם בפועל יש טעם איסור, המאכל כולו – לרבות ההיתר שבו – אסור.

רש"י מדגיש שחייבים על אכילת מאכל שיש בו טעם איסור אף אם בפועל במסגרת אכילת "כזית" יאכל גם חלק מן ההיתר. ובכן, אף כאן לשיטת רש"י ההיתר מצטרף לאיסור, אלא שכאמור, מדובר בצירוף המבוסס על נתינת הטעם, שכן הטעם הוא העיקר.

ראשונים רבים חלקו על דברי רש"י, ולדעתם אין לחייב על אכילה מן התערובת אלא אם כן נאכל בפועל כזית מן האיסור. לשיטתם נייחד את העיון הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)