דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף יח | נזיר שנטמא

בפרשת נשא (במדבר ו, ט–יא) נאמר:

"וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא".

נזיר שנטמא במת צריך להיטהר במשך שבעה ימים, בדומה לכל טמא מת, ובסופם לגלח את שערו, להביא קורבנות למוחרת ולהתחיל את נזירותו מחדש – " וְקִדַּשׁ את ראשו ביום ההוא". מסדר הפסוקים נראה שתחילת הנזירות המחודשת היא רק ביום השמיני, יום הבאת הקורבנות, אך בסוגייתנו נחלקו תנאים בדבר:

"תניא: 'וקדש את ראשו ביום ההוא' – ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו...  
מאי טעמא דרבי? אמר קרא 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' והדר 'וקדש את ראשו'. ורבי יוסי ברבי יהודה – אם כן, לימא קרא 'וקדש את ראשו', 'ביום ההוא' למה לי? אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. ורבי נמי הכתיב 'ביום ההוא'! אמר לך רבי: ההוא להכי הוא דאתא, לומר לך, אף על פי שלא הביא קרבנותיו".

כפי שציינו לעיל, מפשט הפסוקים עולה כדעת רבי, שהנזירות חלה רק ביום השמיני. מדוע אם כן חשוב היה לרבי יוסי ברבי יהודה לשנות את הבנת הכתובים ולומר שהנזירות חלה כבר ביום השביעי?

נראה שעל אף הקושי בפסוקים, סברתו של רבי יוסי ברבי יהודה פשוטה יותר: לדעתו המניעה של הנזיר מלהמשיך את נזירותו נועצה בהיותו טמא, וממילא החל מהרגע שבו הוא נטהר אין כל סיבה שהנזירות לא תחול עליו.

רבי, לעומת זאת, סבור כי הסיבה שבגללה הנזירות אינה יכולה לחול על הנזיר שנטמא איננה עצם הטומאה אלא פגיעתה של הטומאה בנזירות עצמה, וגם כאשר הנזיר נטהר, עדיין קיימת פגיעה בנזירות עד היום השמיני.

השינוי ביום השמיני אף הוא אינו פשוט. לפחות על פי פשט הפסוקים אפשר היה להבין שאפילו עד הבאת הקורבנות יש חיסרון בטהרתו של הנזיר, והקורבנות הם שמאפשרים לנזירות לחול מחדש. ואכן, הדבר מסתבר לאור דברינו, שהרי הקורבנות הם המכפרים על מעשה ההיטמאות של הנזיר, אך בגמרא מפורש שגם לדעת רבי אין צורך בקורבנות לשם חידוש הנזירות, והיא חלה מייד עם תחילת היום השמיני.

משום כך נראה כי לדעת רבי לא הטומאה עצמה מונעת את הנזירות אלא הנוכחות של מעשה הטומאה: כל עוד הנזיר נחשב טבול יום, במהלך היום השביעי, יש משמעות למעשה ההיטמאות שלו, והנזירות אינה יכולה לחול, אף שטומאת טבול יום עצמה אינה מפקיעה נזירות. רק ביום השמיני, כאשר אין כל זכר לכך שנטמא, יכול הנזיר להביא את קורבנותיו והנזירות יכולה לשוב ולחול עליו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)