דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף ג | נזירות חלקית

במשנה בסוגייתנו נאמר:

"הריני נזיר מן החרצנים, ומן הזגים, ומן התגלחת, ומן הטומאה – הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו".

בגמרא מבואר שהתנאים נחלקו בדבר:

"מתניתין דלא כר' שמעון, דתניא, ר"ש אומר: אינו חייב עד שידור מכולם, ורבנן אמרי: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר.   
מאי טעמא דר' שמעון? אמר קרא 'מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג'. ורבנן מאי טעמא? אמר קרא 'מיין ושכר יזיר'".

לדעת רבי שמעון, אין נזירות מלאה חלה על האדם עד שיחייב את עצמו בכל דיניה. עמדה זו מובנת היטב מסברה: אי אפשר לחייב אדם בנזירות שלא קיבל על עצמו. אולם לדעת חכמים די בכך שיזיר עצמו מדבר אחד מאיסורי הנזירות כדי שתחול עליו נזירות שלמה. על עמדה זו יש לשאול: מדוע יחולו על אדם התחייבויות שלא קיבל על עצמו?

אפשר להשיב שאנו אומדים את דעת האדם ומבינים שהתכוון לקבל על עצמו נזירות שלמה. כך מפורש בפני משה (על הירושלמי א, ב):

"אמרינן דעתו היה על נזירות, ולא הוציא בפיו אלא אחד מהן".

אולם לפי סברה זו יש לומר שמחלוקת התנאים היא בהבנת דעת האדם, וקשה לומר כן בסוגייתנו, שתלתה את שיטותיהם בפסוקי התורה.

משום כך נראים יותר דברי המאירי (ב ע"א):

"רצה לומר שהוא נזיר לכל הדברים, ואף על פי שלא היה בלבו אלא למה שהזכיר, הואיל ומכל מקום הזכיר בהדיא לשון נזירות, ר"ל 'הריני נזיר', ומזכיר נזירותו על אחד מן הדברים שהם מן הדברים הנוהגים בנזיר והמפורשים עליו בתורה, נזיר גמור הוא".

בדברי מאירי מפורש שהנזירות חלה במלואה אף שכוונת האדם הייתה לנזירות חלקית בלבד. אולם, עדיין יש מקום להבין את דעת חכמים בשתי דרכים:

א. מדובר בדין בקבלת הנזירות – התורה חידשה שכאשר אדם מקבל על עצמו נזירות מכל סוג שהוא, הדבר נחשב כאילו קיבל עליו נזירות גמורה ומלאה.

ב. מדובר בדין בחלות הנזירות – נזירות היא חלות מאוחדת, שאינה יכולה לחול לחצאין.

נפקא מינה לשאלה זו יכולה להיות במקרה שבו אין הנזירות יכולה לחול לחצאין. המנחת חינוך (מצווה שס"ח) דן באדם שהיה מושבע ועומד שלא לשתות יין, ולאחר מכן קיבל על עצמו נזירות. המנחת חינוך הבין מדברי הרשב"א שבמקרה כזה הנזירות אינה חלה כלל:

"ונראה כיון דאין נזירות לחצאין הוא בכל עניין, ואם אי אפשר לחול קצת אין חל כלל".

כלומר, מכיוון שהנזירות אינה יכולה לחול על שתיית יין (שהרי הוא מושבע ועומד ואין איסור חל על איסור), אין היא חלה גם על שאר הפעולות.

נראה שהמנחת חינוך הבין כאפשרות השנייה שהצענו לעיל, דהיינו שהנזירות עצמה היא חלות שאינה ניתנת לפיצול. אומנם, מדברי האבני מילואים (סימן ט"ו) עולה שהנזירות יכולה לחול במקרה כזה על איסור טומאה ותגלחת, ולדבריו יש לפרש את סוגייתנו כאפשרות הראשונה, דהיינו שאין בעיה מצד חלות הנזירות, שתחול באופן חצוי, אלא שכאשר אדם מקבל על עצמו נזירות חלקית הוא נחשב כאילו קיבל על עצמו נזירות מלאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)