נושא בעול עם חברו

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת שמות
"נושא בעול עם חברו"[1]
א. הקדמה
אחת מן המידות שהתורה נקנית בהם היא "נושא בעול עם חברו" (אבות, ו', ו). בעלי המוסר הרבו לעסוק במידה זו, ובכמה שיחות היא נקשרה בדמותו של משה רבנו. במהלך השיעור נעסוק בשתי שיחות העוסקות בנושא, אחת של ר' שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם) והשנייה של ר' אברהם יפהן.
ב. הסיבה לבחירה במשה רבנו כמושיע
נפתח במאמר של ר' שמחה זיסל. בתחילת פרק ג' בספר שמות התורה מתארת את מעמד הסנה, אשר במהלכו ה' הטיל על משה רבנו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים. כהקדמה למעמד הסנה, התורה מתארת בפרק ב' את תהליך צמיחתו של משה רבנו. ר' שמחה זיסל מפרש את מהלך הדברים, ומסביר כיצד האירועים שמתוארים בפרק ב', מהווים הקדמה והכנה למעמד הסנה.
בראשית הספור של מראה הסנה, הקדימה התורה תולדות משה רבינו ע"ה[2] פרשה שלמה. "ויגדל משה"[3] ופירש"י לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. והיה לו מדרך הטבע להיות קשור לפרעה, ועם כל זה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"[4] ופירש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, פירושו התבונן תמיד ע"י ראיה חושית, כי החוש יעשה רושם יותר משמיעה, ועי"ז[5] היה מתבונן תמיד להיות נושא בעול עמהם כאילו הוא בעצמו נושא בעול עמהם בפועל ממש, כי זה כונת המשנה אבות פ"ו "נושא בעול עם חברו", כי עי"ז יזדרז לדרוש טובתם בכל האפשרות.
(אור רש"ז שמות, מהדורת כפר חב"ד, תשכ"א, מאמר קצ"א, עמוד י"ט).
נקודת הפתיחה ממנה משה רבנו מתחיל את דרכו היא היציאה מארמון פרעה ונשיאה בעול עם אחיו בצרת השעבוד. מהותה של מידת "נושא בעול" היא יכולת האדם לדמיין ולחוש את צרת האחר כאילו היא בעצם צרת עצמו. באותם הימים בהם משה יצא אל אחיו הוא היה משוחרר מהעבדות, אבל מכוח הנשיאה בעול הוא חי בתודעת שעבוד כאילו הוא היה משועבד בעצמו. ר' שמחה זיסל טוען שהנשיאה בעול אמורה להוביל לפעולות מעשיות לטובת הזולת, להקל את צרתו ולשפר את מצבו ככל שניתן. בהמשך פרק ב' הפסוקים מתארים פעולות מעשיות שמשה רבנו נקט לטובת העשוקים, מהן ניתן ללמוד על עוצמת מידת "נושא בעול עם חברו" של משה רבנו:
ואח"כ ספרה התורה שלא לבד לצרת הרבים נשא בעול, אבל גם ליחיד - "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו",[6] דייקה התורה כי היה לו להט אהבת אחים. ואח"כ ספרה לנו התורה שלא לבד כשאיש מצרי מכה עברי הציל עשוק מיד עושקו, אבל גם - "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך",[7] גם העשוק מיד עברי נשא בעול עמו ורצה להצילו מיד עושקו. ואח"כ ספרה התורה, שלא לבד במדינתו בארץ מולדתו, והיה יושב שקט ושאנן, אלא אף גם בארץ אחרת במדין והוא גר בארץ אחרת, בורח מפרעה ממות, הלא הוא מתנודד וטרוד בצערו, ועכ"ז[8] כשראה שם מה שעשו הרועים לבנות מדין ויגרשום שלא כדין, ויקם משה ויושיען[9] ...האריך הכתוב בתולדות משה קודם ששלחו ה' להציל את ישראל מיד פרעה להודיע כי לא לחנם בחר בו להוציאם ממצרים וליתן על ידו התורה, כי היתה לו מדת "נושא בעול" במדה גדולה, ומדת "נושא בעול עם חברו" היא מהדברים אשר התורה נקנית בהם.
(שם).
להבנת ר' שמחה זיסל, התורה האריכה בסיפורי הגבורה של משה רבנו כדי ללמדנו שבזכות הצטיינותו במידת "נושא בעול עם חברו" הוא נבחר להיות שליח ההשגחה להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. מידת "נושא בעול" היא מהדרכים שהתורה נקנית בהן, ולכן מי שהצטיין במידה זו ראוי להיות מנהיג העם שעל ידו תינתן התורה לישראל. בהמשך מוסיף ר' שמחה זיסל נקודה נוספת ביחס למעלתה של מידת הנושא בעול עם חברו:
וספרה התורה אח"כ כי נתראה הקב"ה למשה בסנה, כי' גם אנכי כביכול עמם בצרה, ולהודיע ג"כ[10] כי משה התרגל מנעוריו בזה כדי ללכת בדרכיו ית'[11] כמו שכתוב (דברים כח-ט) והלכת בדרכיו, מה הוא רחום ותנון וכו' אף אתה רחום וחנון וכו' כנא' והיה אם צעוק יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שמות כב-כו).
(שם).
במעמד הסנה התברר שגם הקב"ה, כביכול, נושא בעול עם ישראל בצרתם. הנשיאה בעול צרת ישראל היא אחת מהמידות האלוקיות, כפי שלמדנו מן הפסוק "עמו אנוכי בצרה". משה רבנו הלך בדרכי קונו בנשיאתו בעול עם אחיו, ולכן הוא נבחר להיות מנהיג העם.
בהמשך המאמר מסביר ר' שמחה זיסל מדוע קניין התורה תלוי במידת הנושא בעול עם חברו:  
אז"ל[12] אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא נושא בעול עם חברו.[13] והנה כל אחת מהמעלות שנמנו שם, הן כמו מטרה, למעלות רבות המסבבות המטרה, ומכולם יחד יוטבע בו באדם טבע חדש להיות בעל נפש היפה, וראוי להדבק דבק טוב עם חכמת התורה, ועי"כ[14] נפשו צרורה בצרור החיים לנצח, ובלתי זאת אי אפשר לקנות התורה שהיא בתכלית הרוחניות, להדבק בנפש לא זכה אשר היא עדנה מגושמת.
והנה לבא למעלת נושא בעול עם חברו אי אפשר, רק אחרי שהתרגל הרבה באהבת חברים במעשה ובמחשבה...והנה אי אפשר לאהבת חברו כנפשו, רק אחרי אשר יסיר בדילי הגשם ממנה, ותהיי זכה בלי תערובות עפרוריות החומר, ואז שבים חלקי הנפש לאחדות בידו, כי ברוחניות אין הפרש ופירוד, ולהיפוך, בחומר אין אחדות אמיתית, כי החומר מורכב, ולכן "לתאוה יבקש - בהכרח - נפרד" (משלי יח-א).
כל אחת מן המידות שהתורה נקנית בהן מרוממת את האדם ומביאה אותו לדרגה רוחנית גבוהה יותר. מכוח רוממות זו הוא מתאים יותר לתורה האלוקית, וממילא ראוי לזכות בה. בהקשר זה, הנשיאה בעול עם חברו והיכולת לחוש את צרת הזולת כצרתו, מחנכת את האדם להשתחרר מכבלי האגואיזם החומרי. הנטייה החומרית מתמקדת בדאגה הפרטית של האדם לעצמו בבחינת "לתאוה יבקש נפרד". מי שמונע מכוח תאוותיו, חי בעולם מנותק בו כל האנרגיות מופנות פנימה כלפי עצמו; אדם רוחני, לעומת זאת, פועל מתוך הרצון להיטיב, ובמקום שבו יש רצון לעשות את הטוב יש אחדות ושלמות. החינוך לנשיאה בעול גורם לאדם לסגל לעצמו נורמות התנהגות רוחניות שמכוחם יוכל לזכות בתורה האלוקית.
לאור דברים אלו ר' שמחה זיסל מפרש את מאמר ר' עקיבא "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא, י"ט, יח) זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה, כ"ד, ז):
והנה כבר הקדמנו כי התדבקות האדם בתורה הרוחנית, אי אפשר רק לאדם רוחני, וזאת היא השארת הנפש באמת, ע"כ[15] יפה אנו מבינים דחז"ל[16] "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה כי האדם הרוחני, בעל נפש היפה, נפשו מתדבקת בתורה לאהבה ולשמרה במחשבה ובמעשה...
ג. מעשיו של משה כאקט חינוכי
ר' אברהם יפהן עוסק בזיקה שבין מידת הנושא בעול עם הציבור לבין מעמדו של משה רבנו כמנהיגם של ישראל וכמי שזכה להוציאם ממצרים, והוא פותח את השיחה בשאלה:
כבן-בית בארמון המלובה היה בכוחו של משה לעשות גדולות ונצורות עבור בני עמו, וכמו שהצליח לתקן להם את יום השבת[17] היה מסוגל להגיע לעוד הישגים גדולים מצד השפעתו הגדולה, אולם מצאנו שלא מיצה משה אפשרות זו עד תומה אלא הפסיד את ההזדמנות בידים בהרגו את המצרי, שמחמת זה היה נאלץ לברוח על נפשו ממצרים. אין ספק שדבר גדול עשה להציל אחד מאחיו המעונים אבל האם לא היה יותר ראוי לקחת בחשבון את טובת הכלל שיותר רצוי שישאר בבית פרעה, ממה שלאבד את כל מעמדו והשפעתו עבור יהודי בודד?
("המוסר והדעת" שמות, מאמר "נושא בעול עם הצבור", עמוד כ"ב).
האם לא היה טוב יותר לעם ישראל שמשה היה נשאר בבית פרעה ופועל לשיפור מצבם מכוח מעמדו, מאשר הישועה הפרטית בה הוא הושיע את יהודי המוכה ובעקבותיה הוצרך לברוח ממצרים? וזו תשובתו של ר' אברהם:
ועל כרחך עלינו לומר שיותר חשוב היה להושיע ליהודי אחד על אף שסכן את כל מעמדו, מלשבת בחבוק ידים אז, למרות כל האפשרות של הצלה בעתיד. פשר הדבר מצאנו בדברי הזוהר[18] (הובא בדרך עץ חיים לרמח"ל) וז"ל: ווי לן לבני נשא דקודשא בריך הוא אסור עמהון בגלותא. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", אלא איש לדרכו פנה בעסקיו דלהון בארחא דלהון, עכ"ל.[19] מפירושו של הזוהר שהוא דרך משל בפסוק זה אנו מבינים את פירושו הפשוט, שמשה רבינו לפני הכותו את המצרי פנה כה וכה לראות אם מי שהוא יגן על היהודי האומלל. אם היה קם איזה גואל אחר לא היה נחוץ למשה להתערב במחיר כה גדול להציל יהודי אחד. אולם בראותו שאפס גואל הבין שמצב זה בעצמו מהווה הסכנה הכי גדולה מה שאין מי שישים על לב ויתרגז על גורלו של הנרדף. מצב כזה שאיש לא יגן על חברו וישאירוהו קרבן לאי-צדק משווע מראה שכבר נשבר רוחם בקרבם וכל אחד דואג רק לקיומו הוא. לא היה לפני משה אלא אפשרות אחת להתאזר בגבורה לעשות דין לנרדף ובזה לעודד את רוחם של אחיו המעונים. על ידי זה שהקריב את מצבו האישי עבור חברו הרים על נס הנחיצות של נשיאת בעול אחד עם השני שרק בזה יצליחו לצאת מכור הברזל של מצרים כעם אחד. זאת היא הדגשת התורה של "ויפן כה וכה", שאין הכוונה שהביט אם יש רואים, שהרי נתגלה בסוף שהיו אנשים שראו והם דתן ואבירם שהלשינו עליו לפרעה, אלא שהסתכל אם יש איש מוכן להושיע את היהודי המוכה ללא צדק, ואם לאו מוכרח הוא להושיעו בכל מחיר.
(שם, עמודים כ"ב - כ"ג).
בעקבות הזוהר, ר' אברהם מפרש שבפעולתו של משה רבנו להציל את היהודי מיד המצרי היה מסר חינוכי. לפי דרשת הזוהר, פירוש הפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" הוא שמשה רבנו הבין שכל אחד פונה לעסקיו, ואף אחד לא מוכן לסכן את עצמו כדי להגן על חברו. מכך משה רבנו למד שיש בעיה שורשית בתחושת הערבות ובמידת הנשיאה בעול עם חברו בתוך עם ישראל. משה רבנו הבין שכל עוד אין אחדות ונכונות לפעול לטובת הזולת, בני ישראל לא יוכלו לזכות לגאולה. משה עודד את אחיו במעשה ההקרבה שלו, והראה להם דוגמה אישית למידת המחויבות של כל אחד מהם לפעול למען אחיו, אפילו מתוך סיכון מעמדו האישי.
ר' אברהם מוסיף שדברי הזוהר נכונים לא רק ביחס לדורו של משה רבנו, אלא בכל דור ודור:
ובזה הרחיב הזוהר את הלימוד לפרש את הפסוק דרך משל, שהשכינה הקדושה גם כן פונה כה וכה לראות אם יש איזה יחיד שאינו שקוע לגמרי בעסקיו ומתפנה לדאוג לגורל הצבור. היא מחפשת את המשה רבינו של כל דור האומר לעצמו שמאחר שהמצב הוא ככה שכל אחד פונה לעסקיו ואינו מעונין לזעוק ולהתריע בתפלה ולצאת במסירות נפש, נופל איפוא עליו האחריות שהוא הוא יהיה הקופץ בראש במעשים ובבטחון ובמסירות נפש להצלת ישראל ועל ידי ההתעוררות שלו מלמטה יעשה התעוררות מלמעלה...הצדיק שמסוגל להתרומם מעניניו הפרטיים ולדאוג לטובת הכלל הוא הראוי להיות שליח של הקב"ה לגאול את ישראל שכן מצאנו שלא זכה משה לנבואה בסנה אלא בזכות זה שנשא בעול עם אחיו בסבלותם (שמו"ר א, לב). כמו כן אצל גדעון שאמר למלאך "ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין". (שופטים ו) וע"ז השיב לו המלאך "לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין". ופירשו כיון שלמד סנגוריא על ישראל אמר הקב"ה דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו וכו', אמר לו הקב"ה יש בך כח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים (ילקוט שופטים ו').
(שם, עמוד כ"ג).
בכל דור ודור השכינה מחפשת את הצדיק שמוכן לפנות מעסקיו הפרטיים ולדאוג לישועת הכלל, ובו היא בוחרת להיות מושיעם של ישראל כמשה רבנו וגדעון בשעתם.  
יהי רצון שנזכה להיות מהנושאים בעול עם הצבור ומקרבים את הגאולה.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:           http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   אבות, ו', ו.
[2]   עליו השלום.
[3]   שמות, ב', יא.
[4]   שם.
[5]   ועל ידי זה.
[6]   שמות, ב', יא.
[7]   שם, שם, יג.
[8]   ועם כל זה.
[9]   שם, שם, יז.
[10]            גם כן.
[11]            יתברך.
[12]            אמרו חז"ל.
[13]            אבות, ו', ו.
[14]            ועל ידי כך.
[15]            על כן.
[16]  דברי חז"ל
[17]            כוונתו למדרש הבא:
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסכלותם" (שמות, ב', יא) - ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע...הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
(שמות רבה, א', לב).
[18]            תיקוני זוהר תיקונא שתיתאה דף כ"ב עמוד א'.
[19]            תרגום: אוי להם לבני אדם שהקב"ה אסור עימם בגלות "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", אלא איש לדרכו פנה בעסקים שלהם בדרך שלהם.