נוסח הווידוי וחובת הווידוי של כל יחיד ביום הכיפורים

עיקר הוידוי

כפי שראינו בשיעור האחרון, המשנה בדף לה ע"ב מתארת את הוידוי הראשון של הכהן הגדול על הפר:

בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב. וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר: אנא השם! עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך, אני וביתי. אנא השם! כפר - נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר וגו'. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ניתן לחלק את הוידוי לשני חלקים ששניהם פותחים ב'אנא בשם'. בחלק הראשון הכהן מודה על חטאיו ובחלק השני הוא מבקש כפרה.

האם שני החלקים הם מעיקר הוידוי? אם נצמדים לפירוש המילולי של המילה 'וידוי' הרי שבפשטות השורש הוא י.ד.ו, מלשון הודאה וכפי שעולה ממספר מקראות כגון ביהושע (ז, יט) :

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי

פסוק נוסף המזכיר שורש זה מופיע בספר דניאל (ט, כ). עיון בפסוק מראה כי בקשת הכפרה איננה מעיקר הוידוי:

וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי ה' אֱלֹהַי עַל הַר קֹדֶשׁ אֱלֹהָי

בפסוק זה מתוארים שני עניינים: האחד הוא עצם הוידוי ואילו השני הוא התחנונים לפני ה'. נראה שדניאל תפס שהוידוי הוא ראשית הכפרה בבחינת 'מודה ועוזב ירוחם', ועל כן רק לאחריו הרגיש שהוא רשאי להתחנן לפני ה' שיקשיב להודאה זו ויכפר.

אבחנה זו עולה גם בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה. בפרק א הלכה א כתב הרמב"ם:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.

הרמב"ם כולל בהלכה זו שלושה מרכיבים: הודאה, חרטה על העבר וקבלה לעתיד.

אמנם, בניגוד לאמור לעיל, בפרק ב הלכות ז - ח כתב הרמב"ם:

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים... הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי.

הגרי"ד[1] העיר שלפי הרמב"ם ישנם שני סוגים של וידוי. סוג אחד, והוא המרכזי והבסיסי יותר, הוא זה שבפרק ב: וידוי המחויב כחלק מהליך הכפרה. זהו גם הוידוי של הכהן על הקורבן. בהקשר זה אכן הוידוי כולל אך ורק את ההודאה על החטא. הסוג השני, אשר הוא מרכז חידושו של הרמב"ם[2] בהקשר זה, הוא וידוי המוגדר כחלק מהליך התשובה ולמעשה הוא 'המעשה' של מצוות התשובה, ובוידוי זה אכן ישנם מרכיבים נוספים של חרטה וקבלה לעתיד.

אכן בספר המצוות לרמב"ם, (מצוות עשה עג), הרמב"ם מתאר את הוידוי רק בהקשר של הודאה:

המצוה הע"ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו.

הרמב"ם מבחין כאן בין הוידוי עצמו שכולל 'חטאתי וכו' ובין התשובה, ומציין: הציווי להתוודות אינו זהה לציווי התשובה. הרמב"ם ממשיך ומציין שיש להאריך המאמר ולבקש מחילה וכו' אולם ברור שזהו עניין נוסף ורצוי אך הוא לא מעיקרו של הוידוי.

 

ב. נוסח הוידוי

במשנה שציטטנו בראשית הדברים, המביאה את ניסוח הוידוי, סדר הדברים הוא: 'עויתי פשעתי חטאתי'. אולם הגמרא (לו ע"ב) מביאה מחלוקת בעניין זה:

תנו רבנן[3]: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר (ויקרא טז, כא) "והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם", וכן במשה הוא אומר (שמות לד, ז) "נשא עון ופשע וחטאה", דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עונות - אלו הזדונות, וכן הוא אומר (במדבר טו, לא) "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה," פשעים - אלו המרדים, וכן הוא אומר (מלכים ב, ג, ז) "מלך מואב פשע בי" ואומר (מלכים ב, ח, כב) "אז תפשע לבנה בעת ההיא", לכל חטאתם - אלו השגגות, וכן הוא אומר (ויקרא ד, ב) "נפש כי תחטא בשגגה". ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. וכן בדוד הוא אומר (תהלים קו, ו) "חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו"... וכן בשלמה הוא אומר (מלכים א, ח, מז) "חטאנו  והעוינו רשענו" וכן בדניאל הוא אומר (דניאל ט, ה) "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו". אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה - עשה להם זדונות כשגגות.

השוואת הברייתא למשנה מגלה כי נוסח המשנה כאן  היא שיטתו של ר' מאיר בלבד, אולם לדעת חכמים  הסדר הוא 'חטאתי עויתי פשעתי'. לכל אחת מהשיטות יש מקור מקראי כהוכחה לשיטתו. הברייתא מסבירה שחכמים  מניחים שתי הנחות:

1. הנחה אחת, פרשנית, לפיה עוונות זה חטאים במזיד, פשעים זה מרד 'וחטאתי' זה חטאים בשוגג.

2. הנחה שנייה, עקרונית, לפיה ההיגיון מורה להתוודות מהקל אל הכבד: קודם להזכיר את השגגות ורק אחר כך את הזדונות.

כיצד יש להבין את הטענה העקרונית של חכמים? ה"שפת אמת" מציע שתי הצעות. הצעה אחת היא על פי מדרש, המופיע בהקשר קצת אחר במספר מקומות[4]:

אמר ר' אחא: הכותיים הללו יודעין לסבב על הפתחים, בתחלה אמרו תנו לנו מים ונשתה, מששתה אמרו תנו לנו בצל אחד, ונותנין לו, אומר להם בצל בלי פת לית בה מששא, כך הן הצדיקים, יודעין לפתות את בוראיהן.

לפי הסבר זה הצורך ללכת מהקל את הכבד הוא סוג של תחכום ופיתוי. כאשר הקב"ה מוכן ומסוגל לשמוע את הוידוי על השוגג, ממשיכים ומדברים גם על המזיד וזוכים לכפרה אף עליו.

הצעה שנייה המופיעה אצל השפת אמת היא שסדר הוידוי הוא על פי סדר החטא: בתחילה אדם חוטא בשוגג ואחר כך מתפתה וחוטא במזיד.

מה לגבי שיטת רבי מאיר? בגמרא אין התייחסות מפורשת לכך והשפת אמת נדרש להסבר שיטתו:

והא דלא מפרש הגמרא טעמא דר' מאיר אפשר לומר דלא חש לשנויי משום דבאמת יש סברא להיפוך גם כן דאיך יתודה על השוגג כיון שיש לו עונות זדונים דחמורין טפי, וגם יש לומר דמקודם צריך לבקש למחול לו על הזדונות שלא יהיה לפניו יתברך כרשע גמור, ואחר כך מבקש להתנקות גם משגגות.

ה"שפת אמת" מציע שאמנם רבי מאיר מודה להנחה הראשונה של חכמים באשר להסבר הפרשני אולם הוא חולק על הטענה העקרונית שלהם. לדעתו, ניתן גם לומר שאי אפשר לבוא לפני המלך ולהתוודות על השגגות כאשר לא דברנו על הזדונות, ועל כן הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להסיר דווקא את החטאים הכבדים יותר. יש לשים לב שלפי ההצעות שלו להסבר המחלוקת הרי שחכמים רואים את היכולת להתוודות ולהתכפר כמעשה שאינו ברור מאליו - ועל כן יש להתחיל קודם מהשגגות ולאט ולאט להעיז ולדבר אף על הזדונות. לפי רבי מאיר, לעומת זאת, עצם העמידה מול ה' והוידוי הוא מעשה מובן מאליו ודווקא בשל כך המצופה הוא שהאדם יקדים וידבר על המעשים החמורים ולא 'יסתתר' מאחרי החטאים הפחות חמורים[5].

ג. 'אנא השם'

ראינו במשנה שנוסח הוידוי פותח ב'אנא השם'. הגמרא (לז ע"א) דנה במקור של אמירה זו:

ומנין שבאנא? נאמר כאן כפרה ונאמר להלן בחורב כפרה מה להלן באנא אף כאן באנא. ומנין שבשם? נאמר כאן כפרה ונאמרה בעגלה ערופה כפרה, מה להלן בשם אף כאן בשם

הגמרא מבינה שהמקור של 'אנא' הוא בתפילת משה בשמות פרק לב (פס' לא):

"וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב",

המקור של 'בשם', על פי הגמרא הוא ממה שנאמר בבקשת הכפרה של הזקנים בעגלה ערופה (דברים כא, ח)

 "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'".

התוס' רא"ש מעיר שהדיון של הגמרא הוא דווקא על 'האנא' הראשון, זה המהווה פתיחה לוידוי, אולם ל'אנא' השני, הפותח את התפילה, אין צריך מקור:

ויש לומר דבתרא לא צריך קרא שהוא לשון תפלה כדכתיב אנא שא נא אנא ה' הושיעה נא, אבל אנא שהוא אומר בוידוי דאינו לשון תפלה צריך קרא.

אכן יש לשים שבדברי משה שם 'האנא' שלו באמת אינו מתקשר ישירות לתפילה שהרי הוא אומר 'אנא חטא העם הזה' ואם כן 'האנא' קצת באוויר.

אלא שעדיין צריך להבין מה היא אם כן משמעות הפתיחה של הוידוי 'באנא'?

הגרי"ד בספר 'על התשובה' (עמ' 46-48) מאריך במשמעות האנא כקריאה עצמאית של פתיחת שערים ומומלץ לעיין שם. הערה נוספת חשובה קשורה לניסוח שמופיע בירושלמי וכפי שמעירים התוס' (לה ע"א):

אנא השם - בירושלמי יש דבראשונה אמר אנא השם ובשניה אנא בשם כפר נא וכו'.

הר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה, חלק ד' עמ' 775) ממסביר שלדעה זו הבי"ת הופכת את הפנייה לקב"ה לתביעה של שבועה שהוא יכפר.

ד. וידוי של כל יחיד ביום הכיפורים

התוספתא בפרק ד (ובעקבותיה הגמרא ביומא פז ע"ב) מביאה את מצוות הוידוי של כל יחיד ביום הכיפורים:

מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכילה ושתיה ואף על פי שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה ואף על פי שהתודה לאחר אכילה ושתיה צריך שיתודה ערבית, ואף על פי שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית, ואף על פי שהתודה שחרית צריך שיתודה במוסף, ואף על פי שהתודה במוסף צריך שיתודה במנחה ואף על פי שהתודה במנחה צריך שיתודה בנעילה שמא אירע בו דבר קלקלה כל היום כולו.

היראים (סימן רסג) הבין שמקורו של וידוי זה הוא תקנה כנגד הוידוי של הכהן הגדול:

וידוי יום הכפורים. צוה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין אחד עליו ועל ביתו ועל שעיר המשתלח עון ישראל...תולדה למצות עשה. צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים. כדתניא בסוף פרק יום הכיפורים (דף פז ע"ב) מצות וידוי יום הכיפורים עם חשיכה...

היראים מבין, אם כן, שמצוות הוידוי ביום הכיפורים לכלל ישראל זוהי מצווה דרבנן שתיקנו חכמים כתולדה למצוות וידוי של הכהן ביום הכיפורים במקדש.

באשר לאופיו של הוידוי, לעיל ראינו את דברי הרמב"ם שחילק בין וידוי כחלק מהליך התשובה ובין וידוי כחלק מהכפרה והריצוי. עמדנו על כך שוודאי שהוידוי על הפר הוא מהסוג השני ועל פי זה בפשטות יש לומר שמכיוון שמקורו של וידוי היחיד הוא בוידוי הכהן הגדול, הרי שגם אופיו של  וידוי זה הוא כוידוי מכפר. כך אכן עולה מדברי הרמב"ן (פז ע"ב) אם כי נראה שהוא מחלק בזה בין הוידוי של ערב יום הכיפורים ובין הוידויים ביום עצמו:

אלא משמע דהכי קתני, מצות וידוי של ערב יום הכיפורים שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום, אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה, ואף על פי שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה, ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יום הכיפורים עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביום הכיפורים, אלא קתני אף על פי שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכיפורים עם חשיכה הוא מכפר

משמע מדבריו שחובת הוידוי בערב יום הכיפורים זה מצד התשובה, כדי להיכנס ליום בתשובה אולם הוידוי ביום עצמו קשור לאופיו של היום כמכפר ולכן יש לחזור ולהתוודות כל היום "דיום הכיפורים עם חשיכה הוא מכפר", וכך גם הבין הגרי"ד[6] בדבריו.