דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף נה ע"ב | שמירה פחותה

קובץ טקסט

שיעור 1 / נה: -שמירה פחותה

 

בשיעור הראשון נעסוק בסוגיה הפותחת של פרק הכונס, שדנה ברמת השמירה הנדרשת באבות נזיקין שונים לשיטות התנאים השונות. למדו את המשנה והגמרא עד "דמועדין הוא ש"מ", וכן את המשנה לעיל מה: והגמרא שם עד "צד תמות במקומה עומדת" ואת הסוגיה בדף טו. "אתמר פלגא נזקא... דלנטריה לתוריה". נסו להגדיר את מהותה של שמירה פחותה ושמירה מעולה ולעמוד על סברות השיטות השונות.

*****************************************************

"מתני'. הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - פטור; לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - חייב...

גמ'. ת"ר: איזהו כראוי, ואיזהו שלא כראוי? דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו כראוי, שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו שלא כראוי. א"ר מני בר פטיש: מאן תנא מועד דסגי ליה בשמירה פחותה? ר"י היא; דתנן: קשרו בעליו במוסירה ונעל לפניו כראוי, ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי ר"מ; ר' יהודה אומר: תם - חייב, מועד - פטור, שנאמר: 'ולא ישמרנו בעליו', ושמור הוא זה; ר"א אומר: אין לו שמירה אלא סכין. אפילו תימא ר"מ, שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן, דאמר ר' אלעזר, ואמרי לה במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל. בור, דכתיב: 'כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו', הא כסהו - פטור; אש, דכתיב: 'שלם ישלם המבעיר את הבערה', עד דעביד כעין מבעיר; שן, דכתיב: 'ובער בשדה אחר', עד דעביד כעין ובער; רגל, דכתיב: 'ושלח', עד דעביד כעין ושלח... טעמא דעביד כעין ושלח ובער, הא לא עביד - לא".

 

ממהלך הסוגיה עולה שניתן לדבר על שלוש רמות שונות של שמירה בנזיקין. רמה אחת היא שמירה פחותה, המכונה גם בכינוי מחמיא יותר במשנתנו ובמשנה מדף מה: המצוטטת בסוגייתנו: שמירה ראויה ("ונעל... כראוי"). רמה שנייה היא רמת השמירה שדורש רבי מאיר בנזקי קרן, המכונה בסוגיה לעיל מה: "שמירה מעולה". הרמה השלישית היא זו שדורש רבי אליעזר - סכין. מקבילה לרמה זו ניתן לראות באחת ההצעות שעולות בדברי הראשונים ביחס לבור - אטימתו המלאה בעפר. ניתן לראות בנקל, שרמה שלישית זו למעשה אינה שמירה, אלא חיסול של הנכס במובנו הנוכחי. השור איננו עוד בעל חיים, אלא לכל היותר בשר כשר לאכילה. הבור, במקביל, איננו עוד בור. שתי הרמות הראשונות, לעומת זאת, הן רמות של שמירה. ננסה לעמוד אפוא על היחס ביניהן, ומתוך כך ננסה לבאר את הדעות השונות בקרב התנאים.

הרא"ש בראשית פרקנו מנסח באופן מעניין את היחס שבין שתי רמות השמירה:

"כראוי היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, וזו גבול שמירת שומר חנם... שמירה מעולה, דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאין מצויה כדין שומר שכר".

הנושא שבו אנו עוסקים הוא רמות שמירה של מסכת בבא קמא - שמירה שאדם שומר על נכסיו לבל יזיקו אחרים. בניגוד לכך, סוגיות השמירה שנידונות במסכת בבא מציעא עוסקות בדיני שומרים - שמירה שאדם שומר על חפצי זולתו לבל יינזקו. הרא"ש מדמה שני תחומים אלו של שמירה ככל הנוגע לרמת השמירה המדוברת, ומקביל את שמירה פחותה לרמת השמירה של שומר חינם ואת שמירה ראויה לרמת השמירה של שומר שכר. מקור דבריו של הרא"ש הוא בסוגיה לעיל מה., והחפץ להרחיב יעיין שם. לענייננו, ייתכן שניתן להיעזר בהקבלה של הרא"ש על מנת להבין את היחס שבין רמות השמירה.

בגמרא בבבא מציעא צג:, על פי הדעות שנפסקו להלכה, מבואר ההבדל בין רמת השמירה המצופה משומר חינם לזו המצופה משומר שכר באופן הבא. שומר חינם צריך לשמור "כדנטרי אינשי" - כפי שאנשים שומרים ברגיל על נכסיהם שלהם. בדרך כלל, אדם אינו נדרש על פי דין לשמור על נכסיו, אך עם זאת קיימת רמת שמירה נורמלית וסבירה, שככל הנראה היא זו שרווחת בציבור. כאשר מדובר בשומר עבור אחר (בחינם), רמה זו הופכת לדרישה הלכתית. לעומת זאת, שומר שכר צריך לשמור מעבר לרמה הרגילה שבה אנשים שומרים על נכסיהם שלא ייזוקו. בלשון הרמב"ם: "שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה" (הל' שכירות פ"ג ה"ט). שומר שכר הוא בעל מקצוע, שמקצועו הוא לשמור. שומר חינם, לעומתו, איננו מקצוען. תפקידו הוא לנהוג בחפץ בדומה לדרך שבה אדם נוהג בחפציו שלו. זאת ועוד, לשיטת הרמב"ם (שם פ"ב ה"ג), שומר חינם שאינו שומר כדינו, רמה המכונה "פשיעה", הוא בגדר מזיק - אדם זה נוהג בחפץ בדרך של זלזול והפקרות ואחריותו לנזקי החפץ דומה לזו של המזיק.

אם לנסות לאפיין לאור זאת את טיבה של השמירה הפחותה, נראה שזו בדיוק משמעותה - את אותה רמת זהירות שאדם נוקט ברגיל כדי למנוע מנכסיו נזקים יש לו לנקוט גם ביחס לנכסי הזולת, שלא יינזקו מנכסיו. כדנטרי אינשי. הוא אינו שומר מקצוען בדומה לשומר שכר, אך אל לו להפגין זלזול ורשלנות. זלזול שכזה מגלה אדישות לנכסי הזולת, והוא נחשב לפשיעה, ובמידה מסוימת הדבר נתפס כאדם המזיק - הוא גורם בהתנהגותו את הנזק לחברו.

תובנה זו באה לידי ביטוי בדברי הגמרא אצלנו ביחס לדין שמירה פחותה בנזקי אש, שן ורגל:

"אש, דכתיב: 'שלם ישלם המבעיר את הבערה', עד דעביד כעין מבעיר; שן, דכתיב: 'ובער בשדה אחר', עד דעביד כעין ובער; רגל, דכתיב: 'ושלח', עד דעביד כעין ושלח... טעמא דעביד כעין ושלח ובער, הא לא עביד - לא".

הווה אומר, רמת אי-השמירה המחייבת היא כזו שבה בעל הנכס נחשב כאילו הוא הדליק בעצמו את שדה הזולת או שילח את בהמתו לאכול בשדה הזולת או לרומסו[1]. מעניין לציין, שאף שביחס לבור לא נאמרה דרשה בסגנון זה, ישנם ראשונים שסברו שגם בנזקי בור התורה רואה את בעל הבור כמי שהכשיל את חברו וגרם לנפילתו:

"דכך חשיבא ליה תקלת הבור כאלו הבעלים דחוהו שם, שכל מעשה הבור גרמא הוא, והבורא חייבו בגרמא זו כאלו עשה מעשה בידים" (תוספות רי"ד, לעיל נג.)[2].

עמדנו אפוא על טיבה של השמירה הפחותה ומשמעות אי-העמידה בה. מהי אם כן משמעות הדרישה לשמירה מעולה? לכאורה, מפתה להמשיך את מהלך ההשוואה לדיני שומרים, ולומר שבמקרים שבהם יש חיוב כל עוד הבעלים לא שמרו שמירה מעולה, משמעות הדבר היא שהתורה הטילה במקרים אלו חובת שמירה מוגברת, הדומה יותר לאופייה המקצועי של חובת השמירה המוגברת של שומר שכר.

ואולם, הבנה זו נתקלת בקושי כאשר מיישמים אותה במקרים שבהם אכן נדרשת שמירה מעולה. כך, למשל, שיטת רבי מאיר - למסקנת סוגייתנו - היא שבנזקי קרן (תמה ומועדת כאחד) נדרשת שמירה מעולה, ואילו בכל שאר אבות הנזיקין - ובכללם שן ורגל - די בשמירה פחותה. אם משמעות הדבר היא הטלה של חובת שמירה שונה במקרים שונים, כיצד נפרנס את דינו של השור, אשר מגלם בגופו הן את הפוטנציאל לנזקי קרן והן את הפוטנציאל לנזקי שן ורגל? מהי רמת השמירה שדורשת התורה ביחס לבעל חיים זה - האם די לנעול אותו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, או שמא יש לסגור אותו מאחורי דלת שיכולה לעמוד גם ברוח שאינה מצויה?

פירכה זו אינה מוחלטת. ניתן ליישב ולומר שבשל הפוטנציאל לנזקי קרן, מוטל על בעליו של השור לשומרו בשמירה מעולה; ועם זאת לגבי נזקי שן ורגל די בכך שהוא שמר שמירה פחותה[3]. ואף על פי כן, קשה להלום שמוטלות רמות שונות של שמירה על בהמה אחת.

על כן, אפשר שיש להציע הבנה אחרת בדין שמירה מעולה. להבנה זו, אין מדובר במקרים שבהם רף השמירה המצופה הוא גבוה יותר, אלא במקרים שבהם היקף חובת התשלום והנשיאה באחריות גבוה יותר. במקרים המדוברים התורה קבעה שעצם העובדה שאדם הוא הבעלים של הממון שהזיק מטילה עליו אחריות לנזקים שנגרמו. אחריות זו איננה מוחלטת ובלתי-מסויגת. כאשר האדם עשה ככל שביכולתו לשמור על רכושו - דהיינו שמירה מעולה - הוא נהנה מפטור של מעין "אונס רחמנא פטריה". כלומר, על אף שהסיבה המחייבת איננה התנהגות האדם ואי-עמידה בחובת שמירה, ישנו עיקרון כללי בתורה הפוטר אדם מאחריות למאורעות שלא היו בשליטתו. שמירה מעולה, על כן, איננה רמת התנהגות גבוהה יותר המצופה בנסיבות מסוימות, אלא ביטוי לכך שנקודת המוצא היא שהאדם החייב, ושמירה היא אמצעי לפטור אותו מאחריות - בכוחה של השמירה לפטור רק כאשר האדם עשה את כל שביכולתו באופן סביר כדי למנוע נזקים. אמור מעתה, אין מקרים שבהם יש חיוב בשמירה מעולה - ישנם מקרים שבהם יש חיוב תשלום אלא אם הבעלים שמר שמירה מעולה.

שיטות רבי מאיר ורבי יהודה

עד כאן הצענו דרכים להבנת המונחים שמירה פחותה ושמירה מעולה. כעת ננסה ליישם זאת בשיטות התנאים הנידונות בסוגייתנו[4].

לשיטת רבי מאיר על פי מסקנת הסוגיה, הכלל הרגיל הוא שמירה פחותה. אמנם, מהניסוח "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן" משתמע שמדובר בקולא מסוימת, וניתן היה לדרוש רמה גבוהה יותר, אך בסופו של דבר זהו הרף הכללי שנקבע בנזקי ממון. החריג לכך הוא נזקי קרן. בנזקי קרן - בין תמה בין מועדת - הבעלים חייב כל עוד לא שמר שמירה מעולה. וזאת מדוע? מסתבר שהיסוד שהסברנו, של חיוב בשל עצם העובדה שממונו הזיק, שייך רק בפעולה שהיא אכן נזק במהותה. כאן, טוען לדעתי רבי מאיר, ישנו הבדל ברור בין קרן לבין שאר אבות הנזיקין. שאר אבות הנזיקין הם תוצאות מצערות שנבעו מפעילות רגילה ונעדרת כוונה להזיק. התוצאה עלולה להיות נזק כביר, אך האירוע הוא אירוע של תקלה. קרן, לעומת זאת, איננה תוצר לוואי של פעילות רגילה. שני המאפיינים המרכזיים של קרן כפי שהם עולים בסוגיות הם היותו של הנזק "משונה" וליוויו ב"כוונה להזיק"[5]. כאן הנזק אינו רק בתוצאה אלא גם באירוע. לגבי אירועים שכאלה קבעה התורה שמי שנושא באחריות להם הוא בעליו של התוקפן. זאת, כאמור, אם הוא לא נהנה מפטור של אונס רחמנא פטריה.

שיטת רבי יהודה מציבה לפתחנו אתגר קשה בהרבה. לשיטה זו הקו אינו עובר בין אבות הנזיקין הרגילים לבין קרן. הוא מסכים שבאבות הנזיקין הרגילים די בשמירה פחותה, אך סובר שהוא הדין בקרן מועדת. רק בשור תם סובר רבי יהודה שהבעלים חייב אם לא שמר שמירה מעולה. וכאן התמיהה זועקת: "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא" (כשאלת הגמרא לעיל מב. בהקשר דומה)? כיצד זה חמור דינו של השור התם מזה של השור המועד? אמנם, שיטה זו מבוססת על דרשת הכתוב, אך קשה לקבל שמדובר כאן בגזירת כתוב שרירותית.

המאירי, לעיל מה:, לא הסתפק בכך שמדובר בגזירת הכתוב, והציע את הסברה הבאה:

"ויראה לי הטעם הואיל וקול יש לו אף הבריות ראויות להשמר ממנו".

וכיוון לדבריו אף הפני יהושע שם:

"ועל הסברא יש ליתן גם כן טעם, דהא דתם חייב בשמירה פחותה ומועד פטור היינו משום דשור המועד קלא אית ליה ובני אדם בדילין הימנו ועליהם להרחיק עצמם ובהמתם ממנו כדי שלא יזיק, נמצא שאין ההזק כל כך, להכי סגי בשמירה פחותה, מה שאין כן בתם".

הן המאירי והן הפני יהושע טוענים שיש להביא בחשבון גם את מודעותה של הסביבה לטיבו של השור.בשל כך, אירוע של נזק הוא פחות צפוי ועל כן פחות מצופה מבעלים לצפות אותו (פני יהושע), ואף אחריותו של הבעלים ראוי לה שתסויג בהתחשב באחריותם של הניזוקים (מאירי).

לעניות דעתי, הסבר זה קשה ביותר. כיצד זה ניתן להקל על בעליו של מזיק מוכח בשל כך שהחברה כבר מודעת לשגיונותיו של אותו מזיק? האם החברה היא שצריכה לקחת בחשבון את האפשרות שהוא יצליח לפרוץ את גבולות השמירה הפחותה ולהשקיע בהישמרות מן המזיק?

על כן, אפשר שיש להציע כיוון שונה בשיטת רבי יהודה, המסתמך על ההגדרה שהצבנו לעיל לשמירה מעולה, שאינה רמת שמירה נדרשת גבוהה יותר, אלא ביטוי לכך שהמחייב הוא עצם זה שממונו של הבעלים הזיק, ורק שמירה מעולה תהווה פטור מכוח אונס רחמנא פטריה.

מדוע מחייב זה של ממונו שהזיק שייך דווקא בשור תם? בגמרא לעיל טו. נחלקו אמוראים ביסוד חיוב חצי נזק בשור תם:

"פלגא נזקא - רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא. רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה; רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה".

מאן דאמר פלגא נזקא קנסא מתבסס על כך שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי. בגמרא לעיל מה:, על פי גרסתנו, נאמר שרבי יהודה סובר שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ואילו רבי מאיר סובר שלאו בחזקת שימור קיימי. מכך הסיק הראב"ד (בחידושיו שם ד"ה קסבר) שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו במחלוקת האמוראים מדף טו., ורבי יהודה סובר שפלגא נזקא קנסא[6]. אם נהיה מוכנים להניח כן בדעת רבי יהודה, אפשר שהדבר יקל עלינו בהסבר שיטתו.

כאמור, מאן דאמר פלגא נזקא קנסא מתבסס על כך שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ועל כן על פי העקרונות הכלליים של דיני נזיקין היה מקום שלא להטיל אחריות, והתורה היא שקנסה בחצי נזק על מנת לתת תמריץ לבעלים לשמור. סברה זו אינה נכונה, כמובן, עבור שור מועד. וכך ביאר רבנו חננאל שם את הדברים: "בחזקת שימור קיימי, כלומר כשמורין הן, אינם צריכים שומר לשמרם, כי הן בני תרבות, ולא הזהירה התורה לשמור אלא המועד, שנאמר בו 'ולא ישמרנו בעליו'". הפסוק "ולא ישמרנו בעליו", שנאמר ביחס לשור מועד, משמש גם את רבי יהודה בסוגייתנו: "תם - חייב, מועד - פטור, שנאמר: 'ולא ישמרנו בעליו', ושמור הוא זה".

נראה, שבאשר לנזקים צפויים, ובכלל זה נזקי בור, אש, שן ורגל שמועדים מתחילתם, וכן נזקי קרן בשור מועד, התורה מטילה חובת שמירה, וממנה נגזרת האחריות בנזיקין. חובת שמירה זו היא שמירה פחותה. כאשר האדם עומד ברמת השמירה הנדרשת, אין מוטל עליו חיוב תשלום. בשור תם לא ראתה התורה להטיל חובת שמירה, שכן סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. על כן, בדין היה שלא יהיה חיוב תשלום על נגיחותיו. עם זאת, יש קנס מלאכותי שהתורה הטילה על האדם - הוא אינו נתפס כאשם, אך אנו מעוניינים שאחריות חלקית תוטל עליו, מתוך אמונה שהדבר יתרום לכך שנזקים יתמעטו. כיוון שהדבר אינו נובע מאי-עמידה בחובת שמירה, יש כאן בעצם חיוב על עצם זה שממונו הזיק, ורק שמירה מעולה תפטור אותו, מדין "אונס רחמנא פטריה"[7]. על כן, היסוד המחייב בשל כך שממונו הזיק שייך דווקא בשור תם.

אמנם, הסבר זה אינו מניח את הדעת עד תום. אם יש מקום לחייב אדם - ולו בחצי נזק בלבד ובתורת קנס - על עצם זה שממונו הזיק, היינו מצפים שחיוב זה לא יפחת לאחר ששורו הפך למועד. ואכן, מסברה קל מאוד להבין את גישת רב אדא בר אהבה בסוגיה לעיל מה: הגורס ש"לא פטר ר' יהודה אלא צד העדאה שבו, אבל צד תמות במקומה עומדת" - רמת החיוב החלקית שמוטלת על עצם זה שממונו הזיק שייכת בשור מועד לא פחות מאשר בשור תם, ועל כן בעל שור מועד ששמר שמירה פחותה יתחייב בפלגא נזקא.

אולם, דעה זו לא נתקבלה להלכה, ועל כן אנו נותרים עם תחושת אי-נוחות מסוימת באשר לשיטת רבי יהודה. אי-נוחות זו איננה בעלת משקל מכריע, שכן סוף סוף מדובר בקנס, ועל כן יש מקום לומר ששיקול פרגמטי הוא זה שמנחה את התורה להפעילו דווקא במקרה של שור תם. כך, למשל, עולה בהסבר שהציע מהרש"ל לנושא, הסבר המשלב נימות מסוימות מההסבר שראינו לעיל בדברי המאירי והפני יהושע:

"מאחר דמועד בלאו הכי אסור לקיימו, כדפי', וגם רוב העולם רואים בשורם שהוחזק ג' פעמים לנגיחה שומרים מעצמם שמירה מעולה, כדי שלא יזיק ויקלקל, וגם הירא דבר ה' אין משמר בביתו כלל... על כן לא שכיחא שיהיה אדם משהה בביתו, אפילו בשמירה פחותה. ואי עביד חד במקרה פטור, ורחמנא לא חס ע"ז לקנסו ולחייבו, דמידי דלא שכיחא כלל, ובדין הוא פטור, דהא סוף סוף שמריה. אבל בתם, דהיתר הוא, וגם הבעל אין חש עליו לשומרו. משום הכי קנסיה רחמנא לחייבו" (ים של שלמה פ"ד סי' ל"ד).

 

מקורות לשיעורים הבאים

בשני השיעורים הבאים נעסוק בדין שמחדש רבי יהושע בברייתא: פטור מדיני אדם וחיוב בדיני שמים במספר מצבים. השיעור הראשון יתמקד בעצם הדין והשיעור השני בחלק מהמקרים שבהם מתחדש הדין. יש ללמוד מ"תניא אמר ר' יהושע" עד נו. "נפרצה בלילה". מקורות נוספים לשיעור הקרוב:

1.        מאירי נו. – "וכן הרבה נכללו בדין זה כמו שאמרו בכאן... והרבה כיוצא באלו שהם גרמא ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו כלל להיזק כי הוא יודע תעלומות לב... כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון, הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו אלא שלענין חשבון נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

2.        [רקע: ב"מ צא. "רבא אמר: אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו", רש"י ד"ה רבא]. ים של שלמה בסוגייתנו סי' ו – "ונראה, כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים, אי תפס מפקינן מיניה, אפילו לפי' רש"י שפי' בפרק השוכר את (האומנים) [הפועלים] (ב"מ צ"א ע"א ד"ה רבא אמר) גבי חוסם פרה ודש בה, שפטור בקים ליה בדרבה מיניה. ואפילו הכי חייב לצאת ידי שמים. והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיניה. מאחר שמחויב לצאת ידי שמים, וכן פסק הא"ז (שם סימן רפ"ז). מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן מיניה. בשלמא בקום ליה בדרבה מיניה חייב הוא. רק דלא קטלינן בתרי קטלא, ועבדינן ליה החומרא. הילכך, היכא דלא עבדינן החומרא. כגון בשוגג, או שלא בהתראה, או בזמן הזה. אם כן נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה. דהא סוף סוף חייב הוא. אבל היכא שגרמא בנזקין הוא. ואין בו חיוב מן הדין, אלא לצאת ידי שמים. אם כן פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה. ומשום הכי נמי לא תירצו התו' אהא דפרכי לעיל (נ"ו ע"א ד"ה כסויי). וא"ת גלוי וידוע כו'. מאי קושיא איכא. דילמא איירי בתפס, ובדין דלא אפקינן מידיה. אלא ש"מ דבודאי מפקינן. ומצאתי כתוב בתשובה וז"ל, נ"ל, היכא דאיתמר חייב בדיני שמים. אף על גב דאין לב"ד לכופו לשלם. מ"מ בדברים בלי כפייה יש לדוחקו. דאל"כ איך קאמר בפרק הכונס, גבי הטומן קמה של חבירו לפני הדליקה כו'. מהו דתימא מצי אמר אנא כסויא כסיתיה, ובדיני שמים נמי לא לחייב, קמ"ל. ומאי קאמר, והא היודע מחשבות הוא יודע דעתו, אלא כדפי', עכ"ל. ולא נהירא לי, מדלא תירצו התו' כך. ש"מ דלא ס"ל כלל. גם לישנא דדיני שמים לא משמע להיות חיוב אפי' במקצת בדיני אדם. אלא לעניין יוצא ידי שמים לחוד קאמר, וכן מצאתי בצפנת פענח, וז"ל, כל מקום שאמרו חייב בדיני שמים. אם בא, צריכין להודיעו, אין אנו יכולין לחייב אותך. אבל צריך אתה לצאת ידי שמים. כי דינך מסור לו. כדי שיתן אל לבו, וירצה את חבירו, ויצא ידי שמים".

 


[1] וראה דברי הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' כ': "ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן. כלומר: לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו". מובעת כאן התפיסה הרואה בהזנחה בשמירה התנהגות של אדם המזיק. אמנם, הדבר אינו נאמר ביחס לשמירה פחותה דווקא. בנוסף, לא נאמר כאן שהדבר משול לכך שהבעלים הוא השורף בנזקי אש או המזיק בנזקי שן ורגל.

     באשר לנזקי בהמה, ניתן להסיק מהסוגיה המצוטטת שסברה זו, שהבעלים נחשב כמזיק, נכונה בשן ורגל ולא בקרן. ישנם אחרונים שניצלו יסוד זה על מנת לבאר נקודה מעניינת בסוגיה להלן נו: (כך הציע הרב עמיטל בשיעור כללי וראה אבן האז"ל הל' נז"מ פ"א ה"א אות יא). בגמרא שם נאמר שהמעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב. התוספות שם הבינו שהוא חייב מדין נזקי שן, על אף שהבהמה איננה שלו. ישנם אחרונים שהסבירו שדבר זה ייתכן עקב מהותם של נזקי שן, שמשמעותם היא שהבעלים נחשב עקב פשיעתו כמי שהאכיל את הבהמה. ברגיל, הדבר נובע מאחריותו של בעלים לבהמתו; אך כאשר אדם מעמיד בהמה על האוכל ובכך מעודד אותה באופן אקטיבי לאכול, אין צורך בבעלות ובאחריות שבאה מכוחה, וניתן לראות בכך סוג של נזקי שן אף על פי שהבהמה אינה שלו. יוצא לפי זה שהמחלוקת אם לראות את דין המעמיד כנזקי שן או כאדם המזיק איננה תהומית, שכן נזקי שן באופן כללי – ובפרט במקרה המדובר – אינם כה רחוקים מאדם דמזיק בהתנהגותו.

[2] וראה גם דברי הרא"ה בשיטה מקובצת לעיל נ: במסגרת שיטת רב: "דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו וחייביה אבורו ואהבלא".

[3] וכתב הנימוקי יוסף (ט: באלפס ד"ה מתני') שאין להקשות דהוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שכן כל עוד הוא שמר שמירה פחותה אין זה תחילתו בפשיעה אלא מעין "תחילתו בגניבה ואבידה", שיש שהבינו שאינו מחייב (ראה תוספות בבא מציעא צג: ד"ה אי). לדעה המגדירה שור כשלושה מזיקים נפרדים ועצמאיים - קרן, שן ורגל - בהקשר של דיני תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ראה תלמיד רבנו תם לעיל כא:.

[4] בסוגיה לעיל מה: מובא תנא נוסף - רבי אליעזר בן יעקב. לשיטתו כלל אין דרישה לשמירה מעולה, ובכל אבות הנזיקין שמירה פחותה פוטרת.

[5] "וכל דבר שכוונתו להזיק או משונה דלא הוי כי אורחא הוה ליה קרן" (הגהות אש"רי ח', ב).

[6] הדבר אינו מוסכם, ראה שם רש"י ד"ה סתם, תוספות ד"ה בחזקת וים של שלמה סימן לב. יצוין שלהלכה פסק הרמב"ם כשיטת רבי יהודה (הל' נז"מ פ"ז ה"א), ובנוסף הוא פסק כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא (שם פ"ב ה"ז).

[7] כאן המקום להזכיר את שיטתו הייחודית של המגיד משנה (הל' נז"מ פ"ד ה"ד), שהבין בדעת הרמב"ם שלא ניתן להיפטר מחיוב פלגא נזקא בשור תם אפילו בשמירה מעולה. אמנם, שיטה זו מוקשית ביותר, וכבר דחאה הלחם משנה שם, ע"ש.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)