דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף פה | נדר והפקר

אחת הסוגיות המרכזיות העוסקות בדיני הפקר מצויה במסכת נדרים, בסיום הפרק הרביעי. לכאורה, הדיון שם בהלכות הפקר נזכר אגב אורחא: כפתרון למצב של מודר הנאה הציעה המשנה שהמדיר יפקיר את נכסיו, וכך יוכל המודר ליהנות מהם, ואגב הצעה זו מתפתח הדיון בהלכות הפקר.

עם זאת, הרמב"ם (נדרים ב, יד) סבור שקיים קשר עמוק יותר בין הלכות נדרים ובין הלכות הפקר:

"ההפקר, אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לחזור בו. ומה הוא ההפקר – הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל, בין במטלטלין בין בקרקעות. וכיצד דין ההפקר – כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו, ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם, אם קדם וזכה בו קנהו".

דברי הרמב"ם הללו עוררו ראשונים ואחרונים לדון בשתי שאלות: הראשונה – מה המקור לחידוש זה, והשנייה – מהי המשמעות של הקביעה שהפקר הוא "כמו נדר".

באשר למקור פסק הרמב"ם הציע הבית יוסף (אורח חיים סימן תל"ד, וכעין זה במאירי נדרים ז ע"א) את הסוגיה לעיל בדף ז' העוסקת ב"יד" לנדר ולהקדש, ובתוך כך דנה גם ביד להפקר. העובדה שההפקר נזכר באותה הסוגיה בנשימה אחת עם הנדר וההקדש הובילה את הרמב"ם למסקנה שהפקר הוא מעין נדר.

אומנם, אפשר שעוגן נוסף להשוואת הרמב"ם מצוי בסוגייתנו. במשנה בדף פג ע"ב נאמר שגם אם אדם אסר את הנאת כל הכהנים עליו – רשאים הם ליטול את תרומותיו בעל כורחו. הגמרא תמהה על כך, שכן סוף סוף טובת ההנאה, דהיינו ההחלטה למי להעניק את התרומה, נתונה בידיו של בעל הפירות, והכהנים הנוטלים ממנו את תרומתו בעל כורחו נהנים בטובת הנאה זו. הגמרא מפלפלת בכך, ולמסקנה קובע רבא (פה ע"א):

"שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו על כרחו, משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו – שויא עפרא בעלמא".

כך ביאר זאת הר"ן:

"שויא עפרא בעלמא, דאפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה".

כלומר, משעה שאותו אדם קבע שאיננו רשאי לתת את התרומה לאף אחד מן הכהנים, נמצא שטובת ההנאה שיפיק מנתינת התרומה אסורה עליו. מכיוון שטובת ההנאה אסורה, ובמקביל הוא איננו רשאי להפיק הנאה אחרת מן התרומה, שכן אינו כהן, נמצא שהתרומה הפכה להפקר כעפר הארץ! מכאן מוסיף הר"ן וכותב בשמו של הרשב"א:

"ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו, ואינו יכול לעכב".

לפנינו חידוש גדול: איסור ההנאה הנובע מן הנדר מוביל בסופו של דבר להפקר ולשמיטת האחיזה הממונית. בהמשך הדברים דנים הרשב"א והר"ן באריכות רבה בשאלה אם כאשר הנודר יישאל על נדרו יתבטל גם ההפקר למפרע. מבלי להיכנס לשאלה סבוכה זו, למדנו מכאן כי אומנם קיים קשר הדוק בין נדרים להפקר: משמעותו של נדר היא איסור הנאה, והתוצאה המרכזית של איסור ההנאה היא השמטת הבעלות הממונית, כך שהמשמעות המעשית היא הפקר.

לסיום נזכיר כי באשר לשאלה מה פשר הקביעה שההפקר הוא "כמו נדר" נחלקו גדולי האחרונים: בעל קצות החושן (רעג, א) הבין את הדברים כפשוטם, שההפקר מתבסס למעשה על מנגנון הנדרים, והמפקיר בעצם נודר להסתלק מממונו. לעומתו, רוב האחרונים (ראו לדוגמה שערי יושר ה, כג; ערוך השולחן חושן משפט רעג, ד ועוד) טענו שההפקר איננו נדר אלא מנגנון הלכתי עצמאי של הסתלקות וביטול הבעלות הממונית. ייתכן שהדיבור היוצר את ההפקר קרוב בעניינו לדיבור היוצר את הנדר, אך כאמור, ביסוד העניין הפקר הוא מנגנון הלכתי עצמאי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)