נדרים | דף עז | הפרת נדרים והתרת נדרים בשבת

המשנה בדף עו ע"ב מסבירה כי שיעור הזמן שניתן להפרת נדרים איננו קבוע: ניתן להפר משעת השמיעה ועד השקיעה, בין אם יש כמעט 24 שעות עד השקיעה (כגון שנדרה בתחילת הלילה) ובין אם נותרו רק דקות ספורות.

בגמרא נאמר שהלכה זו שנויה במחלוקת בין התנאים, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון ניתן להפר נדרים מעת לעת. מסברה דעת "אותו הזוג" מתקבלת על הדעת – התורה העניקה לבעל או לאב פרק זמן קבוע שבמהלכו עליו להתבונן בנדר ולשקול בכובד ראש אם לקיים אותו לבטלו. עם זאת, להלכה נדחתה דעה זו, והראשונים כאן הציעו לכך נימוקים שונים, שמסגרת עיוננו אינה מאפשרת להרחיב בהם.

הגמרא בסוגייתנו, ובמקביל בסוגיה במסכת שבת (קנז ע"ב) קושרת את מחלוקת התנאים לשאלת הפרת נדרים והתרתם בשבת. פרטי הדין בזה מרובים, וכדי לעמוד על יסוד העניין נסתפק במסקנת ההלכה: התרת נדרים בידי חכם מותרת לצורך השבת בלבד, ואילו הפרת נדרים מותרת באופן גורף. נעיין בהשוואה בין שני הדינים בשני סעיפים:

התרת נדר בשבת:

הפסיקה ביחס להתרת נדרים קובעת שמעיקר הדין אין להתיר נדרים בשבת, למעט אם הדבר נעשה לצורך השבת. השאלה הנשאלת מאליה היא מהו האיסור בהפרת נדרים. בדברי המפרשים שתי תשובות לכך:

א. בגמרא להלן (עז ע"א) נחלקו רב יוסף ואביי בדבר התרת נדרים על ידי שלושה בשבת – אביי מתיר, ורב יוסף אוסר. נימוקו של רב יוסף ברור: "משום דמתחזי כדינא" – כדרך שקבעו חכמים שאין לדון דין בשבת, כך אין להתיר נדרים בשבת. אביי חולק על כך, ומסביר שמכיוון שאפשר להתיר את הנדר גם בהדיוטות, ובלא מושב קבוע של בית דין, התרת הנדר אינה נראית כדין. אומנם, ניתן לומר שאף לדעת אביי אין בכך דין גמור, אך עדיין יש דמיון מסוים בין התרת הנדר לדין, ועל כן לכתחילה אסרו חכמים להתיר נדרים בדברים שאינם לצורך השבת. ואכן, כך פירש בפרי מגדים (אשל אברהם ריש סימן שמ"א):

"ואפשר אף על גב דאין דין גמור, מכל מקום שלא לצורך כלל החמירו, דמחזי כדין".

ב. כאמור, מפשטות דברי אביי נראה שהוא דחה לחלוטין את עמדת רב יוסף, ולדעתו אין כל ממד של דין בהתרת נדרים. כדי לבאר מדוע בכל זאת אסרו לכתחילה התרת נדרים שאינה לצורך השבת נדרש הרדב"ז בתשובותיו (ה, קסז) לנימוק אחר – "דלא טרחינן לצורך חול".

הפרי מגדים (בדבריו שם לעיל) הביא את דברי הלבוש, שפירש בסגנון דומה לרדב"ז:

"וביורה דעה רכ"ח משמע מהלבוש שהטעם משום "ממצוא חפצך".

על פי עמדה זו, התרת נדרים איננה עניין 'שבתי'. אומנם אין כאן דין, אך בפועל מדובר בפרוצדורה שלמה, שאם היא אינה נצרכת לצורך השבת, יש בה פגיעה בשביתה ובמנוחה שבשבת. כך סיכם זאת בשו"ת ציץ אליעזר (ט, יח):

"דיעוין במלאכת שלמה שמבאר שאיסור ההפרה הוא מפני דזה שנדר עליו הוא עליה מעין מוקצה. והאיסור מוקצה בשבת גם כן מצינו שפוסק הרמב"ם שהוא מפני כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו... ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ולכן מכיון שהוא רק גדר וסרך משמירת העשה של למען ינוח, על כן לא גזרו על זה במקום מצוה".

הפרת נדר בשבת

החתם סופר (שבת קנז ע"א) טען שמעיקר הדין אסור היה להפר נדרים בשבת בגלל הטעמים הנזכרים, אך מכיוון שנפסק להלכה שהתרת נדרים היא עד חשכה בלבד, אין ברירה אלא להתיר את ההפרה בשבת, שאם לא עכשיו – אימתי. בדרך זו צעדו רוב המפרשים.

עם זאת, בפירוש הרא"ש לסוגייתנו מצאנו גם גישה אחרת. הגמרא במסכת נזיר (כא ע"ב) מסבירה שקיים הבדל מהותי בין התרת הנדר בידי חכם להפרתו בידי הבעל: הבעל "מגיז גייז", ואילו החכם עוקר את הנדר מעיקרו. הד לכך מצוי גם בהלכה בסוגייתנו, שלפיה הבעל אינו יכול להתיר בלשון חכם והחכם אינו יכול להפר בלשון בעל.

לענייננו, ביחס להתרה, שהיא פרוצדורה משפטית העוקרת את הנדר מעיקרו, יש מקום לשני הנימוקים הנ"ל – מיחזי כדין ועובדין דחול. עם זאת, ההפרה, המתבצעת 'בתוך הבית' כהליך משפחתי, אינה קרובה לדין, ואף קשה לראות בה עובדין דחול. אפשר שזו בדיוק הסיבה לכך שהפרת נדרים בשבת הותרה באופן גורף. ואומנם, כך פירש הרא"ש בסוגייתנו:

"אי נמי, משום דבעל מפר בלא פתח ובלא חרטה בדיבור בעלמא – מפר אפילו שלא לצורך השבת".

אם כן, לדעת הרא"ש ההפרה אכן אינה כרוכה באיסור או בסרך איסור כלשהו, וממילא ההתרה מתאפשרת בשבת באופן גורף.