דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף נז | ביטול גידולי שביעית בשמינית

המשנה בדף נ"ז דנה במי שנדר הנאה מפרי, ולאחר מכן הפרי ניטע באדמה והצמיח גידולים. הגמרא מבקשת לבחון את דינם של גידולים מורכבים, היינו שניטעו באיסור ולאחר מכן הלכו וצמחו בהיתר. במרוצת הסוגיה מובאות דוגמות שונות מהלכות שביעית, תרומה, כלאיים, עורלה ועוד. לענייננו, נתמקד במסקנת הסוגיה לדעת רוב הראשונים, שלפיה בצל של שביעית שניטע בשמינית ורבו עליו הגידולים של שנת שמינית – דינו כדין גידולי שמינית, ואין בו קדושת שביעית או חובת ביעור (מסתבר שאין בו גם איסור ספיחין, ואין כאן המקום להרחיב בכך).

הראשונים כאן נחלקו בשאלות שונות הנוגעות לביאור המקרה הנדון בסוגיה. בין היתר מצאנו מחלוקת גרסאות בשאלה אם מדובר בבצל "שעקרו" בשביעית, דהיינו שאדם עקר אותו מן האדמה לפני סוף השביעית, או בבצל "שעיקרו" בשביעית, היינו שעיקר גידולו החל בשנה השביעית, אך הוא הוסיף לגדול ולצמוח גם בשנה השמינית. רש"י כאן מביא את שני הפירושים, ונראה שרוב הראשונים נטו לגרסה ולפירוש הראשון, שלפיהם הבצל נעקר מן הקרקע עוד בשביעית.

מהי משמעותה של אותה נטיעה מחודשת בשנה השמינית? הגמרא בדף נ"ח מביאה את דבריו של רבי יצחק:

"שניא שביעית, הואיל ואיסורה ע"י קרקע, בטילתה נמי ע"י קרקע".

הר"ן מסביר:

"הואיל ואיסורה על ידי קרקע – כדכתיב 'ושבתה הארץ'".

מה בין שביתת הארץ להסבר ההלכה שבסוגייתנו, שלפיה גידולי שמינית מבטלים את גידולי השביעית?

נראה לבאר את הדברים לאור שאלת מפתח ביחס לקדושת פירות שביעית. כידוע, בשנת השמיטה יש שתי מצוות: האחת היא לשבות מעבודת הקרקע והשנייה היא להפקיר את התוצרת החקלאית, שיש בה קדושת שביעית. ניתן לומר ששתי המצוות אינן תלויות זו בזו: האחת עוסקת בקרקע ובעבודתה ומאפשרת לאדמה "לנוח", והשנייה נוגעת להפגנת הבעלות על התוצרת ולסיוע לחלשים בחברה, שבמשך שנה אחת יוכלו לזכות בפירות כחבריהם, ללא אפליה מעמדית.

עם זאת, מסוגייתנו נראה יותר ששתי המצוות אכן קשורות ותלויות זו בזו. העובדה שהאדם מסתלק מעבודת הקרקע בשנה השביעית היא המובילה לקדושת היבול. שורש החיוב להשבית נעוץ בקדושת הקרקע, הנובעת מכך שהארץ כולה שייכת לקב"ה. בכל שש השנים הקב"ה כביכול 'מצמצם' את שכינתו, וכך קדושת הפירות 'מוסתרת' ולאדם ניתנת רשות לעבוד. אך משעה שהקדושה הולכת ומופיעה בשמיטה, שוב צצות ועולות שתי ההלכות גם יחד – הקדושה ואיסור מלאכת הקרקע.

נראה שזה גם יסוד החידוש בסוגייתנו. כאשר הבצל חזר וניטע בשנה השמינית, הרי בזהותו הפך לגידולי שמינית. אמת, יש בעיקרו גם חלק הקדוש בקדושת שביעית, אך משעה שאותו חלק 'הועתק' לשנה השמינית, הרי שאותה קדושה הולכת ומתמעטת. סוף סוף, הבצל חזר לעולם של חולין, עולם של שש שנות המעשה, ובמסגרת זו בטלה קדושתו.

זהו אפוא יסוד החילוק בין הלכות שביעית להלכות כלאיים או ערלה. באלה האחרונות מדובר באיסור גרידא, ויש לדון בו במובן של ביטול באיסורים. קדושת שביעית, לעומת זאת, איננה איסור אלא 'אווירה' או 'השתייכת למציאות', ועם הגיעה של שנת השמינית עניינים אלה מסתלקים מאליהם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)