דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף מב | הפקר הפירות והקרקע בשביעית

כידוע, התורה קובעת שיבול השדה בשנת השמיטה הוא הפקר. כך נאמר בפרשת משפטים (שמות כג, י-יא):

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

העובדה שאנו נדרשים להשמיט (להפקיר) את תבואת השדה הובילה לכינוייה של השנה השביעית – "שנת שמיטה", ללמדנו כי שמיטה והפקר אלה הם העומדים במרכז אופייה וצביונה של השנה השביעית.

הגמרא בסוגייתנו מבקשת לברר מה בדיוק הופקר בשנת השמיטה – הפירות או הקרקע. המשנה קובעת שהמודר הנאה מחברו אינו רשאי להיכנס לשדהו בשביעית, אך הוא רשאי לקטוף מן הפירות הנוטים לרשות הרבים. כלומר, הפירות הם הפקר, אך לא הקרקע.

אולם, הגמרא מסייגת הלכה זו. על פי שתי הדעות בדף מב ע"ב, יש בחינה מסוימת של הפקר גם בקרקע, לפחות לצורך קטיף הפירות. שימוש או שהות בקרקע שלא לצורך הקטיף אכן אסורה, אך לכל הפחות על פי דעה אחת בגמרא בדף מב ע"ב, התורה אכן הפקירה גם את הקרקע, אלא שהמשנה אסרה להיכנס אל השדה מחשש שמא מודר ההנאה ישהה בשדה גם שלא לצורך הקטיף, ונמצא שהוא נהנה מנכסי חברו. כך סיכם זאת הרמב"ם (נדרים ו, יג):

"שהקרקע הפקר... ולא הפקירה אותה תורה אלא כל זמן שהפירות בתוכה".

במכילתא דר' ישמעאל (פרשת משפטים שם) נשנתה התוצאה המעשית של חובת הפקר הפירות:

"'והשביעית תשמטנה ונטשתה' – מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' – מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם".

אם כן, אסור לאדם לשמר את פירותיו ולחלקם לעניים בכוחות עצמו, ועל כן הוא נדרש לפרוץ פרצות בשדה ולהפקיר גם את האדמה, כך שיתאפשר קטיף של הפירות. חז"ל ערים לכך שהדבר עשוי לגרום השחתה של השדה, ועל כן גדרו מפני תיקון העולם שהבעלים לא יתחייב ממש לפרוץ את הגדר, ואף על פי כן, כאמור, חובה לאפשר לכל אחד להיכנס. ברוח תקנה זו כתבו מפוסקי דורנו (ראה משפטי ארץ י, ד):

"אם חושש שמי שיבוא לקחת פירות יקלקל את העצים – יכול לנעול את השער, אך יתלה שלט במקם בולט שהפירות הם הפקר, וכל הרוצה בפירות יכול לקבל מפתח במקום פלוני (כך מוסרים משמו של החזון איש, ואולי זהו בכלל 'תיקון העולם' הנזכר במכילתא)".

לסיום ראוי להזכיר את דברי הראי"ה קוק, הפוסק והמחנך גדול, שעם החובה להפקיר את כלל הפירות הוסיף והדגיש:

"יש אומרים שאין אוכלין פירות שביעית אלא ברשות בעל הבית, אף על פי שמן התורה הפירות הן הפקר, ומותר לאכול מהן בלא רשות, גדר גדרו חכמים, שלא ירגיל אדם את עצמו לאכול מפירות חבירו בלא רשות גם בשאר ימות השנים, ואסרו לאכול גם בשביעית כי אם ברשות של בעל הפירות. ונראה פשוט שבעל הבית מחויב הוא ליתן רשות".

בעל הבית מחויב לתת רשות, ואף על פי כן ראוי לאדם שירגיל עצמו לבקש רשות ולא ליהנות ממה שאינו שלו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)