נדרים | דף כט | קונם כללי וקונם פרטי

מסכת נדרים עוסקת ברובה בנדרי איסר, דהיינו באדם האוסר עצמו בהנאה כלשהי כקרבן, ולא בנדרי הקדש, שבהם אדם מקדיש ממונו למזבח או לבדק הבית. אומנם, בנוגע למשנה שבדף כח ע"ב נחלקו ראשונים. כך שנינו במשנה:

"הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות... יש להן פדיון".

הפדיון, דהיינו האפשרות להפקיע את קדושת הנדר בחילולו על דמים, מוכר לנו מנדרי הקדש, אך לא מנדרי איסר. מתוך כך פירשו רוב הראשונים שמשנתנו חריגה בעיסוקה בנדרי ההקדש. הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כתב:

"הרי זה פודם מיד ההקדש כדין כל קדשי בדק הבית שפודין אותן מיד הגזבר".

לדעת הרמב"ם מדובר בנדרי הקדש לבדק הבית, דהיינו בקדושת דמים.

באופן דומה פירשו גם התוספות:

"הכא מיירי שמתפיס להו לדמי קרבן ממש, דלא מיירי בקונמות".

התוספות הדגישו שאין מדובר בקונם רגיל, דהיינו באיסור הנאה בלבד, אלא בהקדשה למזבח. אומנם, אי אפשר להקריב נטיעות על גבי המזבח, אך הקדושה היא קדושת דמים לצורך המזבח (ולא קדשי בדק הבית, כפי שפירש הרמב"ם).

עם זאת, הר"ן כאן הציע שלא להחריג את משנתנו ביחס לשאר משניות המסכת, ולפרש שאף היא עוסקת בקונמות. אם כך, כמובן, מתעוררת השאלה אם אמנם ניתן 'לפדות' את הקונם. האומנם חלה בו קדושה? הר"ן מסב את תשומת ליבנו לסוגיה להלן בדף ל"ה, שבה נחלקו תנאים אם יש מעילה בקונמות, ומתוך כך גם בשאלה אם יש פדיון לקונמות. למעשה, השאלה בנידון זה היא אם מנגנון ההתפסה בקרבן הוא הוא לב ליבו של הנדר, או שמא ניתן ליצור קונם ואיסור הנאה גם בלא קרבן (הרחבנו בשאלה זו בעיוננו לדף י"ד).

אך הר"ן התקשה לשלב את פירושו בדברי הגמרא. הגמרא מניחה שהקדש אינו פוקע 'בכדי', היינו שאין אפשרות להקדיש דבר מה ושלאחר מכן תפקע קדושתו מאליה. ובכן, שואל הר"ן, אם אומנם עוסקת משנתנו בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית – ניחא, שקדושות אלו אכן אינן פוקעות מאליהן, אך אם המשנה עוסקת באיסור הנאה, מדוע שלא יפקע מאליו? האם לא למדנו לכל אורכה ורוחבה של המסכת שאדם יכול ליצור איסור הנאה כזה ליום, לשבוע, לחודש או לשנה, ולאחר מכן האיסור פוקע מאליו?!

בתשובה לקושיה זו מציע הר"ן (כט ע"א) הבחנה יסודית בשמו של רבנו יונה:

"ותירץ דהני מילי בקונם פרטי כי התם, שאינו חל אלא על אשתו, ומשום הכי קליש איסוריה ופקע בכדי, אבל קונם כללי כי האי דמתניתין, דנטיעות הללו אסר להו אכולי עלמא, כי היכי דאלים דתפיס פדיונם כהקדש כדאמר ר' מאיר לקמן בריש פרק אין בין המודר, הכי נמי סבירא לן דחמירי ולא פקע בכדי".

הזכרנו לעיל את עיוננו לדף י"ד, שבו חקרנו אם עיקר הנדר הוא בהתפסה, דהיינו בהתקשרות אל ההקדש, או בהפלאה ובדיבור פה, היוצרים איסור הנאה. רבנו יונה סבור שאכן יש שני דינים בנדרים. יש קונם 'פרטי', דהיינו איסור נקודתי שאדם מחיל על חברו, והוא אכן מהווה איסור עצמאי, ולא התפסה בעולם של הקדש. ברם, כאשר אדם אוסר דבר מה בקונם על כל העולם, הרי שהאיסור הופך לאיסור כללי, ואז הוא קרוב בעניינו לעולם הקורבנות. בכגון זה אמר ר' מאיר שיש מעילה בקונמות ואף יש להם פדיון, דהיינו שהקונם הרי הוא כקרבן לכל דבר. בלשונו של ר' שמעון שקאפ בחידושיו לסוגייתנו (סימן כ"ב):

"ונראה דהנה מה דקונם פרטי אין לו פדיון וקונם כללי יש לו פדיון הוא משום דקונם פרטי הוא רק איסור גרידא, היינו שנעשה איסור חפצא על הזמן ההוא, וכל איסור לא שייך בו תורת פדיון, דרק בקדושה שייך פדיון, אבל בקונם כללי הענין הוא שנעשה כהקדש, שמיחדו לגבוה שיהיה רשות הגבוה עליו, רק שאינו כשאר הקדשות שיחדו להשתמשות לגבוה, וכאן אינו מיחדו לגבוה רק לענין זה להפרישו מבני אדם".

ר' שמעון מסביר על פי דרכו גם את ההבחנה בהמשך הסוגיה בין פדיון על ידי המקדיש ובין פדיון על ידי אחרים, המתקשרת אף היא לקונם כללי וקונם פרטי, ויעוין שם בדבריו.