דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף כח | דינא דמלכותא דינא

המשנה בדף כז ע"ב מתירה להערים על גובי המכס בעזרת נדרים, וקובעת שנדר שנידר כדי להבריח את המכס בטל מאליו. הגמרא בדף כ"ח תמהה על עצם ההיתר להתחמק מתשלומי המיסים: "והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא!".

תשובת הגמרא היא שמשנתנו אינה עוסקת במיסים ממשלתיים קבועים, שאותם כמובן חובה לשלם בלא הערמה, אלא ב"מוכס העומד מאליו", דהיינו בשודד דרכים המבקש 'דמי חסות', ועליו אכן מותר להערים.

ביסוד הלכה מיוחדת זו, שעליה חוזר שמואל במספר סוגיות בש"ס, מצאנו שני הסברים מרכזיים:

א. הרשב"ם (בבא בתרא נד ע"ב) כתב:

"שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא".

תפיסתו של הרשב"ם דמוקרטית ביותר: בני המלכות הם הקובעים מהם הדינים ומהם החוקים, אלא שסביר להניח שהם מקבלים על עצמם מרצונם החופשי את חוקי המלך. זו גם הגישה העולה מפסק הרמב"ם (גזילה ואבידה ה, יח), הסוקר בהרחבה את המגבלות השונות המוטלות על 'דינא דמלכותא' ומסיים בהלכה השנויה בסוגייתנו:

"במה דברים אמורים? במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא – הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין, וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר".

הרמב"ם מבחין בין "מוכס העומד מאליו", שאינו אלא גזלן, ובין מלך כשר, הנשען על הסכמת האומה לקבלו עליה כמלך וכשליט.

תפיסתם של הרשב"ם והרמב"ם עשויה לשמש עוגן לאחד מחידושיו המרכזיים של הראי"ה קוק ביחס לחוקי המדינה (שו"ת משפט כהן, קמ"ד):

"וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה".

הרב קוק מבהיר כי הסמכות המשפטית יוצאת מן האומה ושבה אל האומה. יש לדון הרבה במקור דברים אלו ובמשמעותם הרחבה, ואין כאן המקום להרחיב בכך.

ב. האור זרוע (ג, תמז) דגל בדרך מצומצמת יותר:

"ולי נראה דלא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעו' ובמשפטי' התלוים בקרקעות, כגון מכס, שאומ' לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס... והיינו טעמא דדיניה דינא, שהארץ שלו היא ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו".

על פי האור זרוע, דינא דמלכותא דינא לא מחמת הסמכות אלא מכוח הבעלות: מכיוון שהקרקע עצמה מצויה בבעלותו של המלך (כפי שהיה מקובל בתפיסה האירופאית במשך מאות שנים), הרי שהוא המוסמך לתקן תקנות לגביה ולגבות מיסים. בתחומים אחרים אין לדין המלך סמכות מיוחדת.

הר"ן בסוגייתנו מצטט דעה זו, ומביא תוצאה מחודשת שלה:

"וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא, לפי שא"י כל ישראל שותפין בה".

כאמור, דינא דמלכותא דינא מחמת בעלותו על הקרקע, ועל כן בארץ ישראל, השייכת לעם ישראל כולו, לא יכולה להיות למלך בעלות, וממילא גם אין לו סמכות לתקן תקנות.

כמובן, על פי השקפתם של הרשב"ם והרמב"ם אין כל מקום להבחנה בין ארץ ישראל ובין ארצות אחרות. יתר על כן, הרמב"ם מדגיש שסמכותו של המלך אינה מוגבלת לגביית מיסים לטובתו ולהנאתו בלבד, אלא למכלול החיים האזרחיים. בהלכות זכייה ומתנה (א, טו) מפרט הרמב"ם את דרכי הקניין עם מי שאינו יהודי (במשיכה, בדמים וכו') ומוסיף:

"במה דברים אמורים? במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון – על פיהן דנין".

על פי גישת האור זרוע היה מקום לומר שהמלך רשאי לפקח על מכירת הקרקעות כדי לגבות 'מס הרכישה' או 'מס השבח' מן העסקה, אך מדברי הרמב"ם נראה יותר שאף אם אין למלך נגיעה ישירה לעסקה, מתפקידיה של המלכות להסדיר את החיים האזרחיים ולקבוע את דרכי הקניין.

סוגיית דינא דמלכותא רחבה מני ים, וקצר המצע בעיון זה מלדון בשאלות נוספות, וביניהן דינא דמלכותא במשפט הפלילי ובענישה, דינא דמלכותא הסותר את משפטי התורה, דינא דמלכותא בארץ ישראל בימינו ועוד ועוד. על כך, בעז"ה, בהזדמנות אחרת, ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)