נדרים | דף כב | בגנות מידת הכעס

הגמרא בדפים כא–כב עוסקת בעילות השונות לביטול הנדר. בין היתר מזכירה הגמרא בדף כא ע"ב שאחד המניעים לנדור נדרים הוא הכעס, ועל כן ניתן להתיר את נדרו של האומר שאילו לא היו מכעיסים אותו לא היה נודר. מתוך כך עוסקת הגמרא בדף כ"ב בגנותה של מידת הכעס, ומגדירה אותה כאחת מן המידות הגרועות ביותר, וכדרך שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ג):

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".

באופן פשוט נראה שמידת הכעס פוגעת במערכת היחסים שבין האדם לחברו. הכועס על זולתו עלול גם להקניטו או לפגוע בו, ועל כן ראוי להתרחק מן הכעס ככל האפשר. עם זאת, הגמרא בסוגייתנו מתמקדת בתוצאותיה השליליות של מידת הכעס בשני תחומים נוספים.

התחום האחד הוא זה ש'בין אדם לעצמו'. הכעס פוגע לא רק בזולת אלא גם בכועס עצמו, שכן חייו אינם חיים. הגמרא קובעת שיש השפעות פיזיולוגיות על גופו של הכועס, (והמדע המודרני, אגב, מאשש זאת). נוסף על כך, "כל מיני גיהנם שולטים בו" – ניתן לפרש שזהו עונש לעתיד לבוא, אך נראה שמדובר גם בעונש בעולם הזה, וכדרך שאומרים הבריות 'חייו הם גיהנם'. ואומנם, הרמב"ם כתב בפירוש (בהמשך דבריו הנזכרים לעיל):

"ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".

כל זאת, כאמור, במישור שבין אדם לעצמו. אך כמובן, הבעייתיות במידת הכעס אינה מתמצה במישור זה. מידה זו פוגעת אף בזיקתו של האדם לבורא העולם. כך נאמר בסוגייתנו:

"אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו".

וכעין זה במסכת שבת (קה ע"ב):

"והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אוּמנֻתוּ של יצר הרע – היום אומר לו 'עשה כך' ולמחר אומר לו 'עשה כך', עד שאומר לו 'עבוד עבודה זרה' והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה? 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר' – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

מידת הכעס דוחקת את רגלי השכינה. בביאור הדברים כתב אדמו"ר הזקן בספר התניא (איגרת הקודש כ"ה; הרקע לדברים הוא 'ביאור צוואת הריב"ש' – צוואת הריב"ש היא טקסט שיוחס לרבי ישראל בעל שם טוב, ואף שאדמו"ר הזקן שם מפקפק בדברים, הוא דן לגופו של עניין בגנותה של מידת הכעס):

"והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל".

מידת הכעס מתעוררת כמעט תמיד כתוצאה מן העובדה שמאן דהו מכעיס אותנו. אדמו"ר הזקן קורא לאדם להגביר את אמונתו ולדעת שכל העובר עליו – הרי הוא מאת ה'. ובכן, לא זולתך מכעיס אותך, כי אם ריבונו של עולם, ועליך לקבל את מאורעותיך בשמחה ובאהבה.

אם כן, מידת הכעס משחיתה בשלושה ממדים: בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום. אפשר שפגיעה מקיפה זו תבאר את הדרשה המפתיעה בסיומה של סוגייתנו:

"אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא. מאי טעמא? 'כי ברוב חכמה רב כעס'".

בביאור פשוטם של דברים נחלקו רש"י והר"ן. רש"י (וכך עולה גם מן השיטה המקובצת) פירש שריבוי ספרי הנביאים והכתובים הוא עונש, המוביל לכעס. כלומר, מכיוון שישראל חטאו, הוחלט להענישם ברוב חוכמה, המובילה גם לרוב כעס. אך הר"ן פירש שריבוי הספרים הוא תוצאה של מידת הכעס – מכיוון שישראל כעסו, וממילא גם חטאו, לא היתה ברירה אלא להוכיחם על ידי הנביאים.

בין כך ובין כך, השאלה הנשאלת מאליה היא אם אומנם יכולה הייתה כנסת ישראל 'לוותר' על ספרי הנביאים והכתובים. האם יכול היה להיות להם תחליף? נראה שעומק התשובה לשאלות אלו, כפי שנרמזה בדבריהם של כמה אחרונים, וביניהם המשך חכמה (בסוף פרשת משפטים), שו"ת שבות יעקב (ב, קפב) ור' צדוק (בעשרות מקומות), היא שניתן היה להגיע לתובנות העמוקות של המוסר והדרך הישרה מעצם ההתבוננות בעולם וראיית מעשה ה', אך מי שחוטא בכעס מרוכז בעצמו, ולמעשה אוטם אוזנו ועוצם עיניו מחיבור אל העולם ומהאזנה לדבר הקב"ה המהדהד בו. הקב"ה מדבר אל האדם על כל צעד ושעל, אך מוכרחים להטות אוזן ולהקשיב, והכועס, המרוכז בעצמו, אינו מסוגל לעשות זאת. לפיכך, אפוא, נדרשו ספרי הנביאים, שיאמרו את הדברים בפירוש ולא יסתפקו באדם המסוגל לקלוט ולהפנים את המתחולל בסביבתו.