נדרים | דף טו | בל יחל דרבנן

"חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה". חכמינו ז"ל תיקנו תקנות, גזרו גזרות ועשו סייג לתורה. שאלה קלסית ביחס להלכות שחידשו חכמים היא אם מדובר בתקנה עצמאית של חכמים או בהרחבה של דין תורה. כך, למשל, בהלכות שבת מצאנו איסורי דרבנן המרחיבים דיני תורה, כגון האיסור להוציא מרשות היחיד לכרמלית או לחצר שאינה מעורבת – על אף שמִן התורה הפעולה אינה נחשבת הוצאה, חז"ל הגדירו את הכרמלית או את החצר שאינה מעורבת כ"רשות הרבים דרבנן", ועל כן להלכה מדובר במלאכת הוצאה. לעומת זאת מצאנו פעולות אחרות שאסרו חכמים בשבת משום "עובדין דחול" – כאשר ברור שפעולות אלו אינן הרחבה של אחד מל"ט אבות המלאכה אלא מאופיינות כאיסור העומד בפני עצמו.

הגמרא בסוגייתנו מחדשת שגם בדיני הפלאה מצאנו "נדרים דרבנן":

"ומי איכא בל יחל מדרבנן? אין (=כן)".

הגמרא משיבה בחיוב, וקובעת שיש נדרים החלים מדאורייתא, ולעומתם יש נדרי דרבנן, שהמפר אותם עובר על בל יחל מדרבנן. מה פשרו ומה עניינו של 'בל יחל מדרבנן'?

רש"י כאן כתב:

"ומי איכא בל יחל מדרבנן – דמלקין ליה מדרבנן".

לדעת רש"י מדובר באיסור לכל דבר, ועל כן העובר עליו לוקה. לעומתו, הרמב"ם כתב בהלכות נדרים (ג, יב):

"אף על פי שאין הנדר חל עליהם, אין מורים לו שינהוג בהן היתר, הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".

בדברי הרמב"ם מפורש שהנדר אינו חל כלל ועיקר, והוא גם אינו מזכיר עונש על הפרת הנדר. מאידך, הוא קובע בפירוש שהתוצאה של 'בל יחל דרבנן' היא החובה להתיר את הנדר, אף שאיננו תופס מן התורה. הרמב"ם גם מבהיר שאין מדובר בחלות כלשהי מדרבנן אלא ב'איום' ודרישה להפרת הנדר כדי שלא יקלו ראש בנדרים.

בהבנת מחלוקת זו ניתן להציע כי לדעת רש"י 'בל יחל דרבנן' פירושו נדר מדרבנן, דהיינו הרחבת גדרי הנדרים שמן התורה, בעוד לדעת הרמב"ם חכמים אינם מוסמכים 'להחיל' נדר, אך הם חייבו אדם שהקל ראש בנדרים להפר את נדרו כדי שלא יהיה רגיל בכך.

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות קשורה למקור שהביאה הגמרא בסוגייתנו ביחס לעצם הלכה זו של בל יחל דרבנן:

"והתניא: דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר 'לא יחל דברו'".

הברייתא קובעת שלמנהג יש תוקף דומה לזה של הפלאה, ועל כן אסור לאדם לשנות את מנהג המקום, אף שאיננו עיקר הדין. השאלה הנשאלת מאליה היא מה עניין מנהג כזה ל'בל יחל דרבנן'. התוספות כאן התמודדו עם השאלה, וכך כתבו:

"ויש לומר דהאי נמי, שנדר ונתכוון לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש, אין לך 'נהגו' גדול מזה".

סוגייתנו עוסקת בנדר על דבר שאין בו ממש. מן התורה נדר כזה איננו חל. עם זאת, התוספות סבורים שכיוון שאדם החליט לנדור, הרי הוא כמקבל על עצמו נדר כזה, ועל כן יש כאן חלות מסוימת. מסתבר אפוא שלדעתם סוגייתנו אומנם חידשה הרחבה של דיני נדרים, וחלות גמורה של הנדר – מדרבנן – מכוח המנהג.

דוגמה נוספת לנדר דרבנן מצויה בסוגיית הכינויים שלמדנו בשבוע שעבר. בגמרא בדף י' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם יסוד ההלכה של כינויים הוא לשון אומות או לשון שבדו חכמים. הר"ן בתחילת המסכת הדגיש שכינויי נדרים חלים מדאורייתא, בין לר' יוחנן ובין לריש לקיש, אך רש"י והרא"ש חלקו עליו וביארו שלדעת ריש לקיש, הסובר שכינויים הם לשון שבדו חכמים, הנדר חל מדרבנן בלבד. אומנם, מסתבר שאף כאן אין מדובר בתקנה עצמאית, אלא מדובר בהרחבה של דיני הפלאה מן התורה: מדאורייתא לשונות מסוימים מחילים את הנדר, וחכמים חידשו לשונות אחרים, שאם כי תוקפם מדרבנן, הרי הם יוצרים הפלאה של ממש.

לסיום נזכיר כי הברייתא הרואה בדיני נדרים מקור לכוחם ולתוקפם של המנהגים עומדת במוקד דיון ענף בין הראשונים והאחרונים ביחס לכוחו של המנהג. החתם סופר (בתשובותיו, יורה דעה סימן ק"ז ובמקומות נוספים) קובע בפירוש שמנהג אבות או מנהג קהילה מחייב מדאורייתא, מדין נדר גמור. פוסקים אחרים חלקו על כך, וקבעו שאף אם למנהג הקהילות יש תוקף כנדר, מדובר בנדר דרבנן, שכן זהו הנושא שבו עוסקת סוגייתנו (ראה על כך בשו"ת יביע אומר יורה דעה י' סימן נ"ח אות י"ז, ואין כאן המקום להאריך).