דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף ח | אשכים ואשנה פרק זה

בסוגייתנו נאמר:

"האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לא-להי ישראל.      
והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה... הא קא משמע לן, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה".

הלכה זו מעוררת שני דיונים בהלכות הפלאה, השופכים אור על שני עקרונות הנוגעים למצווה שהיא "כנגד כולם" – מצוות תלמוד תורה.

א. הגמרא משתמשת בביטוי "נדר גדול נדר", אך בתוך כדי דיבור מעירה: "ואין שבועה חלה על שבועה". ובכן, שאלו הראשונים כאן, האם מדובר בשבועה או בנדר?

הר"ן נקט עמדה ברורה:

"כלומר ודאי אף על גב דקאמרת 'נדר גדול' – שבועה קאמרת, דאמר בהדיא 'בשבועה' אשנה פרק זה, שהרי נדר, כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה, ליתיה לעולם ב'אעשה', אלא ודאי שבועה קאמרת, כדאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה לשבועה נדר".

הר"ן מעיר שבמקומות רבים מצאנו חילופי שמות בין נדר ובין שבועה, אך בסוגייתנו, כאשר אדם מתחייב לבצע פעולה מסוימת, בוודאי מדובר בנדר ולא בשבועה.

דברי הר"ן מתיישבים היטב עם ההלכה המוכרת לנו בהלכות הפלאה. עם זאת, בעלי התוספות כאן הזכירו גם פירוש אחר:

"אי נמי כדפירש הרב ר' אליעזר דהוי נדר כמו נדר דצדקה".

אדם המבקש להעניק סכום כסף לצדקה יכול לעשות זאת בשבועה – "הריני נשבע לשלם", או לחלופין בנדר – "הרי עלי כך וכך מעות לצדקה" או "הרי מעות אלה לצדקה". רבנו אליעזר מחדש שגם ביחס ללימוד תורה ניתן ליצור נדר כזה. ביאור דבריו: המתנה הגדולה ביותר שנתן לנו בורא עולם היא זמננו עלי אדמות. עבור דקה אחת ישלם אדם כל הון שבעולם! על כן, טוען רבנו אליעזר, המתחייב ללמוד תורה למעשה מקדיש את זמנו לשם שמיים ולצורך לימוד תורה. אין מדובר רק על שבועה והתחייבות לפעולה כלשהי, אלא על הגדרה מהותית ב'חפצא של הזמן' שזמן זה הוא קודש ללימוד תורה. תפיסה זו עשויה להיות משמעותית ביותר בשמירת הזמן העומד לרשותנו ובניצולו כראוי – בראש ובראשונה לטובת לימוד תורה.

ב. במשנה להלן בדף ט"ז נלמד את ההלכות הנוגעות לחלות שבועה ונדר על דבר מצווה. החידוש שבסוגייתנו הוא שניתן היה לחשוב שהמצווה ללמוד תורה היא מצווה מצומצמת יחסית – ניתן להסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית, ותוספת מעבר לקריאת שמע היא בגדר "דבר הרשות" ושבועה חלה עליה. פשטות הדברים היא שלמסקנה פני הדברים אינם כך, ועל כן יש להניח שהשבועה לעסוק בתורה היא "לזרוזי" בלבד.

עם זאת, הר"ן בסוגייתנו הציע תפיסה מעט שונה:

"מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בקידושין 'ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו', וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי. אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא, אף על פי שהוא מן התורה, כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו".

הר"ן מחדש שעשוי להיות הבדל בדיני דאורייתא בין ההלכות המפורשות במקראות ובין ההלכות שחכמים חידשו לאור המקראות. יודגש שאלה ואלה דאורייתא, אך יש הבדל בין המפורש בתורה למה שנלמד בדרשה (כעין הבחנתו של הר"ן במסכת ביצה דף ל' בעניין מצוות "תוכחה" בין תוכחה על דין דאורייתא המפורש בכתוב ובין תוכחה על דין דאורייתא הנלמד מן המדרש).

ביחס למצוות לימוד תורה למדנו כי אכן שני רבדים לה. הרובד המפורש בתורה הוא אכן מצומצם, ודורש "לעסוק בתורה" כחלק מסדר יומו של אדם – מעט בבוקר ומעט בערב. אך לא די בכך: קבלת חז"ל היא שמצוות "ושננתם" דורשת רמה שונה לחלוטין של ידיעת התורה ושליטה בה בעמקות ובחידוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)