דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 39

כתובות | דף נב ע"א | פדיון אשת כוהן

קובץ טקסט


 

"ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאֹרשה והחזיק בה האיש ושכב עמה - ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאֹרשה ואין מושיע לה".  (דברים כ"ב, כה-כז)

בפסוקים אלו קובעת התורה שאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה. אם הבעל הוא כהן - הדין שונה, משום שישנם סייגים מיוחדים על הנשים שמותר לכהן להינשא להן. כעין שמצאנו שגרושה פסולה להינשא לכהן - כך גם כל אשה שנבעלה לאיסור ערווה נפסלת לכהנים, אפילו אם היא נבעלה נגד רצונה. נמצא, שאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.

הבדל זה גורם לשוני בניסוח תנאי הכתובה בין אשת ישראל לבין אשת כהן, כפי שקובעת משנתנו:

"לא כתב לה 'אם תשתבאי - אפרקינך, ואותבינך לי לאינתו', ובכהנת - 'אהדרינך למדינתך' - חייב, שהוא תנאי בית דין"  (משנה נא ע"א)

אישה שנשבתה - אם אין הוכחות סותרות, אנו חוששים שהיא נאנסה. לכן, אשת ישראל שנפלה בשבי מותרת לחזור לבעלה, ואילו אשת כהן שנשבתה אסורה לבעלה, כדין אשת כהן שנאנסה. אמנם גם ישראלים וגם כהנים חייבים לפדות את נשותיהם כחלק מתנאי הכתובה, אך מגמת הפדיון היא שונה: כאשר הבעל אינו כהן - הוא פודה את אשתו כדי להחזירה להיות אשתו, ואילו אם הוא כהן - אשתו אסורה עליו, והוא חייב לשחררה ולגרשה לאחר פדיונה.

האם הבדל זה מייצג הבדל משמעותי באופי הפדיון? ממבט ראשון נראה שהדבר אינו כך, שכן כל בעל - בין אם הוא כהן או ישראל - חייב לפדות את אשתו, ואורח חייהם בהמשך תלוי בהגבלות שההלכה מטילה על כל אחד מהם. אמנם, עיון בסוגיות העוסקות בדין זה עשוי להוביל אותנו למסקנה שונה.  
 

מחלוקת אביי ורבא

למדנו בגמרא:

"אמר אביי: אלמנה לכהן גדול - חייב לפדותה, שאני קורא בה 'ובכהנת אהדרינך למדינתך'; ממזרת ונתינה לישראל - אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה 'ואותבינך לי לאנתו'. רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה - חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה - אינו חייב לפדותה".

אביי ורבא מסכימים שהמילים "ואותבינך לי לאינתו" אינם רק מתארים את אורח החיים לאחר הפדיון, אלא מהווים גם תנאי המגדיר את היקף הפדיון. כאשר אישה אינה ראויה להינשא לבעל מסוים - הוא אינו חייב לפדותה. לדעת אביי, תנאי זה קיים רק  באשת ישראל (שכן רק בכתובתה מפורט "ואותבינך לי לאינתו"), אבל כהן חייב לפדות את אשתו אף על פי שהיא אסורה עליו. רבא חולק על כך, וטוען שאין בזה הבדל בין אשת כהן לאשת ישראל, וגם כהן חייב לפדות את אשתו רק אם היא מותרת לו ונכנסת לגדר "ואותבינך לי לאינתו". שבויה יוצאת מן הכלל הזה, ובעלה הכהן מחוייב בפדיונה למרות שהיא אסורה לו.

לפי רש"י, מחלוקת אביי ורבא נוגעת למהות חיוב הפדיון. המשנה בהמשך המסכת כותבת במפורש שגם לפסולות חיתון יש כתובה:

"אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר - יש להם כתובה".  (משנה כתובות ק ע"ב)

ומבואר ביבמות (פה ע"א) שהנשים האסורות על בעליהן אינן זכאיות לתנאי הכתובה שמטרתם לקיים את חיי האישות, שהרי הבעל חייב לגרש אותן, אלא לתנאי הכתובה הממוניים בלבד, שלא נועדו לקיים את חיי האישות. על פי סוגייה זו, פירש רש"י בסוגייתנו שלדעת אביי (הסבור שכהן חייב לפדות את אשתו אפילו אם היא גרושה או חלוצה) יש הבדל בין חיוב הפדיון של אשת ישראל לבין חיוב הפדיון של אשת כהן: פדיון אשת ישראל הוא דין אישותי, שנועד להמשיך את חיי הזוג, ולכן הבעל חייב בו רק אם הם מותרים זה לזו. פדיון אשת כהן הוא דין ממוני, המנותק מחיי האישות ומוטל על נכסי הבעל בלבד, ולכן הכהן (בניגוד לישראל) חייב לפדות את אשתו אפילו אם היא אסורה לו. וכך כותב רש"י:

"אלמנה לכהן גדול - קיימא לן לקמן בפ' אלמנה ניזונית, יש לה כתובה ותנאי כתובה דלמישקל ולמיפק קאי, אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה - כגון מזונות ורפואה - אמרינן ביבמות דלית לה... והכא אשמעינן אביי דתנאי כתובה דפירקונה אית לה... שהרי אף לכשרה לא היה מתנה 'ואותבינך לאינתו' אלא 'אהדרינך למדינתך', והא נמי קרינן בה הכי, והאי תנאי - נמי למישקל ומיפק קאי". (נא ע"ב)

לעומת זאת, לדעת רבא אין הבדל מהותי בין חיוב פדיון אשת ישראל לבין חיוב פדיון אשת כהן. בשניהם, חיוב הפדיון הוא חוב אישותי שהבעל חייב לאשתו, וממילא כהן שהתחתן עם גרושה - אינו חייב לפדותה. וכך פירש רש"י:

"רבא אמר - ...אבל לנאסרה מחמת דבר אחר - לא נשתעבד, דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין, אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה - לא תפסיד כתובת פרקונה".  (נב ע"א)

נמצא, כי אביי ורבא נחלקו אם קיים הבדל מהותי בין כהן לבין ישראל לגבי עצם חיוב הפדיון. לפי אביי, חיוב הפדיון שמתחייב בו כהן שונה באופן יסודי מחיוב הפדיון שמתחייב בו ישראל. באשת כהן - חיוב הפדיון אינו אלא חוב ממוני, ואילו באשת ישראל - חיוב הפדיון הוא אחד מהחיובים המעצבים את חיי האישות. רבא חולק על כך, וסובר שאופי חיוב הפדיון של אשת כהן זהה לאופי חיוב הפדיון של אשת ישראל, ושניהם הם מחיובי האישות שהבעל מתחייב לאשתו.
 

מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע

כך או כך, ראינו שאביי ורבא תמימי דעים שהוספת המילים "ואותבינך לי לאינתו" מגדירה את חיוב הפדיון של אשת ישראל כחיוב אישותי. אמנם, יש להדגיש שהבנה זו תלויה לכאורה במחלוקת תנאים. וכך למדנו בברייתא:

"המדיר את אשתו ונשבית - רבי אליעזר אומר: פודה ונותן לה כתובתה, רבי יהושע אומר: נותן לה כתובתה ואינו פודה". (נב ע"א)

למסקנה (לפי רבא) מסבירה הגמרא:

"אלמנה לכהן גדול, ממזרת ונתינה לישראל - כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה. כי פליגי במדיר, בין אשת כהן ובין אשת ישראל. רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע אזיל בתר בסוף".  (נב ע"א)

רבי יהושע סובר שאם אשתו אסורה עליו כעת - אי אפשר לקרוא בה "ואותבינך לי לאינתו", והבעל אינו חייב בפדיונה. שיטתו עולה בקנה אחד עם הבנת חיוב הפדיון כאחד מדיני האישות. רבי אליעזר חולק עליו, וטוען שהבעל חייב לפדות את אשתו אפילו אם היא אסורה עליו, ורק אם האישה הייתה אסורה עליו בשעת ההתחייבות בכתובה - היא אינה זוכה בפדיון. לכאורה, נראה שלדעתו התנאי "ואותבינך לי לאינתו" אינו מגדיר את חיוב הפדיון כחיוב אישותי, אלא קובע את היקף התחייבות של הבעל.

כעת, נשוב למחלוקת אביי ורבא. כפי שהסברנו את שיטת רבא, בין כהן בין ישראל מתחייבים חיוב אישותי לפדות את נשותיהם אם יישבו. שיטה זו מסתדרת היטב עם שיטת ר' יהושע, אך נראה שניתן להסביר אותה גם לפי דברי ר' אליעזר: בעיקרו, חיוב הפדיון נועד לקיים את חיי האישות של האישה ובעלה, אך כיוון שהחיוב מתבצע בשעת החתימה על הכתובה - רגע החתימה הוא הקובע, ואיסור שחל על האישה מאוחר יותר (כגון, אם הבעל הדיר אותה) - אינו משפיע על חיוב הפדיון.

מכל מקום, להלכה נתקבלה שיטת רבי יהושע, ואין כל בעיה להבין שלדעת רבא חיוב הפדיון הוא חיוב אישותי, בין בכהן בין בישראל.
 

דין יורשים

בהמשך הסוגיה למדנו:

"תנו רבנן: נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה, הכיר בה בעלה - יורשין חייבין לפדותה, לא הכיר בה בעלה - אין יורשין חייבין לפדותה.    
לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא. אמר ליה רב: הכי אמר חביבי - לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא 'נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומין חייבין לפדותה'. ולא עוד, אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה - אין היתומין חייבין לפדותה, שאין אני קורא בה 'ואותבינך לאינתו'".
 (נב ע"א)

לכאורה, מתקבל על הדעת לחייב את היורשים בפדיון, כשם שהם חייבים לפרוע את שאר חובות אביהם. מה ההיגיון לחלק בין כל החובות לבין חיוב הפדיון? נראה, ששיטה זו נוקטת שחיוב הבעל לפדות את אשתו הוא חיוב אישותי, וממילא הוא שייך רק לבעל עצמו (שהרי הוא נועד להמשיך את חיי האישות). ממילא, לא שייך לדרוש מהיתומים לפרוע חוב זה. השיטה המחייבת את היורשים לפדות את אשת אביהם סוברת שחיוב הפדיון הוא גם חוב ממוני, החל על נכסי הבעל, וממילא היורשים חייבים לפורעו ככל שאר חובות אביהם.

אמנם, כל זה אינו נוגע אלא לפדיון אשת ישראל. האם יורשי כהן חייבים לפדות את אשת אביהם? ה"הפלאה" טען שמחלוקת אביי ורבא נוגעת גם לשאלה זו, ולפי דברינו הדבר מובן: לדעת אביי, חיוב פדיון אשת כהן הוא חוב ממוני הרובץ על נכסי היורשים, ולכן היורשים חייבים לפרוע אותו. לדעת רבא, לעומת זאת, פדיון אשת כהן הוא חיוב אישותי בדיוק כמו פדיון אשת ישראל, וממילא הוא אינו חל על היורשים.
 

שבויה שזינתה

לסיום, נדון באשה שנבעלה בשבי מרצונה. מקרה זה נידון בברייתא:

"תנו רבנן: שבויי מלכות - הרי הן כשבויין. גנובי ליסטות - אינן כשבויין... הא במלכות אחשורוש, הא במלכות בן נצר". (נא ע"ב)

ועיין ברש"י, שפירש:

"בן נצר - לסטים היה, ולכד עיירות ומלך עליהם, ונעשה ראש לסטים. ובדידיה תנן 'שבויי מלכות אינן כשבויין' ואסורות לבעליהן, דסברה מינסב קא נסיב לה ונבעלת ברצון".

לכאורה, אם אנו חוששים שהשבויה נבעלה ברצון ונאסרה על בעלה - יש לפטור אותו מחובת פדיונה. ואכן, כך כתב ה"חלקת מחוקק":

"ומאחר שאין יכול לקיים בה 'ואותבינך לי לאינתו' - אין חייב לפדותה". (אבה"ע ע"ח, ח)

אך יש לשאול: מה דינה של אשת כהן שנשבתה ביד חייליו של  בן נצר? נראה, שגם שאלה זו תלויה במחלוקת אביי ורבא. כפי שלדעת אביי שבויה רגילה אסורה על בעלה הכהן ואף על פי כן הוא חייב לפדותה - כך גם כאן: האישה אסורה על בעלה, אך בכל זאת הוא חייב לפדותה. לפי רבא, כהן חייב לפדות את אשתו רק כאשר איסורה הוא איסור שבויה, ולא כאשר יש חשש שהיא נבעלה מרצון, ולכן כאן הוא לא יהיה חייב לפדותה. וכך נפסק ב"בית שמואל" (ע"ח, ז).

אמנם, ב"חלקת מחוקק" שם (ס"ק ח) נפסק שרק ישראל פטור מלפדות את אשתו במקרה זה, שכן היא נאסרה לו. כהן חייב לפדות את אשתו אם נשבתה ביד בן נצר אפילו לדעת רבא, שהרי היא נאסרה לו כבר בשעה שנלקחה בשבי, וחיוב הפדיון נותר בעינו. לדבריו, הכהן נפטר מלפדות את אשתו רק כאשר היא נאסרה עליו לפני שנלקחה בשבי, אך אם היא נאסרה לאחר שנשבתה - חיוב הפדיון עדיין מוטל עליו.

לפי דרכנו, שרבא סבור שחיוב הפדיון הוא חיוב אישותי, לכאורה אין מקום לחייב את הבעל לפדות את אשתו לאחר שזינתה מרצון. ואמנם, ייתכן שזהו יסוד מחלוקת האחרונים: לדעת ה"חלקת מחוקק", פדיון אשת כהן אינו דין אישותי אלא מתנאי הממון שהבעל מתחייב לאשתו, ולכן אם נשבתה ובעלה התחייב לפדותה - הוא חייב לעשות זאת גם אם אחר כך זינתה תחתיו. לעומת זאת, לדעת ה"בית שמואל" החיוב הוא חיוב אישותי, ולכן ברגע שהאישה נבעלה מרצון - בעלה נפטר מחיוב פדיונה.

אם כן, נחלקו ה"בית שמואל" וה"חלקת מחוקק" אם חיוב פדיון אשת כהן הוא דין אישותי או חוב ממוני. לכאורה, הדין עם ה"חלקת מחוקק": כיצד ניתן לומר שיש כאן חיוב אישותי, כאשר הבעל חייב לגרש את אשתו מייד לאחר פדיונה? בהכרח, עלינו להודות שחיוב פדיון אשת ישראל שונה מחיוב פדיון אשת כהן. ואמנם, הירושלמי מקשה מה פשר תנאי הכתובה של אשת כהן - "אהדרינהו למדינתך":

"מה למדינתך? ממש ליישוב".

מהירושלמי משמע שהבעל אינו רשאי להסתפק בפדיון אשתו, ועליו להחזירה למקום יישוב. פסיקתו של הרמב"ם היא מרחיקת לכת אפילו יותר:

"ואם היה כהן, שכבר נאסרה עליו - פודה אותה ומחזירה לבית אביה. אפילו היה בעיר אחרת - מטפל בה עד שמחזירה למדינתה". (הל' אישות י"ד, יח)

הרי שהרמב"ם הוסיף שהבעל אינו חייב רק בפדיון האישה אלא חייב גם להחזירה לבית אביה. על כרחנו, אין כאן חיוב ממוני גרידא, אלא הבעל חייב לדאוג לאשתו בתור בעלה. אף על פי שאריה רביעה עליה, מאחר שנאסרה לו - הוא צריך לטפל בכל צרכיה ברגישות, ורק אחר כך הוא חייב לגרשה.

 

סיכום

עסקנו בחיוב הפדיון בכלל ובפדיון אשת כהן בפרט. בנוגע לחיוב פדיון הכללי, ראינו שהבעל אינו חייב לפדות את אשתו כאשר היא אסורה עליו, שכן בכתובה הוא התחייב רק לפדות אותה כאשר היא תחזור לביתו. לפי רבי אליעזר, אין זה אלא תנאי בהתחייבות הבעל, אבל הוא אינו מלמד מאומה על אופי החיוב. להלכה נפסק כרבי יהושע החולק, וסובר ש"ואותבינך לי לאינתו" מגדיר את חיוב הפדיון כאחד מחיובי האישות.

כהן אינו יכול להתחייב להחזיר אליו את אשתו לאחר פדיונה כיוון שהיא נאסרת עליו. לכן, אביי טוען שפדיון אשת כהן הינו חוב ממוני (בניגוד לפדיון אשת ישראל), וממילא - גם אם היא אסורה עליו מסיבה אחרת (לדוגמא, אם היא גרושה) - הוא חייב לפדותה. רבא חולק עליו, וסובר שכהן אינו חייב לפדות את אשתו אם היא גרושה. לפי ה"חלקת מחוקק", גם רבא מודה שפדיון אשת כהן הוא חוב ממוני ולא אישותי, שהרי הוא חייב לגרשה, אך יש תנאי בהתחייבותו הקובע שאם אשתו אסורה עליו - הוא אינו חייב לפדותה (אלא אם כן האיסור הוא איסור שבויה). לעומתו, ה"בית שמואל" טוען שגם פדיון אשת כהן הוא חוב אישותי, ודייקנו כדבריו מהרמב"ם ומרש"י.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן, תשס"ג

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)