נבלת עוף טהור

  • הרב מתן גלידאי

נבלת עוף טהור

משונה היא נבלת עוף טהור משאר נבלות, שכל הנבלות מטמאות את האדם כאשר הוא נוגע בהן או נושא אותן, ואילו נבלת עוף טהור אינה מטמאת במגע או במשא, אלא רק כאשר האדם אוכל אותה.

האחרונים התלבטו בהבנת דין ייחודי זה, והציעו שתי אפשרויות שונות. לפי האפשרות הראשונה, הטומאה נוצרת בעקבות המגע של הנבלה בבית הבליעה. מדובר בעצם בוריאציה של טומאת מגע, והחילוק נוגע לאופן המגע בלבד: בדרך כלל אדם נטמא כאשר הוא נוגע בנבלה באחד מאיבריו הגלויים, ואינו נטמא כאשר נבלה נוגעת באחד מאיבריו הפנימיים; ואילו בנבלת עוף טהור המצב הוא הפוך: נגיעה באיבר גלוי אינה מטמאת, ורק מגע בית הבליעה הוא שמטמא.

לפי ההבנה השנייה, אין מדובר בסוג של טומאת מגע, אלא בטומאה שונה לגמרי. לא המגע של הנבלה בבית הבליעה מטמא את האדם, אלא עצם מעשה האכילה של הנבלה. הדבר דומה לטומאתו של מי שהשתתף בשריפת פרה אדומה: גם אם הצליח לא לנגוע בה כלל, עצם ההשתתפות שלו בפעולת השריפה מחילה עליו מעמד הלכתי שגורם לו להיות טמא. וכך גם כאן: התורה קובעת שמעשה אכילה של נבלת עוף טהור מחיל טומאה על האדם האוכל, אף שאין שום מגע בין איבריו הגלויים לבין הנבלה. הטומאה לא נוצרת ע"י מגע פיזי, אלא ע"י מעמד הלכתי.

האחרונים התקשו להכריע בין שתי ההבנות, כיוון שבסוגיות שונות ניתן למצוא ראיות לשני הכיוונים. מצד אחד נאמר בגמרא בזבחים ע ע"א שנבלת עוף טהור מטמאת כאשר אדם אוכל כזית ממנה בזמן של 'כדי אכילת פרס'. שיעור זה מוכר לנו מתחומים אחרים: בכל מקום שנדרש מעשה אכילה, כגון באכילת מצה או באכילת מאכלות אסורות, נדרשת אכילה של כזית בקצב כזה. לכאורה זוהי ראיה מכרעת לכך שטומאת נבלת עוף טהור נובעת מעצם מעשה האכילה. אילו היה מדובר בטומאת מגע, סביר שהיה נדרש מגע של כזית בבת אחת, ועכ"פ לא היינו מוצאים שיעור הנוגע להגדרת הפעולה כ'אכילה'.

בנוסף קובעת הגמרא במנחות ע ע"א שהאוכל באופן מוזר, שאין אנשים אוכלים כמותו, אינו נטמא. גם קביעה זו מובנת מאוד לפי ההבנה שהטומאה נובעת ממעשה האכילה, ואינה מובנת אם מדובר בסוג של טומאת מגע.

מצד שני, מהגמרא בנזיר נ ע"א עולה שנבלת עוף טהור שנרקבה מטמאת אפילו אם אינה ראויה לאכילת אדם, כל זמן שראויה לאכילת כלב. קביעה זו קשה מאוד לפי ההבנה המדברת על מעשה אכילה, כיוון שאכילת דבר שאינו ראוי לאדם אינה נחשבת כאכילה בתחומים אחרים שבהם נדרשת אכילה, כמו מצה ומאכלות אסורות. קביעה זו מובנת מאוד דווקא לפי ההבנה החלופית, המדברת על סוג של טומאת מגע, שכן גם בטומאת מגע רגילה אין דרישה שהנבלה תהיה ראויה לאדם, אלא רק שתהיה ראויה לכלב (אם אינה ראויה אפילו לכלב, היא מאבדת את הגדרתה כנבלה).