לקריאת השיעור בקובץ וורד לחצו כאן>>

המהפך – אל הניצחונות הגדולים

דור ירבעם בן יואש על רקע קודמיו

אחרי השפל העמוק שהגיע עד מצור שומרון – "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ"[1] - בא תור הניצחונות והשגשוג של ממלכת ישראל. יהואש בן יהואחז היכה את ארם שלוש פעמים, כדבר אלישע לפני מותו, וירבעם בן יואש המשיך והיכה את ארם "עד כַּלֵּה", כפי שיצא מפי אלישע באותה שעה קודם שנסתלק –

...וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה... (שם י"ג, יט)

את נבואת אלישע המשיך יונה בן אֲמִתַּי,[2] ועל פי נבואתו הגיע ירבעם בן יואש עם צבאות ישראל עד דמשק ועד לבוא חמת –

הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' א-להי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר (=עיר בנחלת זבולון): כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (שם י"ד, כה - כח)

המהפך הזה הביא את ממלכת ישראל לשגשוג שלא היה כמוהו מאז ימי דוד ושלמה.[3] בתחילת הגאות עוד התנגשו חזיתית אמציהו מלך יהודה מול יהואש מלך ישראל, וישראל ניצחו בבית שמש,[4] ואף פרצו בחומת ירושלים, אך בימי ירבעם בן יואש שררו שלום ושיתוף פעולה בינו לבין עוזיהו, ושתי הממלכות יחד ניצחו ושגשגו כמעצמות במרחב, על חורבות ארם –

וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה[5] בְּיִשְׂרָאֵל... (שם י"ד, כח)

זה היה המצב הקרוב ביותר לאיחוד האומה, כחזון הנבואה –

וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. (הושע ב, ב)

ואף כי לא "שמו להם ראש אחד", נשארו תקועים בפילוג הדתי והלאומי, ו'לא סרו מחטאות ירבעם בן נבט', בכל זאת התאוששו שתי הממלכות יחד, "ועָלוּ מן הארץ" עד "כי גדול יום יזרעאל". מהפכת יֵהוּא הושלמה במהפך הניצחונות הגדולים על ארם, ועל שאר אויבי ישראל מסביב.

בני הדור ראו במהפך הניצחונות הגדולים, ובהרחבת גבולות ישראל ויהודה את קיום דבר ה', ואת הגמול הראוי[6] לבית יֵהוּא על חיסול איזבל ובית אחאב, ועל השמדת הבעל מישראל. האופוריה הרקיעה שחקים, ורמת החיים עלתה פלאים.

תלמידי הנביאים הגדולים – אליהו ואלישע, מיכיהו בן יִמלָה[7] ויונה בן אֲמִתַּי, שנבואתו נשענה כנראה על שירת 'האזינו'[8]  שבסוף ספר דברים – חגגו את הניצחון הכביר כפרי הרוח המאמינה, שסבלה ייסורים קשים ונשאה את חזון הטיהור 'המדברי' בלי שום פשרה, שהכריזה מלחמה על תועבות איזבל ועל בית אחאב. הגאות המדינית, הניצחונות הצבאיים, והשגשוג הכלכלי, לא באו מעצמם, אלא נבעו מכוחה של גאות רוחנית, שחזון הנביאים הגדולים ניצב במרכזה. ההישגים העצומים קיבלו משמעות מטאפיזית, כהופעת דבר ה' בפי עבדיו הנביאים. דמותו של אליהו התשבי ושל תלמידיו הנביאים, ריחפה מעל הכל – אי אפשר היה להטיל ספק בצדקת הנבואה הקדומה.

מעוצמת האור, לא נתנו את הדעת לשחיתות המתפשטת, לזנות ולאלילות שבחברה הגאה; רק מתי מעט העלו על דעתם, שהגאות היא רק זמנית – דור אחד שלם של ניצחון ושגשוג, מעין הזדמנות אחרונה[9] לממלכת ישראל-שומרון, ואחר כך צפויה מפולת.

הנביאים הצעירים, עמוס והושע, הם שחזו את המפולת, אבל דבריהם נחשבו כהפוכים[10] לחזון הנבואי הקדום, שמכוחו יָנקוּ בני הדור את כוחם, והיה קשה עד מאד להקשיב להם – לא במקרה אמר כהן בית-אל על עמוס:

לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו: (עמוס ז', י)

 

הנה היפוך מובהק בין יונה בן אמתי לבין עמוס –

הוּא (= ירבעם בן יואש)       כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם

הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל                              בֵּית יִשְׂרָאֵל

יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת        נְאֻם ה' א-להי הַצְּ-בָאוֹת

עַד יָם הָעֲרָבָה        גּוֹי וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת   

כִּדְבַר ה' א-להי יִשְׂרָאֵל...            עַד נַחַל הָעֲרָבָה:

   (מלכים ב, י"ד, כה)                       (עמוס ו', יד)

 

זו בדיוק הסיבה לכך, שעמוס והושע השתמשו בנבואות הקדומות, נבואות הישועה מתוך המשברים הגדולים, בוויכוח הנוקב שלהם עם בני דורם על תום תקופת הישע, ודווקא באופן דרמתי, בייחוד אצל הושע.

 

נבואות קדומות בפתיחת עמוס והושע[11] - פרספקטיבה נבואית

הנבואה הקדומה בפתיחת עמוס

בפתיחת עמוס, הנבואה הקדומה בולטת מאד ואפשר לזהותה בקלות. חוקר יוצא דופן, יחזקאל קויפמן,[12] חשף את התופעה, ומבלי לשלוח יד בנוסח המקרא (במקום זה).

רוב המאורעות המתוארים ברשימת הנבואה "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ",[13] התרחשו דור שלם לפני עמוס. יתר על כן, כאשר עמוס הנביא מתקוע נשא את דבר ה', כבר עבר זמן רב מאז שצבא ירבעם בן יואש שילח אש בחומות דמשק ובארמנות חזאל ובן הדד בנו, וחיילי ישראל כבר רקדו שם על הגגות. גם שאר אויבי ישראל כבר ספגו מהלומות עזות מידי יהואש וירבעם בנו, ואש שולחה בחומות רבות – אפילו בחומת ירושלים פרץ יהואש מלך ישראל פרצה גדולה. אין שום טעם ומשמעות לומר בימי ירבעם בן יואש, שה' ישלח אש בבית חזאל בדמשק ובחומות שאר אויבי ישראל, כאשר דבר זה כבר קרה מזמן. שומעיו של עמוס יכולים רק להיזכר במהפך הניצחונות המדהים שעבר עליהם, ולהתמוגג מנחת.

וזו בדיוק הסיבה שעמוס מביא את הנבואה הקדומה, אשר פתחה בדבר ה' נגד הפשעים האיומים של ארם דמשק נגד ישראל, במיוחד בגלעד, וכל שומעי עמוס הכירו אותה היטב ואף בהזדהות עמוקה. עמוס הביא את הנבואה הקדומה נגד כל אויבי ישראל, כמבוא הכרחי לנבואה שלו נגד פשעי ישראל. ואכן, הנבואה נגד פשעי ישראל היא ארוכה ומפורטת, ושונה בסגנונה מהקטעים הקצרים בנבואה הקדומה.

נציג תחילה את המאורעות שנזכרו בנבואות הקצרות על דמשק ועל בני עמון, כדי שנבין מתי נאמרו נבואות אלה –

        עמוס, פרק א'                 מלכים ב, פרקי בית יֵהוּא    

דמשק: עַל דּוּשָׁם                   כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם 

בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד: (א', ג)        כֶּעָפָר לָדֻשׁ: (ג', יז)

                          

                                         אלישע בוכה במשיחת חזאל:

                                            כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

                                           לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה... (י"ב, ח)

 

 וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ                            מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ

 בְּבֵית חֲזָאֵל... (שם, ד)                 וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג

                                    

בני עמון: עַל בִּקְעָם                           וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ

 הָרוֹת הַגִּלְעָד... (שם, יג)                    וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ:                 

נבואה זו נאמרה בימי השפל הקשים, כשהארמים עשו בישראל כרצונם, והתעללו במיוחד ביישובי הגלעד הישראלים, יחד עם בני עמון השכנים שפעלו עם הארמים נגד בני ישראל –

לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם: (עמוס א', יג)

נקל להבין גם את פשעי מואב – "עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד:",[14] (מסוף הסיפור במלכים ב, ג', כו - כז) – מישע מלך מואב העלה לעולה על החומה, לא את בנו שלו, אלא את בנו הבכור של מלך אדום, שנפל בידיו כאשר ניסה מישע להבקיע אל אביו, מלך אדום, ולא הצליח.[15] כך מתפרש הסיום הסתום[16] על הקצף הגדול על ישראל, שהיה מצד אדום, כי אנשי אדום האשימו את ישראל באבדן יורש העצר שלהם בטקס הפראי של מישע, שנועד לשבור את המערכה על ידי שבירה מורלית של צבא אדום. הסיפור העמום במלכים מתפרש בבהירות על ידי הפסוק מן הנבואה הקדומה, שבעמוס.

המאורע העמום הנוסף, שנזכר שלוש פעמים, הוא הגליה של "גלות שלמה" לאדום בשיתוף פעולה של פלשתים מעזה ופניקים מצור, ואכזריות אדומית חמורה נגד השבויים. ידוע למדי, שסוחרי עבדים מאדום, יחד עם סוחרים פלשתיים ופניקיים, יכלו לנצל חולשה אצל שכניהם, אבל מתי אירע המסופר בנבואה זו?

רמז אחד כפול נזכר בדברי-הימים[17] על יהורם בן יהושפט מלך יהודה, תחילה על פשיעת אדום ומרידתה נגד יהודה, ואחר כך על פלשתים, "וְהָעַרְבִים אֲשֶׁר עַל יַד כּוּשִׁים",[18] שהבקיעו ביהודה ושבו שבויים רבים מבית המלך. הזמן מתאים להקשר הנבואה הקדומה. מסתבר, שבזמן החולשה והשפל העמוק בישראל וביהודה, אחרי החיסולים הגדולים של יֵהוּא ושל עתליה, אפשר היה להגלות שבויים יהודיים וישראליים, ביד פלשתים ופניקים,[19] שמכרו אותם לסוחרי עבדים אדומיים מובילי שיירות.

פשעי יהודה, שמאסו את תורת ה' וחוקיו,

עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם: (עמוס ב', ד)

מתייחסים כנראה לסיפור על אמציה מלך יהודה, שהביא מניצחונו על אדום פסלי אלילים[20] משֵׂעיר, הגיב בזעם למחאת נביא, ואחר כך ניגף בקרב בית שמש לפני יהואש מלך ישראל, שגם פרץ בחומת ירושלים.[21]

צירוף האירועים בנבואה זו מורה בבירור על דור ושניים לפני עמוס – רשימת הפושעים כוללת את כל אויבי ממלכת ישראל בימי השפל ומהפך הניצחונות של בית יֵהוּא (כולל יהודה).

אולם יש לשים לב גם לעובדות נוספות, שנרמזו כאן – הגליית " עַם אֲרָם קִירָה",[22] והגלייה דומה של מלך בני עמון ושריו,[23] כמו גם הכרתה של שארית פלשתים,[24] ושל שופטי מואב ושריה,[25] לא ניתנת להסבר על ידי הניצחונות הגדולים של ירבעם בן יואש – לא הישראלים הגלו והכריתו ארמים ועמונים, פלשתים ומואבים, כי רק צבאות אשור יכלו לעשות מעשים כאלה. הנבואה הקדומה הזאת, יש בה אם כן גם אמירה נוספת – כנראה של עמוס מתקוע[26] – כי החשבון הקשה של ה' נגד פשעי העמים לא נסתיים ולא מוצה עם הנקמה הישראלית, ועדיין היד נטויה על העמים האלה להגלותם ולהכריתם ביד המעצמה, שתביא פורענות וחורבן גם על פשעי ישראל.

ככל הנראה, הנבואה הקדומה, שעמוס הכיר וידע, והשתמש בה כמבוא[27] לחשבון הנוקב "על פשעי ישראל", נראתה כך –

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד;

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד.

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם;

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ.

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם, וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים;

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח;

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בָּצְרָה.

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם;

וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם, לַשִּׂיד;

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת.

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;

עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה'. וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ,

וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם;

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

 

בציטוט הנבואה הקדומה טמן עמוס מלכודת כפולה לשומעיו, שגם הם הכירו והזדהו עם הנבואה הקדומה. הזדהות זו עצמה העמידה אותם במצב מביך וקשה בנבואה "על פשעי ישראל", ובנוסף לכך שמחתם הגדולה על האש שהם ובני דורם שילחו בבית חֲזָאֵל ובחומות דמשק, הפכה למבוכה עם הוספת ההגליה שעדיין לא התרחשה, וברור שלא תתרחש בידי ישראל. כך משתלבת הנבואה הקדומה בהיפוך הדרמטי של נבואת עמוס, מפורענות על הגויים הפושעים, לחשבון הנוקב עם "פשעי ישראל", ואבדן צפוי של ארמנות שומרון.

 

מבנה נבואות עמוס

ספר עמוס מתחלק באופן פשוט לשלושה חלקים, בכל אחד שלושה פרקים – א' עד ג'; ד' עד ו'; ז' עד ט'.

הפרק הראשון (יחד עם שתי הפסקאות הראשונות של פרק ב') הוא הנבואה הקדומה, המבוא לנבואת התוכחה הקשה "על פשעי ישראל", שבנויה כהרחבה דרמטית, על בסיס הנבואה הקדומה. ההרחבה פותחת בפירוט מדוקדק של כל 'פשעי ישראל' (לעומת הגויים הרעים, אצלם נזכר רק החטא המכריע), ומסתיימת בחורבן הארמונות בשומרון, עם מזבחות בית-אל, בתי החורף ובתי הקיץ, ובתי השן המפוארים. הסיום (מופיע בפרק ג', מפסוק ט) בפירוט נרחב של פשעי הארמונות וחורבנם, מקביל לסיום הקצר של קטעי הנבואה הקדומה – "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ... וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת...". לכן, אינני יכול לקבל את הפירוש[28] החותם את נבואות העמים בסוף פרק ב', ומושך את פרק ג' לפרקי ד' וה' (בגלל הפתיחה הדומה: "שִמעוּ את הדבר הזה ..."), מפני שפרק ג' מאריך ומפרט בתיאור הארמונות שיחרבו, ולכן הוא הוא הסיום של 'פשעי ישראל', שהנבואה הקדומה היא ההקדמה להם.

בפירוט הפשעים של ישראל אנו מוצאים 'מדרש' נבואי יוצא דופן לפרשת 'וישב' בספר בראשית[29] – "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק ... וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי"[30] – ומזה ניתן להבין, שהיו בדור ההוא כאלה, שהמעיטו בכובד הפשעים שלהם, כי 'גם אחֵי יוסף מכרו את אחיהם, וגם יהודה בא על תמר אשת בניו'. בנוסף, מנה הנביא הטיית משפט, פגיעות חמורות באביונים ודלים, וחילול הקודש ביין וזנות

לא רק שעמוס הנביא פירט את כל 'פשעי ישראל', ארבעה, ואולי שבעה[31] (שלושה ועוד ארבעה), אלא שהוא האריך מאד בשאלה הגדולה והעיקרית – הייתכן, שה' פוקד ומעניש על 'פשעי ישראל' בדיוק באופן שהוא העניש ויעניש על פשעי הגויים הרעים, אויבי ישראל ? 

תשובת עמוס –

רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם: (שם ג', א-ב)

דווקא עקב בחירת ה' בישראל (ידעתי = בחרתי[32]), ה' ידקדק עמם על כל עוון ופשע, ממש כפי שמלך מדקדק עם הקרובים אליו, וצבא מקפיד במיוחד עם היחידות המיוחדות, המובחרות. הסגולה והבחירה אין פירושם העלמת עין, אלא דווקא להפך. במקום שנאמרו דברים כאלה מפי הנביא, שם התנהל ויכוח נוקב על השאלות האלה בייחוד. לכן מאריך עמוס בחסד ה' עם ישראל במדבר, ובהנחלת הארץ.           

שאלות אלה ניסרו בחלל הישראלי (אז כמו היום),[33] בגלל כוחה העצום של הנבואה הקדומה, אליהו ואלישע ותלמידיהם אשר הובילו מהפכה נגד משטר איזבל ואחאב, אבל מעולם לא עלה על פיהם חזון של חורבן האומה הישראלית בארצה. הקנאות הנבואית הלוחמת הלכה יד ביד עם האמונה ב'סגולת ישראל'[34] במאבק מתמיד על דמותה הרוחנית של האומה הישראלית, עם אופק של מהפכה ונחמה – אם לא בדור הזה, אזי בדור הבא, או באחד הדורות הבאים – בלי שום אופציה של חורבן וגלות. אצל אליהו ואלישע הלכו רק לחורב, או למדבר הטהרה בסביבות הירדן.

עמוס מתקוע, כמו הושע, מבטאים אופק נבואי שונה לחלוטין – עם הופעת המעצמה האשורית ברקע הפוליטי הבינלאומי – ובו אפשרית וצפויה הגליה, הכרתה והחרבה של הממלכה הישראלית על אדמתה. עדיין, האומה הישראלית תמשיך ותתקיים לעד, אבל במרחבי הגלות, במדבר הגויים הרעים, ואף מחוץ לאדמתה.

בשלושת הפרקים האחרונים בעמוס, אנו מוצאים שוב את התבנית של 'שלושה וארבעה',[35] בנבואות המראות שני מראות נסלחים, בשלישי וברביעי אין עוד סליחה, והאחרון (ט') הוא מראה החורבן עצמו, חורבן ממלכת ישראל, והוא מקביל ודומה[36] למראה בישעיהו (ו'), במות "המלך עֻזיהו".

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב