"כעפר לָדֻש"

השפל הצבאי העמוק בימי יֵהוּא ויהואחז

במקביל למהפֵּכת יֵהוא, עלה חֲזָהאֵל בדמשק. חזאל חיסל את בית המלוכה שקדם לו כדבר הנבואה עוד מהר חורב, במיוחד בשבטי ישראל שבעבר הירדן–[10]

בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל: מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן: (מלכים ב, י', לב – לג)

חזאל הסיע את צבאו דרך ישראל, שם מצור ולכד את גת, העיר החשובה ביותר אז בפלשת,[11] ואיים על ירושלים.[12] חֲזָאֵל ובנו חגגו את גאות דמשק בפשעים גדולים נגד ממלכות יהודה וישראל הנפרדות והחלשות, שכל אחת עברה מהפכת דמים מזעזעת, וטרם התאוששו.

כך חזה אלישע לחֲזָהאֵל בבכי עמוק, כאשר משח אותו בדבר ה' –

וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה וַיֹּאמֶר כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ: (שם ח', יב)

כאן צריך לתת את הדעת לזמנם של כמה מפרקי אלישע, בספר מלכים.   

פרקי אלישע ברובם המכריע מופיעים בספר מלכים כיחידה אחת, אחרי פרקי אליהו, וברצף. לכן, נוטים אנו לקרוא את פרקי אלישע, פרקים ד' עד ח' במלכים ב',  כהמשך רציף לפרקי א' עד ג' באותו הספר. לפיכך חושבים את "מלך ישראל" המופיע בפרקים ד' עד ח' כאילו הוא יהורם בן אחאב שנזכר בפרק ג', וכל הסיפורים הללו אמורים להתחולל בזמן הקצר של מלכות יהורם, אשר ארכה 12 שנה.[13] לעומת זאת, בכל ימי יֵהוּא ויהואחז בנו, משך יותר מ–40 שנה, כאילו אין למקרא מה לספר לנו על אלישע ופעולותיו, ורק בתחילת מלכותו של יהואש בן יהואחז בן יֵהוּא, אנו פוגשים שוב את אלישע לפני מותו,[14] כשהוא נתן ביד המלך יואש "קשת וחצים", שיבשרו את הניצחונות הגדולים על ארם בימיו, ואף אחריהם, בימי ירבעם בן יואש.

אולם תיאור זה של מהלך הדברים לוקה בחוסר סבירות קיצונית – אילו היה מצור שומרון,[15] בימי יהורם בן אחאב, היה פירוש הדבר מפולת צבאית נוספת וחמורה אחרי נפילת אחאב ברמות גלעד[16] והתאוששות צבאית יוצאת דופן (שאין לה זכר במקרא), וכל זה בתוך 12 שנה, התאוששות שהחזירה את צבא ישראל עד הגבול עם ארם בדיוק באותה רמות גלעד, ושם (אחרי הישגים מפתיעים כאלו, שלא נאמר אודותם דבר בימי יהורם בן אחאב), נפצע המלך יהורם בקרב מול ארם, עבר ליזרעאל להתרפא, ובחזית נותר המפקד יֵהוּא בן יהושפט בן נמשי, ושם נמשח למלך על ישראל, על ידי 'נער נביא' מבני הנביאים של אלישע.[17]

המהפך הכפול הוא לגמרי בלתי סביר.

מהלך הדברים הסביר הוא, שהחזית הצבאית מול ארם נותרה ברמות גלעד כל ימי יהורם, ויהורם בן אחאב נפצע באותה מערכה נגד הארמים, ובאותו אזור, שבו נפל אחאב אביו. יהורם היה נאמן למטרות המלחמה נגד ארם, והצבא הישראלי לא התפורר במות אחאב. היחלשות הצבא החזק כל כך של אחאב, הייתה הדרגתית והודגמה בפשיעת מישע מלך מואב, ובאי ההצלחה של המסע נגדו בסופו.[18] 

עם התמשכות המערכה הזו, הלכה איזבל והשתלטה כליל על ניהול הממלכה מבפנים. המרירות והאיבה נגד שלטונה העריץ והנכרי, הלכו וגברו יחד עם היחלשות צבאית ומוראלית מתמשכת. כך הבשילו התנאים למהפכת יֵהוא, שבא מהפיקוד על החזית ברמות גלעד, והיה עֵד ישיר לשורה ארוכה של אירועים מימי אחאב עד סוף ימי יהורם. הוא גם היה קרוב לעולמם של הנביאים (אליהו ואלישע ותלמידיהם), ושמע היטב את 'משא' נבואתם,[19] ראה את נפילת אחאב ואת פציעת בנו יהורם במערכה הממושכת מול ארם, וידע מקרוב על ההיחלשות של הצבא, ועל סכנת קריסתו. לכן, לא היה מתאים ממנו למהפכה, שאליה ייחלו הנביאים ותלמידיהם במשך שנות דור של סבל נורא ורדיפות קשות ביותר מצד איזבל, 'אשת הזנונים', ואנשיה.

מניתוח זה עולה, ש"מלך ישראל" בפרקי אלישע, כאמור פרקים ד' עד ח' ממלכים ב', איננו יהורם בן אחאב, אלא יֵהוּא ויהואחז בנו. אולם, סיפור מלכותם עם המשיחה והמהפכה, עוד לא סופר בספר מלכים, ולכן גם שמם לא נזכר. עוד מתברר, שבימי יֵהוּא ויהואחז התרחשו הקרבות מול ארם בתוך הארץ – גדודי ארם הציבו מארבים במקומות שונים, והנביא אלישע הזהיר מפני כך את "מלך ישראל";[20] אפילו גדודי מואב עשו כעולה על רוחם,[21] ואף מצור שומרון קרה בימי יהואחז, בהתאמה למסופר עליו בקיצור –

וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי יְהוֹאָחָז: (שם י"ג, כב)

המחיר הצבאי–מדיני של מהפכת יֵהוּא היה נורא – ממלכת ישראל נחלשה מאד ולא יכלה לעמוד מול צבא ארם שהובילו חֲזָאֵל ובנו. לפי העדויות האשוריות נאלץ יֵהוּא להשתחוות ולהעלות מס גם למלך אשור. ההזדמנות להקמה מחודשת של ממלכה מאוחדת לעם ישראל בארצו הוחמצה,[22] ושתי הממלכות נותרו חסרות אונים מול השכנים מכל עבר, אחרי המהפכות הפנימיות.

בוודאי היו רבים שהתגעגעו מאד לימי התפארת של אחאב, למרות רדיפת הנביאים על ידי איזבל, ואולי אף האשימו בגלוי את הנביאים ותלמידיהם במהפכת הדמים, שלא הניבה את הפרי המצופה, אך הביאה במישרין לקריסה חמורה, צבאית ומדינית, ובוודאי גם כלכלית. לקורא בעל הפרספקטיבה הנבואית ברור, שהאשמה ההיסטורית נופלת על כתפי אחאב ואיזבל בגלל משטר הדיכוי שלהם, אבל מסתבר, שלא כולם הסכימו לכך אז, וגם היום צפויים אנו לשמוע ביקורת נוקבת נגד חוגי הנביאים, שפעלו ונאבקו נגד איזבל עד למהפכה.

 

תקופת השפל – עיון בספר מלכים

יש כמה ראיות בפסוקי מלכים לניתוח זה, בנוסף לסבירות התהליך –

א. כאמור, בימי יהורם בן אחאב אין שום תיאור של מפולת צבאית, ואחריה התאוששות וניצחונות עד לרמות גלעד בשנית. לעומת זאת, בימי יֵהוּא ויהואחז יש עדויות ברורות בפסוקים[23] (וגם בעדויות חיצוניות[24]) למפולת הצבאית–מדינית, ולהתאוששות עם הניצחונות הגדולים רק אחרי דור שלם – יותר מ–40 שנה של שפל עמוק, ואחריו, יותר מ–50 שנה של גאות, שהשאירה את הישגי אחאב הרחק מאחור. 

ב. היחס של אלישע אל יהורם בן אחאב, ניכר היטב בהתפרצות כעס של הנביא, לנוכח מצוקת הצמא של הצבא במסע המלחמה נגד מואב–

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ... (שם ג', יג)

ובסגנונו של אליהו –

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְ-באוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: (שם, יד)

לעומת זאת, ניכר יחס של חיבה, כבוד והערכה[25] בין אלישע הנביא לבין "מלך ישראל" (בפרקי מלכים ב' ה' עד ז'), עד כדי השימוש בכינוי "אבי" לנביא, בפי המלך.

מכל אלה עולה, שהביטוי "מלך ישראל" בפרקי אלישע מכוון אל יֵהוּא, שנמשח בשליחות אלישע, וליהואחז בנו ולא ליהורם בן אחאב. סיפורי אלישע מכסים פרק זמן נכבד של יותר מ–40 שנה, עד עליית יהואש נכד יֵהוּא למלוכה בשומרון.

יהואש ביקר את אלישע לפני מותו, ובכה על הסתלקות הנביא הקרובה, באותה לשון של אלישע על אליהו – "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו",[26] ובלשון דומה לזו של "מלך ישראל" ששאל אם להרוג את חיילי הכוח הצבאי שאלישע הוביל לשבי בשומרון –

...הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי: (שם ו', כא)

ברור, שאלישע היה חומת ביטחון למלכי בית יֵהוּא בתקופות הקשות לממלכת ישראל, אחרי מרד יֵהוּא. הוא המציל אותם בנסים גלויים ונסתרים, ועליו הם סומכים בכל.

שני קשיים עומדים מולנו בפירוש זה – האחד הוא סדר המקראות, שכן מרד יֵהוּא מתואר במלכים אחרי הפרקים ההם על "מלך ישראל"; והשני הוא התיאור של יחסי המלך והנביא בשיא הייאוש במצור שומרון, ובמיוחד הביטוי "בן המרצח".[27]

קל לענות על השאלה הראשונה –

רצף סיפורי אלישע הפך למסמך מלכותי–רשמי במשפט האשה, בשער שומרון, וכך הוא נשמר בספר מלכים, לפי הכלל הידוע ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" – אבל מכיוון, שסיפור מרד יֵהוּא יופיע אחר כך, הושמטו השמות של מלכי ישראל בפרקים הללו, ונזכר רק "מלך ישראל" בלא זיהוי, עד שבקריאה שטחית נראה כאילו הכל מכוון אל יהורם בן אחאב שנזכר בפרק ג'. רק בעיון מעמיק גילינו, שמדובר ביֵהוּא, ויהואחז בנו.

הקושי השני עמוק יותר, אך פתרונו ישפוך אור נוסף על נבואת הושע, ועל הנבואה בכלל. בשיא הרעב, במצור הארמי על שומרון, עבר "מלך ישראל" על החומה, ושמע צעקת אשה נגד חברתה, על שאכלו יחד את [גופת] בנה, ולמחר החביאה השנייה את [גופת] הבן שלה – המלך קרע את בגדיו עד שנחשף השק שלבש על בשרו, ונשבע להסיר את ראשו של "אלישע בן שפט" עוד באותו היום. אלישע שישב בביתו עם הזקנים, אמר להם –

וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי... (שם ו', לב)

וכאן עולה בתודעה תמונת היחסים של הנביאים מול בית אחאב ואיזבל, רוצחי הנביאי.

בעיון קצת יותר מעמיק נבין, שהאיום להסרת ראש הנביא בא בגלל הייאוש הנורא, כשקללת החורבן מגיעה לשיאה באכילת בשר הבנים. אלישע הנביא היה עבור המלכים ההם משען ומבטח מפני חורבן גמור, תקוות הדור. זהו החוט המחבר בין צעקת "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[28] בפי אלישע עם סילוקו של אליהו, עד לבכי של המלך יהואש בן יהואחז בן יֵהוּא עם סילוקו של אלישע באותן המילים ממש,[29] שמשמען ברור – 'מה נעשה בלעדיך? מי ילחם לנו מול כל אויבינו השָתים עלינו?'. תשובת הנביא האחרונה מוכיחה גם היא, כי הוא נותן בידי יהואש את הניצחונות הבאים על ידי הקֶשֶת והחיצים, ובכך ממלא את ידי המלך להמשיך את תפקיד הנביא, גם אחריו, ולהביא ישועה גדולה לישראל.

שבועתו הנואשת של מלך ישראל להסיר את ראש הנביא בו ביום, משמעה אפוא כך הוא: אלישע הנביא היה לנו למבטח, שלא יבוא חורבן שומרון, וכי נזכה להתאושש מהשפל העמוק, והנה כבר אוכלים בשר בניהם כתוכחת החורבן שבתורה, ונבואות אלישע מתגלות כ'שקר'!?

בתגובה, מבשר הנביא אלישע על ישועת שומרון, ושוק מלא תבואה בזול, למחרת היום. רק מלכי בית יֵהוּא, יכלו להתייחס כך לנביא, כמקור התקווה ומשענת הביטחון, "רכב ישראל ופרשיו".       

אם כך, מיהו "בן המרַצֵּח"? 

"בן המרַצֵּח" הוא יהואחז בן יֵהוּא, כי יֵהוּא רצח וחיסל את כל בית אחאב ביזרעאל ובשומרון, וגם רבים מבית דוד, בימי המהפכה, ואם הוא מנסה להסיר את ראש הנביא, הרי הוא מתגלה כרוצח סדרתי, במקום כתקוות ישראל.

זהו גילוי דרמטי, ללא ספק – כבר אלישע הנביא קרא ליהואחז בן יֵהוּא – "בן המרַצֵּח", ברגע של זעם, ייאוש וחרדה, גם מצד המלך, וגם מצד הנביא. בזה כבר נאמר מפי אלישע הנביא, אשר שלח את הנער הנביא למשוח את יֵהוּא, והוא הרג אנשים רבים כל כך ביזרעאל ובשומרון בעת המהפכה, שבנו של יֵהוא מסוגל גם להרוג את הנביא ששלח למשוח את אביו, ברגע של אבדן תקווה. מכאן כבר לא ארוכה הדרך לנבואת הושע:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (הושע א', ד(

ועדיין יש מרחק –

"מלך ישראל" (יהואחז, "בן המרַצֵּח") לא ניסה כלל לממש את איומו להסיר את ראש הנביא. בהיפגש המלך בנביא, אנו שומעים לשון אחרת לגמרי –

...וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד: (מלכים ב ו', לג)

כאן נפגש פרק הסיפור הנבואי עם הסיכום התמציתי של פסקאות המלכים בספר מלכים. בפסקת יהואחז בן יהוא, נאמר –

וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי ה' וַיִּשְׁמַע אֵלָיו ה' כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם: (שם י"ג, ג – ד).

 

המהפך – אל הניצחונות הגדולים

דור ירבעם בן יואש על רקע קודמיו

אחרי השפל העמוק שהגיע עד מצור שומרון – "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ"[30] – בא תור הניצחונות והשגשוג של ממלכת ישראל. יהואש בן יהואחז היכה את ארם שלוש פעמים, כדבר אלישע לפני מותו, וירבעם בן יואש המשיך והיכה את ארם "עד כַּלֵּה", כפי שיצא מפי אלישע באותה שעה קודם שנסתלק –

... וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה... (שם י"ג, יט)

את נבואת אלישע המשיך יונה בן אֲמִתַּי,[31] ועל פי נבואתו הגיע ירבעם בן יואש עם צבאות ישראל עד דמשק ועד לבוא חמת –

הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר (=עיר בנחלת זבולון): כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (שם י"ד, כה – כח)

המהפך הזה הביא את ממלכת ישראל לשגשוג שלא היה כמוהו מאז ימי דוד ושלמה.[32] בתחילת הגאות עוד התנגשו חזיתית אמציהו מלך יהודה מול יהואש מלך ישראל, וישראל ניצחו בבית שמש,[33] ואף פרצו בחומת ירושלים, אך בימי ירבעם בן יואש שררו שלום ושיתוף פעולה בינו לבין עוזיהו, ושתי הממלכות יחד ניצחו ושגשגו כמעצמות במרחב, על חורבות ארם –

וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה[34] בְּיִשְׂרָאֵל... (שם י"ד, כח)

זה היה המצב הקרוב ביותר לאיחוד האומה, כחזון הנבואה –

וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. (הושע ב, ב)

ואף כי לא "שמו להם ראש אחד", נשארו תקועים בפילוג הדתי והלאומי, ו'לא סרו מחטאות ירבעם בן נבט', בכל זאת התאוששו שתי הממלכות יחד, "ועָלוּ מן הארץ" עד "כי גדול יום יזרעאל". מהפכת יֵהוּא הושלמה במהפך הניצחונות הגדולים על ארם, ועל שאר אויבי ישראל מסביב.

בני הדור ראו במהפך הניצחונות הגדולים, ובהרחבת גבולות ישראל ויהודה את קיום דבר ה', ואת הגמול הראוי[35] לבית יֵהוּא על חיסול איזבל ובית אחאב, ועל השמדת הבעל מישראל. האופוריה הרקיעה שחקים, ורמת החיים עלתה פלאים.

תלמידי הנביאים הגדולים – אליהו ואלישע, מיכיהו בן יִמלָה[36] ויונה בן אֲמִתַּי, שנבואתו נשענה כנראה על שירת 'האזינו'[37]  שבסוף ספר דברים – חגגו את הניצחון הכביר כפרי הרוח המאמינה, שסבלה ייסורים קשים ונשאה את חזון הטיהור 'המדברי' בלי שום פשרה, שהכריזה מלחמה על תועבות איזבל ועל בית אחאב. הגאות המדינית, הניצחונות הצבאיים, והשגשוג הכלכלי, לא באו מעצמם, אלא נבעו מכוחה של גאות רוחנית, שחזון הנביאים הגדולים ניצב במרכזה. ההישגים העצומים קיבלו משמעות מטאפיזית, כהופעת דבר ה' בפי עבדיו הנביאים. דמותו של אליהו התשבי ושל תלמידיו הנביאים, ריחפה מעל הכל – אי אפשר היה להטיל ספק בצדקת הנבואה הקדומה.

מעוצמת האור, לא נתנו את הדעת לשחיתות המתפשטת, לזנות ולאלילות שבחברה הגאה; רק מתי מעט העלו על דעתם, שהגאות היא רק זמנית – דור אחד שלם של ניצחון ושגשוג, מעין הזדמנות אחרונה[38] לממלכת ישראל–שומרון, ואחר כך צפויה מפולת.

הנביאים הצעירים, עמוס והושע, הם שחזו את המפולת, אבל דבריהם נחשבו כהפוכים[39] לחזון הנבואי הקדום, שמכוחו יָנקוּ בני הדור את כוחם, והיה קשה עד מאד להקשיב להם – לא במקרה אמר כהן בית–אל על עמוס:

לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו: (עמוס ז', י)

הנה היפוך מובהק בין יונה בן אמתי לבין עמוס –

הוּא (= ירבעם בן יואש)           כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם

הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל                                  בֵּית יִשְׂרָאֵל

יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת           נְאֻם ה' אֱ–לֹהֵי הַצְּ-באוֹת

עַד יָם הָעֲרָבָה            גּוֹי וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת   

כִּדְבַר ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל...                עַד נַחַל הָעֲרָבָה:

(מלכים ב' י"ד, כה)                          (עמוס ו', יד)

 

זו בדיוק הסיבה לכך, שעמוס והושע השתמשו בנבואות הקדומות, נבואות הישועה מתוך המשברים הגדולים, בוויכוח הנוקב שלהם עם בני דורם על תום תקופת הישע, ודווקא באופן דרמתי, בייחוד אצל הושע.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב