ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו | 3

המלחמה: "שֹד שַלְמַן" (=שַלְמַנְאֶסֶר; הושע י', יד)

שלוש פעמים תיאר הושע את השבירה הצבאית של ממלכת ישראל –

"... וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל;"

(הושע א', ה)

"... כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה (=מִצפֶּה גלעד), וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר;"

(שם ה', א)

"... וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד (=יישדדו), כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל בָּנִים (=ממלכת ישראל וחייליה) רֻטָּשָׁה (=נחתכה באכזריות);"

 (הושע י', יד)

לא במקרה מכוונים כולם לגליל התחתון ולעמקים, החיבור הקריטי בין שומרון לגליל, שם גם עברה הדרך הבינלאומית מאשור למצרים.

את שני המסעות הראשונים של תִגְלַת פִּלְאֶסֶר לתוך ממלכת ישראל תיאר ישעיהו (בימי אחז/פקח) –

"...הָרִאשׁוֹן הֵקַל,

אַרְצָה זְבֻלוּן, וְאַרְצָה נַפְתָּלִי,

וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד,

דֶּרֶךְ הַיָּם (=הדרך אל היָם), עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם";

(ישעיהו ח', כג)

אולם תִגְלַת פִּלְאֶסֶר עדיין השאיר את שומרון כממלכה קטנה וכנועה, תחת הושע בן אלה – אחרי מותו של הכובש הגדול, הושע נגרר למרד האחרון בסיוע מצרי, וניסה (כנראה) לחדש את החיבור בין השומרון לגליל, ולהקים מבצרים להגנת הדרך מיזרעאל עד לתבור –

שַלְמַנְאֶסֶר שבר את מבצרי ישראל, ועלה על שומרון. התיאור בספר מלכים קצר,[1] ומזכיר רק מצור ממושך על שומרון, "שלש שנים", והגליית המלך, ואילו הושע מרחיב ומתאר את השוד והחורבן (כנראה, בזמן מצור שומרון) של בית-אל והמקדש הישראלי (עם העגל) שהיה סמל מובהק מאז ירבעם בן נבט –

"כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים, לְמַעַן יִכָּרֵת;

זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן, חָרָה אַפִּי בָּם ...

... כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן;"

(הושע ח', ד-ו)

"... הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם, יְשֹׁדֵד מַצֵבוֹתָם;

כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ אֵין מֶלֶךְ לָנוּ ...

גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל ..."

(שם י', ב-ו)

ואז, התכונן שלמנאסר למצור הסופי על שומרון, עד הכנעתה והגלייתה.

חורבן שומרון – מדוע ואיך?

בעיני הנבואה, פחות חשוב מה בדיוק קרה, וחשוב מאד לסכם, למה זה קרה –

"כְּמַרְעִיתָם (=כשהקימו להם רועים=מלכים) וַיִשְׂבָּעוּ,

שָׂבְעוּ וַיָרָם לִבָּם (=בגאווה),

עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי";

(שם י"ג, ו)

"שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל (=השחיתות בך),

[אף] כִּי בִי (=ה') בְעֶזְרֶךָ;

אֱהי (=אַיֵה) מַלכְּךָ אֵפֹוֹא?

וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ [הנופלות], וְשֹׁפְטֶיךָ (=איה מנהיגיך),

אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה לִי מֶלֶךְ וְשָׂרִים;"

(שם, ט)

"צָרוּר (=קָשוּר וסָגוּר) עֲוֹן אֶפְרַיִם,

צְפוּנָה (=חֲתוּמה) חַטָּאתוֹ;"

(שם, יב)

"תֶאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּא-לֹהֶיהָ..."

(שם י"ד, א)

"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס [מצרי] לֹא נִרְכָּב [עוד],

וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱ-לֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ (=עגלי הזהב);"

(שם, ד)

ובכל זאת נשאל: מה קרה במצור שומרון (= 3 שנים; מלכים-ב י"ז, ה)? 

בהושע יש תיאור מלא – 

"וָאֱהִי (=וָאהיה) לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל (=כאריה טורף),

כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר (=אֶצְפֶּה; רמז לצבא אַשוּר),

אֶפְגְּשֵׁם [בשדה הקרב] כְּדֹב שַׁכּוּל ...

חַיַּת הַשָׂדֶה תְבַקְּעֵם [את גופות החיילים]";

(שם י"ג, ז-ח)

"אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפּי (=בכעסי; הושע בן-אֵלה, שהומלך על ידי אשור),

וְאֶקַּח [אותו] בְּעֶבְרָתי (=בכעס גדול, אחרי שמרד בסיוע מצרי);"

(שם, יא)

"יָבוֹא [כרוח] קָדִים – רוּחַ ה' – מִמִּדְבָּר עֹלֶה (=צבא אשור הגיע ממזרח),

וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ, וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ (=השתלט על כל מקורות המים),

הוּא יִשְׁסֶה (=בָּזַז) אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמדָּה [בתוך שומרון;"

(שם, טו)

"בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ [מגיני שומרון],

עֹלְלֵיהֶם (=תינוקות) יְרֻטָּשׁוּ, וְהָרִיוֹתָיו (=ונשים הָרוֹת) יְבֻקָּעוּ;"

(שם י"ד, א)

גם מלכי ארם, חזאל ובן הדד, נהגו כך בנשים ובתינוקות,[2] אבל לא הצליחו לכבוש את שומרון[3] – המעצמה האשורית עשתה זאת.

חורבן שומרון וגלות יושביה בכתובת סרגון

באחת מכתובות סרגון תוארו המרד, המצור, כיבוש שומרון והגליית תושביה, כאילו הכל התרחש בימיו של סרגון:

'השומרונים באו לידי הסכם עם מלך אחר העוין אותי, כדי לא להוסיף לשאת בעול אדנותי, וכדי לא להוסיף לשלם לי מס, והחלו בפעולות איבה  --- נלחמתי בהם – 27280 איש אשר היו בתוכה, יחד עם מרכבותיהם, ויחד עם האלים שבהם שמו מבטחם, היו לי לשלל; 200 [נוסח אחר: 50] מרכבות לקחתי  למשמר המלכותי; ואת שאריתם הושבתי בארץ אשור. את העיר שומרון יישבתי מחדש, ועשיתיה גדולה משהיתה. אנשים מארצות שכבשתי הבאתי לתוכה. את פקידי הפקדתי עליהם כפחה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם.'[4]

בעקבות חורבן שומרון חל שינוי בולט ומכריע בהרכב האתני של האוכלוסייה בחלק משטחי ממלכת ישראל לשעבר, במיוחד באזורים אסטרטגיים ובבירה שומרון. שינוי זה ניכר בממצאים הארכאולוגיים, כגון במגידו ובשומרון. לראשונה מאז כניסת בני ישראל לארץ, תגלת פלאסר וסרגון הגלו אוכלוסייה ישראלית אל חלקים שונים של האימפריה. מספר הגולים היה גדול, ורבים ברחו ביוזמתם. מספר הגולים משומרון לפי סרגון (יותר מ-27,000) גדול בהרבה ממספר גולי ירושלים לבבל כעבור 124 שנה (בגלות יהויכין גלו עשרת אלפים[5]), אבל ההגליה לא הייתה שלמה. למרות החורבן הגדול שפקד את ממלכת ישראל עדיין נותרה אוכלוסייה ישראלית בשטחי מלכות ישראל לשעבר. למרות זאת חוללו מלכי אשור שינוי דמוגרפי חריף, שלא היה כמוהו, והביאו לארץ ישראל אוכלוסייה מארצות שכבשו, ממסופוטמיה ומסוריה ואף מקרב שבטים ערביים.

לפי המסופר בספר מלכים הובלו הגולים משומרון ויושבו "בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי".[6] נהר חבור נמצא בצפון מסופוטמיה (מזרח טורקיה), חלח שוכנת מצפון לנינוה (צפון עיראק) ומדי ברמה של צפון-מערב אירן, אזורים שאליהם ערך סרגון מסעות בשנים הבאות, 713-716 לפנה"ס. גם ההגליה אל ערי שומרון נמשכה בשנים הבאות, בימי אֵסַרחַדּוֹן ואַשּוּרבָּנִיפַּל.[7] הגולים שהובאו אל ערי שומרון "מבבל ומִכּוּתָה" מכונים במקרא "שומרונים" ובלשון חז"ל "כּוּתים". הם ראו את הפולחן שהיה נוהג בממלכת ישראל כ"משפט אלהי הארץ", כלומר, כדת וכפולחן הכרחיים לפיוס "האלים המקומיים". הם למדו על הפולחן הישראלי מכוהן של "מקדש בית-אל",[8] ושילבו חלקים מדת ישראל עם פולחנים אליליים שהביאו עמם:

 "אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים, וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם; עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים – אֵינָם יְרֵאִים אֶת ה', וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל;"

(מלכים-ב י"ז, לג-לד) 

כך נוצר איום של התבוללות על שארית ישראל בשומרון, ואף איום על דת ישראל, אבל נותרה גם תקווה –   

בכל זאת אהבה!

ברגע ששומרון ובית-אל על כל פשעיהן נעלמו מהעין (ולו מעיני הנבואה בהושע, כירמיהו בעת מצור ירושלִַם), חזרו למוקד בני אפרים הפשוטים, והופיעה שוב האהבה הגדולה, כְּאָב אשר 'מְתַרגֵל' את בניו, "קָחָם (=לוקח אותם) עַל זְרוֹעֹתָיו"[9] –

"כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ

וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי;

...בְּחֶבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם,

בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה..."

(הושע י"א, א-ד)

בתודעה הרווחת (עוד מימים קדומים), 'עשרת השבטים' גלו כולם ועקבותיהם אבדו – אבל זה פשוט לא נכון –

האשורים הגלו רק את שומרון, כ-27 אלף; בכל הכפרים נשארו רוב התושבים, שהפכו בבת אחת לנתינים של 'פחוה' אשורית, ועליהם נאמר –

"אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם...?

אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה,

אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם (ערי סדום ועמורה)?  

נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי;

לֹא אֶעֱשֶׂה [עוד] חֲרוֹן אַפִּי,

לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרַיִם,

כִּי אֵ-ל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ (=שרגיל להתעקש גם בלא סיבה),

בְּקִרְבְּךָ [אפרים הנותר בארץ, שוכן] קָדוֹשׁ,

וְלֹא אָבוֹא [עוד לשַחֵת] בְּעִיר;"

(שם, ח-ט)

ואכן, הרי אפרים ומנשה, ואף הגליל, לא ידעו עוד מלחמה כזאת תחת שלטון אשור ובבל – השממה שהביאו הבבלים על יהודה, ועל מואב ואדום ופלשת, בדיכוי המרידות, לא נראתה בנחלות אפרים והצפון.

ברגע שנעלמו הפוליטיקה הרעה והפולחן הזר, יכלו בני אפרים ומנשה, וגם זבולון ואשר, שמעון ונפתלי, שנשארו בארץ, לחדש קשרים עם ירושלִַם, וזה אכן קרה ב'פסח חזקיהו',[10] ובטיהור של יאשיהו.[11]

יש דמיון רב בין ירמיהו להושע, בפרט בנבואות האהבה והנחמה לרחל ולאפרים, וכמובן בשליחות ירמיהו "בימי יאשיהו המלך" אל שארית שבטי הצפון;[12] 80 עולי הרגל לבית ה', "מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן",[13] מעידים על ההצלחה, דווקא במותם הנורא.

קריאת תשובה לנותרים בארץ

לנותרים בארץ, השמיע הושע את קריאתו האחרונה, המפתיעה –

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ,

כִּי כָשַׁלְתָּ (=חרבה שומרון) בַּעֲוֹנֶךָ;

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים,

וְשׁוּבוּ אֶל ה' – אִמְרוּ אֵלָיו:

כָּל תִּשָּׂא עָוֹן (=כל עוון תסלח),

וְקַח [מעשה] טוֹב,

וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (=בווידוי ותשובה בפה)";

(שם י"ד, ב-ד)

'מקדש' כבר לא היה, ולא ממלכה. לא פוליטיקה, ולא קרבנות, והנביא ציין זאת דווקא כתיקון לחטאי הממלכה (אשור ומצרים), ול'מקדשי' העגלים –

"אֲשֶׁר [רק] בְּךָ (=ה') יְרֻחַם [דור] יָתוֹם;"

(שם, ד)

הנה כבר בחורבן שומרון, כ-800 שנה לפני 'יבנה וחכמיה', הציבה הנבואה מפי הושע לא רק את העדפת החסד על הזבח,[14] אלא גם תחליף לקרבנות בהיעדר מקדש – בתפילה, בדברים ובווידוי.

ואז באה תשובת ה' כמענה של אהבה לתשובת ישראל:

"אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם (=חֶטְאֵיהֶם ששָבוּ מהם),

אֹהֲבֵם נְדָבָה (=בלי גבול),

כִּי שָׁב [חרון] אַפִּי מִמֶּנּוּ...

אֶפְרַיִם [יֹאמַר]: מַה לִי עוֹד לָעֲצַבִּים (=ישליך אלילים כמו 'עַנַת' ו'אֲשֵרה') –

אֲנִי [ה'] עָנִיתִי (=פָּקַדתי אותו לטובה) וַאֲשׁוּרֶנּוּ (=ואֶצְפֶּה בו),

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן (=בלי עצי סגידה ופסילים), מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא;"

(הושע י"ד, ה-ט)

מה הרקע לפסוק זה?

גם כשהשמיד יהוא את פולחן הבעל משומרון, נותרו הרבה השפעות אליליות בנוסף לעגלי הזהב – "וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן"[15] – אף נמצאו כתובות, שבהן הצמידו 'אֲשֵרה', לשֵם 'ה' [השוכן] ב'שֹמרֹן'.^[16]

הנביא הושע, היחיד מנביאי התוכחה, הדיבור והמשל, ששפתו וסגנונו מהצפון הישראלי, חותם על כך בפסוק נפלא –

"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם,

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה',

וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם,

וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (=באותם הדרכים הישרים);"

(שם, י)