ימי יאשיהו | 1

 

שלושה דברים משותפים למנשה מלך יהודה, וליאשיהו נכדו –

• שניהם עלו למלוכה כילדים,
• שניהם הובילו מהפך מדיני, דתי ותרבותי, ביחס לקודמיהם,
• שניהם כפו את המהפך בתקיפות וביד קשה ביחס למתנגדים מבית.

בכל שאר הדברים היו מנשה ויאשיהו שני הפכים מוחלטים – התבוללות במרחב האלילי בימי מנשה, מול חזרה אל ברית התורה בכל תוקף, על ידי יאשיהו.

מנשה עלה לכס המלוכה אחרי חזקיהו אביו, בהיותו ילד בן 12:

"בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ,

וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם...

וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו,

וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה,

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל [בשומרון, בזמנו],  

וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם;

וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד

עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה..."

(מלכים-ב כ"א, א-ג, טז)

לכן יש לייחס את תחילת המהפך הגדול של ימי מנשה לחבורת שרים ויועצים שהקיפו אותו, וחשבו, שמדיניות חזקיהו גרמה למסע סנחריב ולתוצאותיו הקשות.

מנשה אולי נחלץ מחבורת שריו ויועציו, כאשר נחשד על ידי השלטון של האימפריה האשורית בחוסר נאמנות (ולא ברור למה!), והובל כשבוי "בבלה":

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ – וְלֹא הִקְשִׁיבוּ;

וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר,

וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם,

וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה;

וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו,

וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו;

וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ, וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ,

וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ,

וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים..."

(דברי-הימים-ב ל"ג, י-יג):

בהמשך (פס' טו-טז) כתוב גם, שמנשה הסיר "אֶת הַסֶּמֶל (=הפסל האשורי) מִבֵּית ה', וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה", והשליך אותם "חוּצָה לָעִיר", ואמר "לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל", אולם תיאור זה תמוה – אם כך, מדוע לא הוזכר הדבר כלל בספר מלכים וגם לא בספר ירמיהו (ט"ו, ד)? בפרט כאשר הגזֵרה על החורבן מוסברת שם בפירוש בדבר ה' "בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם"!

גם לא מובן, מדוע התיאור בספר מלכים מייחס רק ליאשיהו את הטיהור הגדול ביהודה, בירושלִַם ובבית ה'? 

ככל הנראה, המהפך האישי הזה של מנשה בא מאוחר מדי, וכבר לא יכול היה להשפיע על אָמוֹן בנו, שכנראה מילא את מקומו עוד בחייו, מרגע שהובל לשבי, וגם לא השפיע כלל על חבורות השרים והיועצים שמסביב – (דברי-הימים-ב ל"ג, כא-כה):

"...וּלְכָל הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו

זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם; 

וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי ה' כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו,

כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה..." 

(שם, כב-כג)

כך נכון להסביר מדוע 'תשובת מנשה' לא נזכרה כלל בספר מלכים, ולא בספר ירמיהו, כי כל סביבתו לא קיבלה את התשובה הזאת, והמשיכה בחטאי מנשה הראשונים, מעצבי הפוליטיקה והתרבות של אותו הדור.

יאשיהו עלה לכס המלוכה בהיותו בן 8, וחבורת השרים והיועצים שהקיפה את מנשה ואת אמון, המשיכה באותו הקו עוד 12 שנה: 

"בֶּן שְׁמֹנֶה שָׁנָה/שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ,

וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַ3ךְ בִּירוּשָׁלִָם...

וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה',

וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ/בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו,

וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול;

וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר –  

הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵא-לֹהֵי דָּוִיד אָבִיו;

וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם

מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים, וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת;"

(מלכים-ב כ"ב, א-ב + דברי-הימים-ב ל"ד, א-ג)

כאן חייבים לעצור ולשאול: אחרי קרוב ל-70 (55 + 2 +12) שנה של מדיניות מנשה, שנכפתה ביד קשה, איך הצליח יאשיהו הצעיר (בגיל 16 עד 20) להיחלץ מחבורות השרים והיועצים, ולחזור למדיניות חזקיהו אבי סבו, ממש לבדו?

נבואות צפניה ויאשיהו

ארבעה דורות לאחור

"דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה – בֶּן כּוּשִׁי – בֶן

גְּדַלְיָה – בֶּן אֲמַרְיָה – בֶּן חִזְקִיָּה –

בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ – בֶן אָמוֹן [ – בן מנשה – בן חזקיהו], מֶלֶךְ יְהוּדָה;"

(צפניה א', א)

ייחוסו של הנביא ארבעה דורות לאחור מבטא קשר של הנביא צפניה לדור ישעיהו וחזקיהו, למרות השבר הגדול של ימי מנשה ואמון. ניתן להוכיח קשר זה דרך הקבלות משמעותיות בין דברי צפניה לדברי ישעיהו, כמו בנבואת "יוֹם ה' הַגָּדוֹל... יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה... יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה..." (א', ז-יח).

מסקנה זו שופכת אור על אחת הצְפוּנוֹת העלומות בתקופה – איך הצליח יאשיהו הצעיר לדרוש בה' אחרי קרוב ל-70 שנה של ניתוק בית דוד וירושלִַם מדבר ה'?? 

כאמור, יאשיהו מָלַך כילד – כעבור 8 שנים (בגיל 16), החל יאשיהו "לִדְרוֹשׁ לֵא-לֹהֵי דָּוִיד אָבִיו", ולחפש את דרכו, "וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה (בגיל 20) הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם", מעבודת אלילים לסוּגֶיהָ (דברי-הימים-ב ל"ד, ג).

בנבואת צפניה (פרק א') מתואר טיהור מקיף של ירושלים ובית המלך מעבודת אלילים – אמנם, על פי דברי הנביא נראה, שאויב מבחוץ יעשה זאת, אולם הטיהור של יאשיהו דומה כל כך לנבואת צפניה, עד שברור ממי למד לדרוש את ה' בדרכו של דוד –

"וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם

וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל,

אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים;

וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם,

וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה',

וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם (=במִלכּוֹם =במוֹלֶך); 

וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה',

וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת ה' וְלֹא דְרָשֻׁהוּ; 

... וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ה', וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי;"

                (צפניה א', ד-ח)

מהפכת יאשיהו

יאשיהו שמע היטב את זעקת צפניה לבקש את ה' לפני שיהיה מאוחר –

"... בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף ה' –   

בַּקְּשׁוּ אֶת ה' ...

בַּקְּשׁוּ צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה,[1]

אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה';"   

(שם ב', ב-ג)

יאשיהו לא חיכה אף רגע. תועבות האלילות, שתיאר צפניה, נעקרו ונשרפו בשש השנים (628-622 לפנה"ס) של טיהור יהודה וירושלִַם ומחוזות הצפון, עד חגיגת הפסח, וחידוש ברית התורה.

והנה (בהמשך צפניה פרק ב') עוד סעיף מפתיע בתכנית העבודה של יאשיהו – כניסה מחודשת לתוככי פלשת במהלך נועז – כאשר חזקיהו פעל כך מול עקרון, זה הביא עליו את 'מסע סנחריב', ואת חורבן ערי השפלה, והנה יאשיהו חזר לפלשת והגיע עד לחוף, ושוב בהשראת צפניה (גם כאן צפניה לא אמר מי יעשה זאת):

"כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה,

אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ, וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר;

... וְהָיָה חֶבֶל [הים] לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה,

עֲלֵיהֶם יִרְעוּן [צאן] ..."

(שם, ד-ז)

בזמן קצר, כשתים עשרה שנים מופלאות (622-610 לפנה"ס) של צמיחה ופיתוח מואץ ביהודה, הושלם השיקום של ערי השפלה הבצורות (שחרבו במסע סנחריב), נבנו מחדש מבצרים בדרום, יהודה שוב חדרה לעומקה של פלשת, ולראשונה נבנו מבצרים יהודיים גם על חוף הים (ביבנה-ים =פלמחים, וגם בין יפו לשפך הירקון), כנראה כדי לעצור עלייה של צבא מצרי – יישובים חדשים הוקמו בכל האזורים, וגם במדבר יהודה –

גם מאמץ גדול של תיקון מוסרי-חברתי ניהל יאשיהו על פי דרך הברית של 'ספר התורה', ועדות מפתיעה לכך נמצאה בחפירה ארכיאולוגית במצד הסמוך לחוף (ביבנה-ים), שחשפה במקום אחד את עוצמת יהודה בימי יאשיהו, יחד עם הביטחון שחש פועל פשוט להתלונן על הממונה עליו, על שחָבַל את הבגד שלו בלי צדק.

חרס הקוצר[2]

המכתב שנמצא על החרס מגולל סיפור אישי ומשפטי, כתב תביעה של פועל פשוט שהיה קוצר 'בחצר אסמ', שכילה את קצירו 'לפני שבת', ואז בא מנהל עבודה בשם 'הושיעיהו בנ שֹבי' 'ויקח את בגד עבדכ ... לקח את בגד עבדכ' (כנראה בגד עליון, שהקוצר הניח בצד בשעת עבודתו); הבגד נלקח ככל הנראה מפני שמנהל העבודה מצא את הקוצר במנוחה, אלא שהקוצר טען במכתבו, שהוא כילה (=סיים) את מכסת קצירו, כפי שנדרש 'זה יממ' (=כל הימים).

המכתב מופנה אל 'אדֹני השר', והוא מסתיים בבקשת רחמים להשבת הבגד שנלקח בלא אשם, שכן יש לו לקוצר עדים נאמנים שהוא נקי, הלוא הם 'אחי ... הקצרמ אתי בחמ [השמש] אחי יענו לי אמנ נקתי מא[שמ]';

'יענו לי' פירושו 'יעידו לי', כמו "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ', יג); 'אמנ' (=אמן) הוא אישור בשבועה לעדות אמת, כמו במעמד הברית (דברים כ"ז, טו-כו).

עדות האמת של 'אחי ... הקצרמ' (=הקוצרים), תוכיח לשר שמנהל העבודה שלו פעל שלא כדין בלקיחת הבגד, כי הקוצר מילא את חובתו, וכילה את קצירו: 'נקתי מא..' (=ניקיתי מאשם).

המכתב מרגש מאד בכמה מובנים:

1. כתב עברי רהוט של קוצר פשוט, בכתיבה לא מקצועית, שנמצא במצד יהודאי מסוף ימי המלוכה, הרחק מירושלים.

2. עוצמת הכאב והזעזוע ממעשה העוול של לקיחת הבגד – לקיחת הבגד נזכרת פעמיים, ובקשת הרחמים להשבתו חוזרת שלוש פעמים. דברים אלו מאירים באור חזק את הדגשת התורה, גם בפרשת משפטים וגם בספר דברים, על חובת ההשבה של בגד חָבוּל (="עֲבוֹט") "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ", כי אין לעני "בַּמֶּה יִשְׁכָּב".[3]

3. הביטחון המוחלט של הקוצר, שהוא יכול להתלונן על הממונה לפני השר, ויש לו סיכוי ותקווה למשפט צדק ורחמים, ולהשבת הבגד, מעיד שבימי יאשיהו מלך יהודה הייתה מערכת משפט תקיפה וחזקה, עד הקצה הרחוק של ממלכת יהודה.

4. בנבואת ירמיהו המסכמת על "בית מלך יהודה", מתוארת התקווה הגדולה של ימי יאשיהו – "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק – פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי..." (כ"א, יב עד כ"ב, ה); יאשיהו אכן עמד במבחן כפי שנאמר בהמשך (כ"ב, טו-טז; בניגוד חריף ליהויקים בנו) – "אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה [בצניעות], וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה – אָז טוֹב לוֹ;  דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן – אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם ה'". העדות האילמת של 'חרס הקוצר' תואמת בדיוק לעדות של ירמיהו הנביא. 

ירמיהו הצעיר

"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ,

מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן; 

אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה,

בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ;"

(ירמיהו א', א-ב)

ירמיהו הצעיר עוד לא נזקק להצלה מיד רודפיו (א', ח), כי עוד לא רדפו אותו, ועוד לא ניבָּא לאנשי ירושלִַם על הרעה שתיפתח " מִצָּפוֹן" (א', יג-טו) כי ה' דווקא שלח אותו "צָפוֹנָה" (ג', יב) כדי להשיב את הישראלים, שממלכתם חרבה בשומרון, כמאה שנה לפני 'פסח יאשיהו'. רובו של פרק א', פרק ההקדשה, כנראה נאמר לירמיהו בימי נערותו כחיזיון עתידי, שמתייחס בעיקרו לתקופה המאוחרת בנבואת ירמיהו, ימי יהויקים וצדקיהו.

תחילת הנבואה של ירמיהו הצעיר (בשנת שלוש עשרה למלוכת יאשיהו) – שנה אחת אחרי התחלת הטיהור של יהודה וירושלִַם – מתפרשת בירמיהו דווקא בפרקים ב' וג', והיא משתלבת בצורה מרתקת במהפכת יאשיהו. אף שלא נזכר במפורש שום קשר בין שני הצעירים, המלך והנביא, ולא ברור אם הכירו ונפגשו, הם חוללו את המהפכה במאמץ משותף, יאשיהו בפעולתו הממלכתית התקיפה, וירמיהו בקרב העם, בתוך הציבור הפשוט והכפרי, גם ביהודה וגם בצפון.

גם בירמיהו אפשר לומר: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים ו ע"א), לפחות, ביחס לרובו של פרק א', ולהצמיד את פרקי ב' וג', לתחילת פרק א', ביחס לנבואתו הגלויה בראשית דרכו, בימי יאשיהו. 

פרק ב'

(עד פרק ג' פסוק ה)

תקוות חסד נעורים

בעוד נבואות ישעיהו נפתחו בחזון "אחרית הימים", כשגויים רבים יעלו "אל הר ה'" – נבואות ירמיהו נפתחות בזכירת חסד נעורים ואהבת כלולות בין ה' לישראל, בלי העמים הרבים.

בכך המשיך ירמיהו בעקבות הושע – הקשר בין ה' לישראל יסודו באהבה וחסד, אלא שדווקא זה מעלה את השאלה החמורה – איך תוכל האשה שבגדה לשוב אל אהבת כלולותיה?

ה' לא ינטור "לְעוֹלָם" (ג', ה), אבל החסד והאהבה מחייבים תוכחה נוקבת – מדוע שכחה ירושלים את חסדי המדבר ויציאת מצרים? –

מדוע כל ההנהגה הרוחנית פָּשעה בה'  –

"הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' (="הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"),

וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי,

וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי,

וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ;"

(שם ב', ו-ח,כו)

העזיבה הזאת באה בגלל הניסיונות הנואשים לתמרן בין אשור לבין מצרים, למצוא פעם תמיכה מצרית נגד אשור, ופעם תמיכה אשורית מול מצרים (ב', יח; לו-לז) – תמרוני ההישרדות האלה שהגיעו לשיאם בימי מנשה ואמון, פתחו את שערי ירושלים לפולחני נכר אליליים, וכך נעלמה אהבת ה'  –

"וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ,

לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ;"

(שם, כה)

שתי 'המפלגות', זו שתמכה בכניעה משתלבת במרחב האשורי, כמו זו שדגלה בחסות מצרית ובמרד באשור, יצאו וידיהן על ראשן (ב', לז).

זהו הפרק היחיד בירמיהו שמדבר על אשור ומצרים, והוא קדם שנים רבות לעליית בבל, לכן זו באמת ראשית נבואתו (13 למלכות יאשיהו, א', ב), בדיוק עם התחלת הטיהור הגדול של המלך יאשיהו בשנת שתים עשרה למלכו (דברי-הימים-ב ל"ד, ג) –

שני אנשים צעירים – המלך יאשיהו בן 20 – והנביא ירמיהו, הנער מענתות, יצאו למסע טיהור, שיחזיר את ישראל לאהבה הראשונה, אל "מְקוֹר מַיִם חַיִּים" (ב', יג).

באחת הנבואות מהתקופה השניה בחיי ירמיהו (בימי יהויקים), שלח ה' את ירמיהו אל "בֵּית הַיּוֹצֵר", ללמוד מייצור כלי חרס על המהפכים העצומים האפשריים בחיי אומה – הקַדָר ב"בֵּית הַיּוֹצֵר" יכול לשנות את הכלי שהוא מעצב כל הזמן, מכלי רחב ופתוח לכלי צר ועמוק, ולהפך – הכל הפיך, כל עוד החומר רך "עַל הָאָבְנָיִם" (י"ח, ג).

הנמשל הנבואי מפורש בדבר ה' לירמיהו, בלשון המזכירה את הקדשתו לנביא –

"רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד –   

וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו,

וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ;"

(שם א', י)

זהו תיאור מדויק של התקווה הגדולה בעת מהפכת יאשיהו עם חידוש הברית. אבל הנבואה מתארת שם גם את המהפך ההפוך, זה שהתחולל בימי מנשה, ושוב בימי יהויקים, עם התוצאות הקשות שנבעו מהשחתת 'הכלי'.

פרק ג'

(מפסוק ו)

להחזיר 'עשרת השבטים' מצפון

אחרי הבגידה הגדולה בתורה ובנביאים שהתרחשה ביהודה בימי מנשה ואמון, יש מקום למבט נבואי סלחני יותר על "מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל" (ג', ו,יב), היא ממלכת ישראל אשר שוּלחה בעוונותיה –

אחרי פתיחה כזאת, אנו מצפים למסקנה נבואית נחרצת, כמו זו הכתובה על ימי מנשה בספר מלכים (-ב, כ"א, יב-יד) – "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן, וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב", או כפי שיכריז ירמיהו עצמו (אמנם בימי יהויקים – ז', יב-טו; כ"ו, ו,ט) – "כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב" –

והנה הפתעה מרעישה – בנבואה היחידה בירמיהו, שנזכר בה בפירוש יאשיהו המלך, ה' שלח את הנביא "צפונה", להחזיר את 'עשרת השבטים', שארית ישראל –

אם ניתנת ליהודה הזדמנות נוספת (אחרונה!) בדמותו של יאשיהו, לא ייתכן, שלא יקבלו אותה גם שבטי ישראל שבצפון! – זו המשמעות של נבואה דרמטית זו.

"צפונה" יכול להיות בשומרון ובגליל, במקומות בהם נשארו ישראלים ושרדו, ויכול להיות במרחקים, בין גולי שומרון "בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי" (מלכים-ב י"ז, ו)?

בלי ספק, הנביא (ג', יח) צפה גם לעתיד הרחוק – "בַּיָּמִים הָהֵמָּה", כאשר ישובו גם הגולים "מֵאֶרֶץ צָפוֹן", "וְיָבֹאוּ יַחְדָּו" גם גולי ישראל וגם גולי יהודה, אבל השליחות הקונקרטית בימי יאשיהו יועדה לישראלים שנשארו בארץ, בהרי אפרים ומנשה (=השומרון), ובגליל, לחבר אותם מחדש לבית ה' בירושלים ולבית דוד –

איך יודעים? – ממסע הטיהור של יאשיהו עצמו  –

"... וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם;

וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי ...

וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים ...

בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם;"

(דברי-הימים-ב ל"ד, ו-ז)

בספר ירמיהו נשמרה עדות נאמנה על הצלחת השליחות הזאת –

"וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם, מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן,

שְׁמֹנִים אִישׁ ...

וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'."  

(ירמיהו מ"א, ה)

יאשיהו וירמיהו הצליחו בצפון יותר ממה שרגילים לחשוב.

אבל דווקא ביהודה היה יאשיהו די בודד – כמלך תקיף, איש לא העז להמרות את פיו, וכלפי חוץ כל יהודה התיישרה לפי דרכו של המלך, אבל בלבבות לא התחולל תהליך דומה, כעדות הנבואה מפי ירמיהו –

"וְגַם בְּכָל זֹאת

לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל לִבָּהּ,

כִּי אִם בְּשֶׁקֶר, נְאֻם ה';"

(ירמיהו ג', י)

חז"ל במדרש, שהביא רש"י, תיארו את השקר בתיאור יצירתי – היו מציירים חצי פסל על דלת אחת, וחצי על השנייה, וכשהיו דלתות פתוחות, לא ראו כלום – התרבות האלילית עם רדיפת הנביאים בימי מנשה ירדה למחתרת, וצפה מחדש במות יאשיהו – מהפכת יאשיהו היתה תשובה מופלאה של איש אחד, ובנפילתו קרס הכל – 

לכן "לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל..." (מלכים-ב כ"ג, כו).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב