נאומי הסיכום ומעמד הברית (כ"ג-כ"ד)

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. פתיחה

בסיום הספר (יהושע, כ"ג - כ"ד) מתוארים שני מעמדים של התכנסות כל העם ומנהיגיו, כאשר יהושע נואם בפניהם נאום תיאולוגי. שני הנאומים פותחים בסקירה היסטורית על יחסי ה'-ישראל ועידוד לקיום מצוותיו. שיעור זה יוקדש לעיון בשני המעמדים, תוך בחינת הזיקות ביניהם ובירור תפקידם בחתימת הספר ובמבנהו הכולל.

השיבוץ של שני התיאורים זה לצד זה עם קווי הדמיון מחד וההבדלים מאידך, עורר במחקר הביקורתי פתרונות מן התחום הדיאכרוני, המבוססים על ההנחה שמדובר בשני מקורות מקבילים המתארים את אותו אירוע. כדרכנו בשיעורים אלה, נבקש לבחון את משמעות ההקבלה וההבדלים במגמת העריכה הנבואית של ספר יהושע מנקודת מבט ספרותית.

ב. השווה והשונה בין שני המעמדים (כ"ג-כ"ד)

בתיאור שני המעמדים יש מספר רכיבים זהים, המנוסחים באופנים שונים:

1. אספת העם וראשיו (כ"ג, ב; כ"ד, א).

2. סקירה היסטורית על צדקות ה' לישראל (כ"ג ג, ט; כ"ד, ח - יג).

3. קריאה לנאמנות ישראל לה' יהושע (כ"ג, ו - ז, יא; כ"ד, יד, כג).

4. איום בעונש על עזיבת ה' (כ"ג, יב - יג, טו - טז; כ"ד, כ).

לצד קווי הדמיון בין שני הפרקים ישנם שינויים מהותיים, הן בסגנון, הן במרקם המילים והן בעניינים שבתוכן. השינויים בין שני התיאורים עשויים ללמד על תפקידם של שני המעמדים במכלול מעשה העריכה הנבואית.

אלו הם השינויים הבולטים בין שני התיאורים:

א. כותרת המעמד. תיאור המעמד הראשון פותח בכותרת המעידה על זמן המעמד: "וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (כ"ג, א). היא גם הולמת את תחילת הדברים של יהושע: "אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים" (כ"ג, ב). הכותרת מאפיינת את המעמד כולו כמעמד סיום של חתימת תקופת פועלו של יהושע. בתיאור המעמד השני (כ"ד) אין התייחסות כרונולוגית קונקרטית, וניתן לשבצו בתקופות שונות בחיי יהושע.

ב. מאפייני המעמד. המעמד המתואר בפרק כ"ג כולל נאום חד צדדי של יהושע, ללא החלפת דברים עם העם, ובלא עשיית מעשים או כריתת ברית. לעומת זאת, במעמד המתואר בפרק כ"ד הנאום של יהושע מופנה אל העם מתוך ציפייה שהעם יענה לדבריו בדומה למעמדים של כריתת ברית בתורה, אשר בהם העם השמיע קולו (שמות, י"ט, ח; כ"ד, ז; דברים, כ"ז, טז - כו). דברי יהושע בפרק כ"ד נחלקים לשלושה קטעים: 1. פתיחה (ב - טו); 2. מענה ראשון (יט - כ); 3. מענה שני (כב), ביניהם משובצים שלושה מענים של העם (טז - יח; כא; כד). המענה האחרון של העם חותם את חלק הנאום: "וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלֹוקֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע" (כד). בסיום חילופי הדברים מתואר מעשה כריתת הברית: "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא" (כה), ולאחר מכן מתוארים שני מעשים שנעשים על ידי יהושע: כתיבה בספר תורת האלוהים (כו), והקמת אבן לעדות על הברית (כז). שני המעשים מאפיינים גם מעמדים של כריתת ברית (שמות, כ"ד, ד; דברים כ"ז, א - ח).[1]

ג. האופק ההיסטורי של הנאום וזהות הדובר. האופק ההיסטורי בנאום בפרק כ"ג מקיף רק את תקופת ההנהגה של יהושע. אופק זה הולם את אופיו של המעמד כמעמד סיום לתקופת ההנהגה של יהושע. זהו מעמד אשר בו יהושע מוסר את צוואתו הרוחנית סמוך למותו. לעומת זאת, האופק ההיסטורי בנאום המתואר בפרק כ"ד מקיף בהרבה. הוא כולל אירועים היסטוריים רחוקים, מראשית ימי האומה הישראלית דרך האירועים המרכזיים בתולדותיה. גם הדובר ונקודת התצפית שלו שונים מאלה של המעמד המתואר בפרק כ"ג. בחלק הראשון של הנאום (ב - יג) יהושע מוסר את דברי ה' (הדובר בגוף ראשון), ובהמשך (יד - טו) הדובר הוא יהושע המשמש כנביא המתווך בין ה' לעם, ולא כמנהיג הנפרד מנתיניו.

ד. לשונו וסגנונו של הנאום. הנאום של יהושע המתואר בפרק כ"ג תואם את סגנונם של נאומי הסיכום שנאמרו על ידי כמה מן הנביאים, כגון משה (דברים, ל"א) ושמואל (שמואל א', י' יז - כ; שמואל א', י"ב, ו - כה), בעוד שסגנונו של הנאום המנוסח בפרק כ"ד כולל גם ניסוחים ייחודיים ושונים. בפרק כ"ד ניתן למצוא הקבלות רבות לאירועים ולמונחים המצויים במהלך החומשים. ה'צרעה' (יב) המסייעת בכיבוש הארץ נזכרת בספר שמות (שמות, כ"ג, כח) ובספר דברים (דברים, ז' כ). האזהרה "וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם" (כ"ד, כג), מקבילה לדברי יעקב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (בראשית, ל"ה, ב), והתיאור "וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'" (כו) מקביל לתיאור "וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם" (בראשית, ל"ה ד). כמו כן, הפסוק "הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה" (כ"ד כז), מקביל לפסוק "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹוקִים" (בראשית, כ"ח, כב), והביטוי "וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם" (כ"ד, כה) מקביל לביטוי "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות, ט"ו, כה). הזיקה המרובה בין המעמד המתואר בפרק כ"ד לבין סיפורי האבות ובייחוד לסיפורי בואו של יעקב לארץ מתחזקת לנוכח העובדה שבשני הכתובים מתוארות התרחשויות שאירעו בשכם. בקריאה על פי הגישה הספרותית ניתן לראות בהקבלה לסיפורי יעקב מעשה מכוון, שנועד לעורר את הדמיון בין מעשי האבות, מקבלי ההבטחה על הארץ, ובין הצאצאים, המגשימים אותה. בשני התיאורים ישנו ניסיון להגדיר את הזהות הישראלית-הדתית כנבדלת מן התרבות האלילית-הכנענית המקומית. יעקב ציווה את בניו להסיר את אלוהי הנכר ובנה אבן למצבה ולעדות בכניסה לארץ לאחר שנקרא שמו ישראל; יהושע, משבט אפרים-יוסף, בנו האהוב של יעקב, מצווה להסיר את אלוהי הנכר לאחר הכניסה לארץ ומקים אבן ומצבה המעידה על הברית עם ה'.[2]

בסעיפים הבאים נבקש להצביע, לאור ההבדלים שפורטו כאן, על התפקיד השונה של שני המעמדים בחוליה האחרונה של הספר.

ג. מעמד הסיום של ספר יהושע (כ"ג)

במעמד הראשון (כ"ג) ממלא הנאום של יהושע את כל התיאור, למעט הכותרת המוסרת את זמן המעמד ואת זהות המתכנסים למעמד. הנאום חותם את שרשרת תיאורי הסיום שתחילתם לאחר רשימות ערי הלויים (יהושע, כ"א, מא – כ"ג). נאומו של יהושע במעמד המתואר הוא הסיומת המובהקת לשני חלקי ספר יהושע מבחינת תכניו, סגנונו ואוצר המילים שלו. בנאום ישנם רכיבים רבים המקבילים לדברי הפתיחה של הספר, וההקבלה יוצרת מעטפת לספר, כעולה מן הטבלה הבאה:

הנאום מדגיש את קיום ההבטחות הרבות בתיאור נתינת האויבים לפני ישראל, ואת עמידתו של ה' לצד ישראל. הוא גם חוזר על האזהרה שנאמרה ליהושע לקיים את דברי התורה. במובנים אלה, חתימת הספר משלימה את הפתיחה שלו בתיאור מימוש ההבטחות מחד, ובחזרה על האזהרות שנאמרו בתחילת הספר כהכנה לקראת התקופה הבאה מאידך.

אולם, בנאום יהושע בפרק כ"ג נאמרים דברים שמקבילים גם לנימות הפסימיות שבספר. כבר בכותרת: "ִויהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים... אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים" (א - ב) ישנה תזכורת לחלקיותו של הכיבוש המתוארת בפתיחה לתיאורי ההתנחלות: "וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ" (י"ג, א). גם ההתייחסות לגויים הנשארים בארץ מקבילה בשני המקומות. פתיחת תיאורי ההתנחלות: "...וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ. זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי" (י"ג, א - ב), מקבילה לאזהרה שמשמיע יהושע במעמד הסיום: "לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם" (כ"ג, ז). תיאור הישארות הגויים בארץ עומד, לכאורה, בסתירה לתמונת הכיבוש המוחלט הקיים בתיאורים שמסיימים את תיאורי ההתנחלות: "וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ. וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם. לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא" (כ"א, מא - מג). סתירה זו היא אחת מאבני היסוד לביקורת הספרותית-היסטורית כנגד ספר יהושע, המוכיחה לכאורה, את אי אחדותו של הספר. מנגד, חשוב לציין שסתירה זו לא קיימת רק בין כתובים שונים במהלך הספר המתאפיינים בסגנונות שונים, אלא, כפי שציינו, גם בתוך נאומו של יהושע במעמד הסיכום, שנחשב אחדותי בסגנונו ובתכניו. לצד דברי יהושע על הגויים הנשארים בארץ, אומר יהושע: "וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹוקֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד" (כ"ג, יד). הסתירה הפנימית בין ההצהרה בדבר שלמות הכיבוש ובין ציון הישארות הגוים בנאום, אשר לגביו ישנה הסכמה רבה בדבר אחדותו, מלמדת שהסתירה בעניין זה אינה נובעת ממקורות שונים, ומסתבר שהיא ממאפייניו של מעשה העריכה הנבואית כפי שכבר העירו כמה חוקרים.[5]

נדמה, שנאום הסיכום של יהושע כולל בתוכו שתי השקפות שונות שבעיניו של הקורא המודרני נתפסות כסתירה בלתי ניתנת לגישור: מחד, כיבוש מושלם בהתאם להבטחת ה'; ומאידך, תיאור של הישארות הגויים ואי שלמות כיבוש הארץ. נראה שסתירה זו מציגה השקפת עולם מורכבת בנוגע להיקף ההישגים שישראל בהנהגת יהושע הגיעו אליהם בתקופת הכיבוש וההתנחלות. שתי המגמות המצויות לכל אורך הספר משמשות בנאומו האחרון של יהושע בערבוביה, כדי לומר שהן משלימות אחת את השנייה. מצד אחד, תיאור מפוכח המכיר במציאות הלא מושלמת ובחלקיות הכיבוש, הנובעות מזקנת יהושע שמנעה ממנו להשלים את משימת הכיבוש והחלוקה; מצד שני, תיאור השלמה לתיאורי הכיבוש, הנובע ממגמת העריכה הנבואית לסכם באופן חיובי את מהלך הכיבוש וההתנחלות.

ד. מעמד הברית ופסוקי הסיום (כ"ד)

כאמור, גם במעמד השני (כ"ד) ישנו נאום נרחב, אשר בעקבותיו מתוארים חילופי דברים בין יהושע לעם, ולאחריהם מתוארת כריתת ברית בין הצדדים. אולם, עיקרו של התיאור הוא הנאום ההיסטורי הפותח אותו. לנאום ההיסטורי במעמד הברית בשכם ישנם מאפיינים ייחודיים השונים מן הסגנון והתוכן של ספר יהושע כפי שנבאר להלן:

(ג) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. (ד) וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

(ה) וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. (ו) וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף. (ז) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים. (ח) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם... (י) וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. (יא) וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם. (יב) וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ. (יג) וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים.

מן התיאור ההיסטורי בנאום יהושע בפרק כ"ד עולה כי האירועים ההיסטוריים השונים שליוו את ישראל, החל מהגעתו הראשונית של אברהם לארץ, דרך יציאת מצרים וההליכה במדבר ועד לכניסה לארץ, נוהלו כמעט באופן בלעדי על ידי ה'. בנאום ישנה התעלמות מן הבריתות הקודמות אשר נעשו על ידי משה בהר סיני (שמות, כ"ד), בערבות מואב (דברים, כ"ז), וממעמד הברית בהר גריזים והר עיבל (יהושע, ח', ל - לה), אשר בתיאורו תפס משה מקום מרכזי במיוחד כמי שציווה על קיום הברית. התפקיד של משה בנאום ההיסטורי מצטמצם אך ורק לשותפות במכות מצרים: "ואשלח את משה ואת אהרן ואגף את מצרים" (ה). מקומו ומעמדו של משה מצומצם ביותר, ומקומו של יהושע כמנהיג בעל עוצמה ניכר ביותר בתיאור מעמד הברית בשכם. בתיאור המעמד של כריתת הברית יהושע מתואר כנביא המתווך באופן ישיר בין ה' לישראל, וכמי שמביא את ישראל להכרה אמונית בה' באופן בלעדי ומוחלט. מעמדו הגבוה של יהושע ניכר גם מן ההמשך מתיאור כתיבת הדברים בספר תורת אלוהים והקמת האבן לעדות: "(כה) וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. (כו) וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹוקִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה". תיאורים אלה מעלים את מעמדו של יהושע למעמד של מחוקק, כותב התורה וכורת הברית בין ה' לישראל, מעמד השמור בחומשים ובספר יהושע למשה. מעמד כריתת הברית בשכם נתפס בקונטקסט ההיסטורי כברית הראשונה והיחידה שנכרתה בין ה' ובין ישראל, ויהושע תופס בה מקום בלעדי. בשל ייחודו של המעמד, ניתן גם להבין את הדרמטיזציה הקשורה בו, בנתינת הבחירה המוחלטת לעם אם לעבוד את ה' או את הבעלים.

פסוקי החתימה של הספר מנותקים, לכאורה, מתיאור מעמד הברית המתואר לפניהם. בסיפור מות יהושע, יהושע זוכה לתואר שאין לו תקדים לאורך הספר: "(כט) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. (ל) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ. (לא) וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (כט - לא). הצגת יהושע בתוספת התואר "עבד ה'", המיוחד למשה לאורך כל ספר יהושע,[6] מבליטה את נקודת המבט השונה שיש לתיאור זה. בתיאור המעמד של פרק כ"ד, יהושע זוכה למעמד זהה לזה שזכה משה בחומשים ולאורך ספר יהושע. מגמה ייחודית זו נועדה, לדעתי, לסכם את הספר מנקודת מבט הצופה אל התקופה הבאה, תקופת השופטים. התצפית אל ספר שופטים ניכרת במפורש מן ההקבלה בין פסוקי החתימה של הספר, ובין הפסוקים הפותחים את המעגל השלילי של ספר שופטים, כפי שניתן לראות בטבלה הבאה (ההבדלים מודגשים):

 

ההתאמה הקיימת בין פסוקי הסיום של הספר לבין תיאורי מעמד הברית שלפני פסוקי הסיום מצביעה על הלכידות ביניהם, ועל תפקידם ומעמדם המשותף בשיבוצם בסוף ספר יהושע.

מעמד כריתת הברית בשכם המשובץ בסיומו של הספר, מחוץ למסגרת הקוהרנטית של הספר (א - כ"ג), נועד לשמש חולית מעבר בין ספר יהושע ובין ספר שופטים. סיומה של תקופה ארוכת שנים, החל מאברהם אבינו ועד לכניסה לארץ, מחייב מעמד של כריתת ברית, אשר בו תינתן הצהרה דרמטית שלא משתמעת לשתי פנים. הברית הדרמטית והחד פעמית שמתוארת בפרק כ"ד נועדה להכין את הקורא למעבר בין התקופה בה נסגר המעגל ההיסטוריוגרפי שתואר בחומשים ובספר יהושע החל באברהם וסיים ביהושע, לבין הכשלון של התקופה הבאה אחריה - תקופת השופטים.

בחוליה העצמאית שנוספה בסיכום הספר נשכחים כל הקשיים והמחדלים שמאפיינים את התקופה הקודמת. גם ההבדלים הדקים שבין דמותו של משה לבין דמותו של יהושע, העומדים במרכז מעשה העריכה הנבואית של ספר יהושע, נראים לא רלוונטיים בדברי הסיכום והחיתום של תקופת הכיבוש וההתנחלות. מעתה, לאחר שספר יהושע נחתם, קיימת רק ההשוואה בין תקופת יהושע לבין תקופת השופטים, ההשוואה הניגודית בין שני הספרים עומדת לדעתי בתשתית העריכה הנבואית של שניהם.

ה. בין מעמד הברית בשכם לבין ברית הר גריזים והר עיבל

 התיאור בפרק כ"ד מקביל בכמה היבטים לתיאור המעמד בהר גריזים והר עיבל (יהושע, ח', ל - לה), וייתכן ששני התיאורים (כ"ד; ח' ל - לה) מציגים שני אספקטים שונים של מעמד כריתת הברית בין ה' לעם בתיווכו של יהושע. מעמד הברכה והקללה, אשר שובץ במרכז הספר בסיפורי הכיבוש (ח') מתאים לסגנון וללשון של ספר יהושע, והוא מציג את יהושע הממלא את ציוויו של משה עבד ה' לקיים את המעמד בהר גריזים והר עיבל.[7] הסיפור מקביל ללשון הציווי בספר דברים (כ"ז). לעומת זאת, התיאור השני, תיאור המעמד בשכם (כ"ד) שונה במהותו ובסגנונו מן המקובל בספר יהושע, והוא מתאר את יהושע באופן שיש בו בכדי להאפיל על דמותו של משה, קודמו. התיאור השונה הולם את המיקום שניתן לו במעשה העריכה הנבואית של הספר מעבר למעטפת ולתיאור מעמד הסיום (כ"ג) כחוליית מעבר לספר שופטים. מיקומו כצומת בין התקופות מתאים הן מבחינת התוקף של מעמד הברית המתואר בפרק כ"ד בתקופת המעבר, וההדגשה שעם ישראל קיבל על עצמו את הברית, אשר במהלך תקופה השופטים לא עמד בה, והן בגלל ההצגה הייחודית של יהושע אשר מטעימה את ההבחנה בין תקופת ההנהגה של יהושע ובין התקופה הבאה אחריה, תקופת השופטים. השוואה זו ניכרת במיוחד מן הפסוקים האחרונים של הספר, המתארים את מותו של "יהושע עבד ה'"

בסופו של דבר, גם תיאור המעמד השני יכול לשמש מסגרת כללית ומעטפת למעמד הפתיחה של הספר. אופן ההצגה הייחודי של יהושע בפרק כ"ד, כמי שעומד במדרגה שווה למשה, יכול לסגור את המעגל העלילתי של הספר. בתחילת הספר מתאר המספר את משה כעבד ה', בעוד שיהושע הוא רק 'משרת משה'. בנאום הפתיחה מבטיח ה' ליהושע שהוא יהיה עמו בדיוק כמו שהיה עם משה: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ" (יהושע, א', ה); במעמד הסיום נסגר המעגל ויהושע מתואר כ'תואם' משה. התואר "עבד ה'", שלאורך הספר היה שמור אך ורק למשה, ניתן בסופו ליהושע.

גם תיאור מותו של אלעזר הכהן וקבורתו תומך בהשוואת המעמד לתיאורי הפרידה בחומשים מן המנהיגות הקודמת משה ואהרון. אף תיאור הקבורה של עצמות יוסף בסמוך לתיאור המעמד בשכם (כ"ד, לב) עשוי לחזק את הקשר בין שתי היחידות מנקודת המבט העל-היסטורית המאפיינת אותם. מעמד הברית בשכם חוזר באופן גלוי לאירועים ההיסטוריים הקודמים מתקופת האבות, והוא חותם אותם. לפיכך, גם סיפור קבורת עצמות יוסף, הנקשר להבטחת האחים ליוסף בספר בראשית (בראשית, נ', כד - כה) ולתיאור היציאה ממצרים בספר שמות (שמות, י"ג, יט), סוגר מעגלים היסטוריים בעלי אופקים רחבים. אזכור הגיל של יהושע במותו בסמוך לתיאור קבורתו בהר אפרים, ולתיאור קבורת עצמות יוסף, אשר נפטר גם הוא בגיל מאה ועשר (בראשית, נ', כו), תומך גם כן במגמת ההעצמה של יהושע הקיימת בסיום הספר.

ו. סיכום

שני התיאורים של המעמדים המסיימים את ספר יהושע שונים בסגנונם ובמגמתם, והם משמשים במעשה העריכה הנבואית לשני תפקידים שונים. המעמד הראשון (כ"ג) דומה בלשונו ללשון העריכה הניכרת במסגרות של ספר יהושע. בכמה רכיבים ניתן לראות שהוא משמש מעטפת לפרק הפתיחה. כמו כן, הנאום ההיסטורי המשובץ בו מסכם את הסיפורים ואת התקופה של הספר. מבחינה תיאולוגית הוא מכיל את שתי ההשקפות הסותרות: (1) כיבוש מושלם; (2) גויים שנשארו בארץ. לפיכך, ניתן לראות בו סיכום של שתי המגמות אשר קיימות לאורך כל הספר, ונכון להגדירו 'מעמד הסיום של הספר'.

לעומת זאת, תיאור המעמד השני (כ"ד) חורג מן הסגנון המקובל בספר יהושע בלשונו, בתיאוריו ובסגנונו. מתואר בו מעמד כריתת הברית שהתקיים בשכם, לאו דווקא בימיו האחרונים של יהושע (זקנת יהושע אינה נזכרת בו) וכסיכום לתקופתו, אלא כסיכום לתקופה הארוכה שהחלה בימי אברהם, וכהכנה לתקופה הבאה - ימי השופטים.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                                        http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                             http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

לתגובות: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 
 

[1]   מעשים דומים מתוארים במעמד הברכה והקללה (יהושע, ח', ל - לה). בעניין היחס בין מעמד הברכה והקללה שנערך בהר גריזים והר עיבל והמעמד המתואר בפרק כ"ד שהיה בשכם ראו להלן.

[2]   בעבר עמדנו על ההקבלה בין יהושע ובין יעקב-ישראל הנכנס לארץ, כאחת האפשרויות להסבר המשמעות הסמלית שבמפגש בין יהושע ובין שר צבא ה' (ה').

[3]   ניסוח דומה מאד מופיע בדברי יהושע לשניים וחצי השבטים: "רק שמרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה' לאהבה את ה' אלוקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (יהושע, כ"ב, ה). הקבלה זו מחזקת את הזיקה במעשה העריכה הנבואית בין פתיחת הספר ובין פרקי הסיום (כ"ב - כ"ג), ואת הנאמר בנוגע לתפקידו החשוב של סיפור שניים וחצי השבטים במעשה העריכה הכולל.

[4]   כאמור, ההתייחסות למילוי ההבטחה בסיום הספר מתחילה בפרק כ"א מא-מד: "וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע לאבותם ולא עמד איש בפניהם מכל איביהם את כל איביהם נתן ה' בידם" (מב), וממשיכה בסיפור שניים וחצי השבטים: "ועתה הניח ה' אלוקיכם לאחיכם כאשר דבר להם" (כ"ב ד).

[5]   קויפמן (ספר יהושע, ירושלים, 1976, עמוד 245) היה הראשון שעמד על כך שהסתירה בין הכיבוש המושלם לכיבוש החלקי מאפיינת את המסגרות של הספר, מסגרות שהחוקרים הביקורתיים הגדירו אותם כאחדותיים ובעלי מאפיינים דויטרונומיסטיים, כלומר מאפייני עריכה הדומים בסגנונם לספר דברים. ראו גם כהן, "הכל בא" – חבור ספר יהושע על רקע מסורת כיבוש הארץ" בית מקרא, מד, 1999, עמוד 66; גלעד, "הסיום הכפול לספר יהושע – שיקולי עריכה", תשורה לשמואל, מחקרים בעולם המקרא, ירושלים, תשס"א, עמודים 80 - 75.

[6]   דיון נרחב על המונח "עבד ה' " לאורך ספר יהושע הוצע העבר.

[7]   בשיעור מספר  17 עמדנו על מיקומו של מעמד הברכה והקללה. נראה שהיחידה חותמת את חטיבת המבוא של הספר, לפני המלחמות הגדולות על כיבוש הארץ.