ליקוטי מוהר"ן | תורה ס"ו | ויהי נא פי שניים ברוחך אליי

ויהי נא פי שניים ברוחך אלי.  במעמד הסתלקותו של אליהו לשמים בספר מלכים (ב', ב', ט-י) אליהו שואל את אלישע: "מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך? ויאמר אלישע: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ויאמר הקשית לשאול. אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה." ואכן כך קרה, שכשאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, אלישע ראה את המחזה כולו.  אומר ר' נחמן שגם הבטחתו זו של אליהו אכן התקיימה בו באלישע:

וְהִנֵּה נִתְקַיֵּם אַחַר כָּך בֶּאֱלִישָׁע פִּי שְׁנַיִם נִמְצָא שֶׁהָיָה אֱלִישָׁע מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה יוֹתֵר מֵאֵלִיָּהוּ רַבּוֹ כִּי כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּדוֹלוֹת שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע, כֻּלָּם הָיוּ עַל יְדֵי תְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה כ"ז) עַל פָּסוּק: "סַפְּרָה נָּא לִי אֶת כָּל הַגְּדלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע

ר' נחמן מוציא מהדרכתו זו של אליהו הדרכות גם לנו:

דַּע, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַתַּלְמִיד גָּדוֹל מֵהָרַב דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פִּי שְׁנַיִם כְּרַבּוֹ וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, הַכּל יִהְיֶה בְּכחוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְזֶה בְּחִינַת: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי", 'בְּרוּחֲךָ' דַּיְקָא, שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת הָרוּחַ עַצְמוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ רַבּוֹ, יִהְיֶה לוֹ פִּי שְׁנַיִם כְּמוֹתוֹ: כִּי אִיתָא, שֶׁיֵּשׁ לְהַצַּדִּיק בְּחִינַת שְׁנֵי רוּחוֹת רוּחַ לְעֵלָּא, רוּחַ לְתַתָּא (בְּרֵאשִׁית ו) "אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נחַ נחַ", 'נחַ לְעֵלָּא נחַ לְתַתָּא' [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּזהַר נחַ דַּף נ"ט: עַל פָּסוּק זֶה עַיֵּן שָׁם בְּתוֹסֶפְתָּא וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'לָמָּה נחַ תְּרֵי זִמְנָא, אֶלָּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק דִּי בְּעָלְמָא, אִית לֵהּ תְּרֵין רוּחִין, רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵּין, וְרוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְּאָתִי וְהָכֵי תִּשְׁכַּח בְּכֻלְּהוּ צַדִּיקֵי וְכוּ' עַיֵּן שָׁם] דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת חִיּוּת לְמַעְלָה, וְחִיּוּת לְמַטָּה וְהָרוּחַ וְהַחִיּוּת שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא גָּדוֹל מְאד מְאד וְהַתַּלְמִידִים הֵם עִם הַצַּדִּיק מִשּׁרֶשׁ אֶחָד, רַק שֶׁהֵם תְּלוּיִים בּוֹ כַּעֲנָפִים בְּאִילָן שֶׁהָאִילָן יוֹנֵק חִיּוּתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ, וְהָעֲנָפִים יוֹנְקִים הַחִיּוּת דֶּרֶךְ הָאִילָן וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה בְּחִינוֹת, כִּי יֵשׁ תַּלְמִידִים שֶׁהֵם בִּבְחִינַת עֲנָפִים וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת עָלִים, וְכֵן שְׁאָרֵי הַבְּחִינוֹת וּבִשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק, אֲזַי הוּא מַשִּׂיג הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִשִּׂיג בְּחַיָּיו, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בָּאִדְּרָא, וּבְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּבִשְׁאָר צַדִּיקִים.

 

בכל אחד מאיתנו שרויות בעצם שתי רוחות: רוח תחתונה ורוח עליונה, רוח דלתתא ורוח דלעילא. כלומר, יש בכל אדם איזו שניות וכפילות מסוימת. אמנם מצד אחד יש את בן האדם הפלוני שאתה רואה לפניך, אלא שבמבט נוסף ישנה באדם מציאות של רוח עליונה, הנמצאת למעלה, רוח של עלמא דאתי - עולם הבא. הקיום פה בעולם הזה הינו קיום בתוך עולם מצומצם, מלא בסתירות, חוקים, אילוצים והקשרים. אך אם ניקח כל בן אדם וננסה לרגע לקלף ממנו את כל האילוצים, ההקשרים, האינטרסים, החוקים והצמצומים שהוא נמצא בתוכם, תגלה ותיחשף בפנינו אותה רוח עליונה. מי אני באמת ללא אותם אילוצים וצמצומים? איך אני במרחב העליון שלי? הצדיק המוזכר בזוהר, הוא זה שהצליח לממש ולהביא לעולם הזה את אותה רוח עליונה. לצדיק יש בחינה כזאת שמגלמת את אותה רוח עליונה, אכן הוא נמצא פה למטה על הקרקע אבל יש לו קשר למשהו עליון.כך כשהקב"ה קורא לאברהם: "אברהם, אברהם" הוא רוצה להגיד לאברהם שנמצא פה, 'אני רוצה לראות אותך מממש את האברהם ששם את אברהם העליון, אני קורא לך לעשות משהו שהוא מעבר לעולם, מעבר לצמצומים, שהוא מממש את רוחך העליונה'. רוחו העליונה של אברהם הייתה נוכחת בחייו כך שאפשר היה לקרוא לה ושהיא אכן תענה. אבל דווקא נח, שכבר חז"ל השוו את דמותו עם דמותו של אברהם, לא ברור עד כמה אכן הביא לידי מימוש את רוחו העליונה. כך אנו מוצאים על הפס' "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" – יש אומרים לשבח ויש אומרים לגנאי (רש"י), בין כך ובין כך, נח מובא פה כדוגמא לפיצול הזה שקיים בין הנח שאני רואה לפני ומדבר איתו, ובין נח אחר. גם כאשר אנו נפגשים ומדברים עם בני אדם: אנו יכולים להתבונן במי שעומד כאן במופע הנוכחי שלו, לנגד עיננו, ולדמיין מי ומה הוא יכול היה להיות בהקשרים אחרים, במקומות אחרים ובמובנים אחרים. יותר מזה, איזו נוכחות הוא יכול היה לממש ולהיות לו הייתי מוציא ממנו את כל ההקשרים כולם, איזה דרור לנפש, איזה רוחב, איזה פוטנציאל יש פה של רוח עליונה.

 

ב.

 

וְדַע, שֶׁזֶּהוּ עַל יְדֵי שֶׁבִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת, אֲזַי יוֹרֵד וּבָא לְמַטָּה בְּחִינַת הָרוּחַ וְהַחִיּוּת דִּלְעֵלָּא, וַאֲזַי נִתְחַבְּקִין וְנִתְאַחֲדִים יַחַד, הָרוּחַ דִּלְתַתָּא עִם הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא כִּי בֶּאֱמֶת שְׁנֵיהֶם אֶחָד, וְתֵכֶף כְּשֶׁנִּתְגַּלִּין זֶה לָזֶה, נִתְאַחֲדִין מְאד בְּאַחְדוּת גָּדוֹל וּמֵחֲמַת שֶׁהָרוּחַ דִּלְעֵלָּא אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם, כִּי טִבְעוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּל כְּלָל זֶה הָעוֹלָם, עַל כֵּן נִסְתַּלֵּק לְעֵלָּא וְעַל יְדֵי זֶה נִסְתַּלֵּק הַצַּדִּיק, כִּי כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה הָרוּחַ הַנַּ"ל, נִסְתַּלֵּק עִמּוֹ הָרוּחַ דִּלְתַתָּא, מֵחֲמַת שֶׁנִּתְאַחֲדוּ מְאד בְּאַחְדוּת גָּדוֹל כַּנַּ"ל:

וְעַל כֵּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד, לִהְיוֹת בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ תַּלְמִידוֹ כִּי מֵחֲמַת שֶׁאָז יוֹרֵד וְנִתְגַּלֶּה לְמַטָּה הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא, נִמְצָא שֶׁנִּתְגַּלֶּה אָז הֶאָרָה גְּדוֹלָה מְאד, עַל כֵּן הוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה לְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא אָז שָׁם, וְהוּא טוֹבָה לָהֶם לַאֲרִיכַת יָמִים(חֲגִיגָה ה:): עַל פָּסוּק (תְּהִלִּים מ"ט): "וִיחִי עוֹד לָנֶצַח וְכוּ', כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ" אֲבָל לְהַתַּלְמִידִים מַגִּיעַ הֶאָרָה גְּדוֹלָה מְאד אָז בְּיוֹתֵר, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהֵם תְּלוּיִין בְּהַצַּדִּיק, וְיוֹנְקִים מִשּׁרֶשׁ אֶחָד נִמְצָא שֶׁזֶּה הַחִיּוּת דִּלְעֵלָּא, הוּא חִיּוּתָם מַמָּשׁ וְנִתְאַחֲדִים וְנִתְחַבְּקִים גַּם כֵּן עִם זֶה הָרוּחַ בְּאַחְדוּת גָּדוֹל, כִּי הוּא רוּחָם וְחִיּוּתָם מַמָּשׁ כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה, אִם זוֹכֶה יָכוֹל לְקַבֵּל פִּי שְׁנַיִם כִּי הַצַּדִּיק שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק עַל- יְדֵי הָאַחְדוּת שֶׁנִּתְאַחֵד עִם הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא כַּנַּ"ל אֲבָל הַתַּלְמִידִים שֶׁעֲדַיִן לא הִגִּיעַ זְמַנָּן, אֲזַי אַדְּרַבָּה נִשְׁאָר אֶצְלָם הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא לְגדֶל הָאַחְדוּת שֶׁנִּתְאַחֵד מְאד עִם הָרוּחַ דִּלְתַתָּא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִתְפָּרֵד עוֹד זֶה מִזֶּה נִמְצָא שֶׁהַצַּדִּיק נִסְתַּלֵּק עַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי שֶׁמּוֹשֵׁךְ עִמּוֹ הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא אֶת הָרוּחַ דִּלְתַתָּא, וְהַתַּלְמִידִים מַגִּיעַ לָהֶם פִּי שְׁנַיִם עַל יְדֵי זֶה כִּי נִשְׁאָר אֶצְלָם בְּחִינוֹת הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא, כִּי נִתְאַחֵד מְאד עִם הָרוּחַ דִּלְתַתָּא כַּנַּ"ל.

ר' נחמן מתאר את שעת המיתה ויציאת הנפש כהיחשפות לרוח העליונה. כשאדם נפטר מן העולם יורדת הרוח העליונה ומחבקת את הרוח התחתונה. במוצאן זו את זו מתגלית האחדות הגדולה שביניהן. וכשיש אחדות ביניהן הרוח דלתתא לא רוצה להיפרד מרוח דלעילא. או אז עולה היא ביחד אתה למעלה וכך האדם נפטר. 

אכן אנו יודעים שדווקא בשעה שאדם נפטר מן העולם ניתן יותר לחוש את הרוח דלעילא שלו. התחושה החריפה של היעדרו מגלה לנו מי בעצם הוא היה ולא שמנו מספיק לב לכך. דווקא הקיום הממשי מסתיר את המרחבים העליונים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי בצמצומיו. ומשעה שקיום זה מוסר, מרחבים אלו מתגלים. פטירתו של אדם משחררת אותו כביכול גם מן ההקשרים מהאינטרסים והאילוצים שבהם היה שבוי. הרוח דלעילא יורדת כשהאדם מתקלף מכל ההקשרים המצמצמים אותו, ואז כשהרוח דלתתא רואה את הרוח דלעילא היא מתחבקת איתה ללא יכולת לעזוב ולהיפרד ממנה שוב. המפגש עם אותם מרחבים עליונים מעורר אותה למקום בו היא נמצאת כאן ועכשיו ולפער שביניהם: 'מה עשיתי כל החיים, לאן הלכתי, על מה בזבזתי את הזמן, מה הייתי יכול להיות ומה אני בפועל עכשיו'. פרץ של געגועים משתחרר מליבה של הרוח דלתתא על המרחבים העליונים שנלקחו ממנה, ומשעה שהיא נודעת אליהם היא חובקת אותם חזק ללא יכולת הרפות. שוב לא תוכל לחזור אל צמצומיה פה בעולם הזה ועל כן עולה למעלה יחד עם הרוח דלעילא. עצתו של אליהו, כותב ר' נחמן, היא להיות עד להתרחשות זו. נפש הרואה מעמד זה מקבלת גם היא מאותה רוח דלעילא. כל אחד מרגיש בעת פטירתו של אדם שהרוח דלעילא שלו משרה עלינו הרבה רושם. פתאום מתבהרת ההבנה של הנוכחות הגדולה והעצומה של הנשמה שהייתה כאן. אך הבנה זו מעוררת גם משהו בתוכנו. גם הנשמה של אלו שנשארו חיים מקבלת משנה תוקף לקיומה. גם היא חשה לרגע את המעוף המשוחרר מכבלי העולם הזה וצמצומיו, גם היא שואלת את עצמה שאלות נוקבות בדבר הפער שבין החיים כפי שהם נראים לבין החיים כפי שהם היו יכולים להיות. לרגע קל, כביכול, הרוח דלעילא מחבקת גם את רוחנו, אלא שאז מאוחר מדי, הנפטר כבר איננו ועמו רוחו העליונה. אם תצליח לתפוס שבריר של שנייה ברגע היקר בו הרוח דלעילא יורדת, תצא נשכר מהמפגש הזה, אך השאלה המשמעותית היא איך? איך עושים את זה?

אַךְ כַּמָּה בְּחִינוֹת יֵשׁ בְּתַלְמִידִים, וּמִי שֶׁמְּקֻשָּׁר מְאד בְּהַצַּדִּיק כְּמוֹ עֲנָפִים בְּאִילָן מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ כָּל עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַצַּדִּיק, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיק כִּי רָאוּי לוֹ לְהַתַּלְמִיד לְהַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ כָּל עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת שֶׁל הַצַּדִּיק, אִם הוּא מְקֻשָּׁר בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי, כְּמוֹ עֲנָפִים בְּאִילָן כִּי הָעֲנָפִים מַרְגִּישִׁים כָּל הָעֲלִיּוֹת וִירִידוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהָאִילָן, וְעַל כֵּן בַּקַּיִץ הֵם גְּדֵלִים, וְיֵשׁ לָהֶם חִיּוּת כִּי הָאִילָן יוֹנֵק חִיּוּתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ, עַל יְדֵי הַגִּידִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, שֶׁיּוֹנֵק דֶּרֶךְ שָׁם חִיּוּתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲלָלִים שֶׁיּוֹנֵק דֶּרֶךְ שָׁם חִיּוּתוֹ וְעַל יְדֵי כֵּן בַּחֹרֶף שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ הַלַּחְלוּחִית וְנִתְכַּוֵּץ הַחֲלָלִים, עַל יְדֵי זֶה נִתְכַּוְּצִים גַּם כָּל הָעֲנָפִים, וּמֵחֲמַת זֶה נוֹפְלִים הֶעָלִים אָז, וְכֵן לְהֵפֶךְ בַּקַּיִץ כַּנַּ"ל וּמִי שֶׁהוּא מְקֻשָּׁר אֶל הַצַּדִּיק כְּמוֹ כֵן, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ כָּל הָעֲלִיּוֹת וִירִידוֹת שֶׁל הַצַּדִּיק כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה בְּחִינוֹת שֶׁל עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת, כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה בְּחִינוֹת הִסְתַּלְּקוּת, כִּי יֵשׁ בְּחִינוֹת הִסְתַּלְּקוּת הַנֶּפֶשׁ, וְיֵשׁ הִסְתַּלְּקוּת הַשֵּׁם, שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינוֹת הִסְתַּלְּקוּת, כִּי הַשֵּׁם הוּא הַנֶּפֶשׁ, וְכַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְקַמָּן סִימָן ר"ס), שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת מְסִירַת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ עַיֵּן שָׁם וְיֵשׁ הִסְתַּלְּקוּת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינוֹת הִסְתַּלְּקוּת וְהַתַּלְמִיד שֶׁמְּקֻשָּׁר כָּל כָּךְ, שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ כָּל הָעֲלִיּוֹת וִירִידוֹת שֶׁל רַבּוֹ, אֲזַי יָכוֹל לִזְכּוֹת לְפִי שְׁנַיִם בְּעֵת הַהִסְתַּלְּקוּת כַּנַּ"ל.

דבריו של ר' נחמן מקבלים תפנית. מתיאור האדם ונפשו העליונה עובר ר' נחמן עובר לתיאור הקשר של תלמיד עם רבו: ככל שהתלמיד מקושר אל הרב שלו כך הוא מרגיש גם את העליות ואת הירידות של רבו. כמו העלה הקטן אשר חש ויודע גם את מה שקורה בשורשו של העץ, כך יחוש התלמיד את רבו, מקור יניקתו. אולם מה הקשר בין דבריו אלו לדבריו הקודמים. מה הקשר בין ההימצאות בשעת פטירת הצדיק לבין הקשר שבין רב לתלמיד בעודו עוד בחייו? התשובה ברורה: גם מפטירתו של הרב אפשר ללמוד משהו, זה עצמו סוג של לימוד.  הירידות שיש לרב הם "בחינה של הסתלקות" וניתן ללמוד מהם.תלמיד מקושר אל רבו כעלה אל שורשו כמו שהאדם כאן למטה מקושר אל שורשו העליון למעלה. לימוד מן העליות של רבו, אין בו חידוש, אך לימוד מן הירידות שלו, זהו כבר מסר מחודש, אותו רוצה ר' נחמן ללמדנו. אין ירידה כהסתלקות הנשמה בשעת פטירתו של אדם, אך מהדרכתו של אליהו לאלישע תלמידו לומד ר' נחמן שיש בלימוד מירידה זו ערך רב. דע לך, אומר ר' נחמן, שתלמיד שמקושר אל רבו כל כך ומרגיש גם את הירידות, זאת אומרת גם את ההסתלקות, יכול לקבל פי שניים מרבו. יש ערך רב של לימוד מהירידות של הרב. רב אפילו יותר מן הלימוד מן העליות. כמה רב יותר? פי שניים! עד כדי כך!! אמנם  אנחנו רגילים ללמוד מהעליות של הרב, בדרך כלל יבוא הרב ויספר לנו את כל ההצלחות שלו או יבואו תלמידיו ויתפארו בהצלחת רבם. אבל האמת היא שקישור אמיתי שבין רב לתלמידיו הוא קישור שמקושר לא רק להצלחות של הרב אלא הוא חש היטב גם את הירידות. תלמיד טוב מרגיש את הירידות של הרב שלו על הבשר שלו ולומד מהם. רב גדול הוא כזה שיש מהירידות שלו מה ללמוד.

ר' נחמן כרגיל מחבר בין עליונים לתחתונים. מטרתו לרדת עמנו מטה, אך לצייד אותנו בכוחות שמקורן מלמעלה. ר' נחמן מחבר בין התיאור המיסטי של יציאת הנשמה לבין התהליך הפדגוגי של לימוד רב ותלמיד. לא לשווא עולה איתנו ר' נחמן גבוה כל כך. רק ממרום הפרספקטיבה המיסטית ניתן לראות שמה שנראה כירידה איננו אלא עליה, להכיר שיציאת נפשו של אדם איננה אלא השתוקקותה לעלות מעלה אל שורשה החופשי מכל אילוצי העולם הזה. מצוידים במסקנות עליונות אלה יורד עמנו ר' נחמן אל החיים עצמם, אל האדם עצמו ומעשיו כשלעצמו כדי להוסיף וללמוד דבר.

 

ד.

כִּי קדֶם שֶׁמּוֹצִיאִין מִכּחַ אֶל הַפּעַל, אֲזַי הַכּחַ וְהַפּעַל נִקְשָׁרִים בְּיַחַד, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

ר' נחמן מכניס מושג חדש, עד עכשיו הכרנו את היחס ביןהרוח העליונה לרוח התחתונה, ועכשיו אנחנו מדברים במושגים של בכח ובפועל. ובהקבלה, הכח זה הרוח דלעילא והפועל זה הרוח דלתתא. היחס בין הכוח לפועל כבר מוריד את הדברים אלינו, לא רק לשעת ההסתלקות, אלא ממש לחיים שלנו. הכוח הוא הפוטנציאל הגלום בכל מצב בעולם הזה ובכל פעולה הנעשית בו. בדומה לרוח דלעילא הכוח משוחרר מכבלי העולם הזה וצמצומיו, אך בשונה מן הרוח דלעילא הכוח מייצג את נוכחותו של פוטנציאל זה פה כאן ועכשיו ולא מבטא משהו שנשאר במרומים. על הקושי להוציא את הכוח הזו אל הפועל והתהליך שיש לעבור לשם כך מדבר  עתה ר' נחמן:

כִּי קדֶם שֶׁמּוֹצִיאִין מִכּחַ אֶל הַפּעַל, אֲזַי הַכּחַ וְהַפּעַל נִקְשָׁרִים בְּיַחַד, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן לִבְנוֹת בַּיִת צָרִיךְ לַחֲשׁב תְּחִלָּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אֵיךְ יִהְיֶה צִיּוּר בִּנְיַן בֵּיתוֹ וְאָז כְּשֶׁנִּגְמָר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ דְּמוּת בֵּיתוֹ, אֲזַי מַתְחִיל לִבְנוֹתוֹ נִמְצָא שֶׁסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקדֶם שֶׁהוֹצִיא מִכּחַ אֶל הַפּעַל, אֲזַי סוֹף הַמַּעֲשֶׂה נִקְשָׁר עֲדַיִן בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם כְּלָל וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לְהוֹצִיא מִכּחַ אֶל הַפּעַל, וַאֲזַי נִפְתָּחִין וְנִבְדָּלִין הַכּחַ וְהַפּעַל וְיֵשׁ הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל בֵּין תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת כּחַ, וּבֵין סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהִיא בְּחִינַת פּעַל.

אומר ר' נחמן 'תדע לך שבכל התחלה הכוח והפועל קשורים זה בזה, כרוכים זה בזה ללא יכולת הרפות'. על נקודת ההתחלה אנו אומרים את הביטוי השגור 'סוף מעשה מחשבה תחילה', כך למשל- אדם חושב לבנות בית והוא כבר מצייר בדמיונו ויודע איך הבית אמור להיות בסוף, איך הוא אמור להיות בפועל. אבל עתה כל כולו בכוח בלבד. בשלב זה הכוח והפועל קשורים וכרוכים זה בזה. אבל "צריך לראות להוציא מן הכח אל הפועל ועל ידי זה נפתחים ונבדלים הכח והפועל", כיוון שאז מתחיל להיווצר הפער בין תחילת המחשבה שהיא בחינת כח לבין סוף המעשה שהיא בחינת פועל. פער זה קשה לאדם לקבל כיוון שמשמעותו ירידה! להוציא מכח אל הפועל, משמעו להיות מוכן לרדת. וכיוון שכך הכוח והפועל מעדיפים להיות קשורים זה בזה. כל יציאה מן הכוח אל הפועל כרוכה בכאב הוויתור על השלימות של הבכוח, ולא בקלות מרפה האדם את ידי הפועל שלו מן הבכוח הזה. זהו פחד מלממש את עצמי כדי להישאר כביכול בשלמות, כי כל עוד אני לא מוציא מהכח אל הפועל, אני נשאר במקום השלם שבו הכח והפועל קשורים וכרוכים זה בזה, ואני לא סובל ירידות. מתי מתחילות הירידות? כשאדם מוכן לצעוד במסע של המציאות עצמה על כל מכשוליה, כך למשל כשאני רוצה לבנות את הבניין, ואני נתקע, ולא הולך לי. אני יודע איך זה צריך להיות בסוף אבל כדי להוציא מהכח אל הפועל עלינו לצעוד דרך ארוכה וכמו בכל דרך היא מכילה גם  ירידות; לכן הרבה מאד פעמים אנחנו נמנעים להוציא מהכח אל הפועל את עצמנו. לא מעט פעמים אנחנו לא מממשים את הפוטנציאל שלנו בגלל שאנחנו לא מוכנים לרדת. לו היינו זוכרים שמהירידות אפשר ואפשר שיהיה לימוד גדול, שאפשר להשיג דווקא מהם פי שניים, אולי היינו מוכנים לצאת לדרך.

וְזֶה בְּחִינַת אָלֶף, כִּי א הִיא שְׁתֵּי יוּדִין, וּוָאו בְּאֶמְצַע, שֶׁהִיא בְּחִינַת פַּתָּח וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי יוּדִין, הֵם בְּחִינַת יוּ"ד בָּראשׁ וְיוּ"ד בַּסּוֹף, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת כּחַ וּפעַל הַיְנוּ בְּחִינַת הַיּוּ"ד שֶׁל שֵׁם הָעֶצֶם, שֶׁהוּא שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוּ"ד בָּראשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, בְּחִינַת כּחַ וְהַיּוּ"ד הַשֵּׁנִי, הִיא בְּחִינַת יוּ"ד שֶׁל הַכִּנּוּי, שֶׁהוּא שֵׁם אֲדנָ-י, שֶׁהוּא יוּ"ד בַּסּוֹף, בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה, בְּחִינַת פּעַל וּבַתְּחִלָּה שְׁנֵי יוּדִי"ן אֵלּוּ הֵם נִקְשָׁרִין יַחַד, וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמּוֹצִיאִין מִכּחַ אֶל הַפּעַל, הֵם נִפְתָּחִין וְנִבְדָּלִין כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הַוָּאו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף, שֶׁהוּא בְּחִינַת פַּתָּח הַיְנוּ מַה שֶּׁנִּפְתָּחִין וְנִבְדָּלִין אֵלּוּ הַשְּׁנֵי יוּדִי"ן, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת כּחַ וּפעַל כַּנַּ"ל.

אומר ר' נחמן שיש שני שמות של קדושה שנמצאות ביחס דיאלקטי: שם אחד הוא שם הויה, השם השני שם אדנות, שם מלכות. בשני השמות יש יו"ד, בשם הויה היו"ד היא בהתחלה ובשם אדנות היו"ד היא בסוף. מה מייצגת היו"ד? היו"ד מסמלת את החלק הנסתר, הפנימי, שלא תופס מרחב. שם הויה נחשב השם של הקב"ה – זהו שם העצם, כך קוראים לו, זה השם שלו. להבדיל, כשאדם מסתכל על השני וקורא לו בשמו הדבר הראשון שנתקל בו הוא הנעלמות, הוא נתקל קודם כל ביו"ד, המבטאת את הנעלמות המופיעה ראשונה בכל מפגש בעולם הזה, אך מסתבר שגם עם שמו של הקב"ה. גם הוא מגלה את נעלמותו עוד לפני שמגלה את מידותיו ואת פנימיותו. רק אחר כך ניתן להרגיש או לראות גם את התכונות שלו, אבל כל אלו הם בעצם באים אחרי ההסתר הגדול, של עצמותו-ולכן היו"ד מופיעה בשם העצם ראשונה. לעומתה, בשם אדנות שהוא גם שם של המלכות – היו"ד מופיעה בסוף. ולמה? כי השם של המלכות, שם אדנות, מבטא את ה"אני"- ה"אני האלוקי" כביכול פונה אלינו מבפנים, מתוכיותו, וככזה מגלה את עצמו, חושף את הגלוי ומשאיר את הנסתר לסוף, כדרך שהיו"ד מופיעה בשם זה בסוף. גם במלה 'אני' היו"ד היא בסוף – כל אחד יכול להרגיש על עצמו שהוא מרגיש את עצמוואת הווייתו קודמים לנסתרות. ה"אני" לעצמו גלוי יותר מכל וגם בדברו ובפנייתו אל החוץ הוא מתגלה בסדר הזה, הגלוי חושף את הנסתר ומשאירו לסוף. מה שאין כן כאשר פונים אל האדם מבחוץ ומתייחסים אליו כ"עצם", הרי שהנסתרות והמרחק בין השניים מופיעים ראשונים כהנחת יסוד וכבסיס לדיאלוג בין השניים, המבטאים את הפער הראשוני שיש תמיד לחצות אותו ולדלג עליו על מנת להגיע לקשר.

ובכן, שני שמות ועימם שתי פרספקטיבות כלפי המציאות, האחת מבחוץ והשנייה מבפנים. האחת מתייחסת מבחוץ אל הדברים כעצמים והשנייה פונה מבפנים אל התוך שלהם וממילה אל הפנימיות שלהם, הבחירה שלהם, היא היא המלכות שלהם. כל דבר במציאות עשוי משתי פרספקטיבות אלה שאפשר לכנות אותם "אני" ו"שמי" – זאת אומרת פרספקטיבה אחת איך 'אני' הייתי רוצה שיראו הדברים לו רק אני הייתי מולך ומנהיג אותם. ופרספקטיבה שניה, איך הם נראים בפועל מבחוץ כשהם קשורים גם ל'עצמים' אחרים. במושגים שלנו נוכל לכנות אותם "בכוח" ו"בפועל" בחזונו של כל אחד היה רוצה ש'הוא ושמו יהיו אחד'. אך בפועל אנו יודעים שהדרך עד לאותו חזון, ארוכה ורצופת מסוכות. שתי הפרספקטיבות מתערבבות זו עם זו, ואותיות שני השמות  מתערבבות זו עם זו. אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מחכה לאותו יום בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד". משמע שהפיצול הזה וממילא הבלבול שבא בעקבותיו, ערבוב השמות, והאותיות הינם עקרוניים במציאות ואי אפשר לחמוק מהם. אך התנועה הזאת המנסה להתגבר על הפיצול הזה ולהוציא את הדברים מן הכח אל הפועל ולממש חזון זה הינה התנועה הבסיסית ביותר במציאות, תנועה הנתקלת עוד בראשיתה במעצורים, הלא היא העיצור א". עיצור זה מקפל בתוכו את שני היוד"ים המבטאים את הנסתרות מבפנים ומבחוץ ואת הוא"ו שביניהם המייצגת את שש האותיות (=ו') המעורבות של שם העצם ושם האדנות המנסות לצלוח את הנסתרות הזו מן הכוח אל הפועל. יחדיו יוצרים הם באופן גראפי את האות אל"ף ומבטאים את התנועה הראשונית ביותר במציאות.

 הדבר הראשוני ביותר ובסיסי ביותר שיכול להיות באדם הוא המוכנות שלו להוציא מהכח אל הפועל. מהיו"ד הראשונה אל היו"ד האחרונה. אלא שבדרך הוא צריך לקחת בחשבון שהוא עובר הרבה בלבולים, בהם לא ברור מי אני ומה השם שלי, לא ברור מי אני ולא ברור מה אוכל להיות. הרבה פעמים אדם מרגיש שיש לו שאיפות גדולות מאוד שהוא רוצה להוציא מהכח אל הפועל, אך הוא רואה שהוא נופל בתוך הבפועל, הוא רואה שהם מעורבבים זה עם זה מאד מאד. גם במישור של הבפועל הרבה פעמים אדם יכול למצוא שרידים של בכח המלמדים אותו 'שלא סתם הגעתי לפה'. הדרך הזו מיו"ד ליו"ד ובאמצע ו"ו היא הבסיס, זה האל"ף. זה העיצור הראשון שיכול אדם להוציא, אם אדם לא מוציא מהכח אל הפועל הרי ששרוי הוא בשתיקה גדולה.

ה.

וְזֶה בְּחִינַת שְׁנֵי הָרוּחוֹת הַנַּ''ל, שֶׁהֵם רוּחַ דִּלְעֵלָּא וְרוּחַ דִּלְתַתָּא כַּנַּ''ל שֶׁהֵם בְּחִינַת כּחַ וּפעַל שֶׁבַּתְּחִלָּה הֵם נִקְשָׁרִים יַחַד, וְאַחַר כָּך נִפְתָּחִין וְנִבְדָּלִין כַּנַּ''ל כִּי בְּחִינַת שְׁתֵּי הָרוּחוֹת הַנַּ''ל, נַעֲשִׂין עַל יְדֵי הַמְתָּקַת חֲרוֹן אַף כִּי יֵשׁ בְּחִינַת חֲרוֹן אַף אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּבְיָכוֹל וְאֵצֶל בְּנֵי אָדָם וּכְשֶׁיֵּשׁ חֲרוֹן אַף, חַס וְשָׁלוֹם הוּא בְּחִינוֹת עָשָׁן שֶׁיּוֹצֵא מִנְּחִירָיו (תְּהִלִּים י''ח) : ''עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'' וְצָרִיך לְשַׁבֵּר וּלְהַמְתִּיק הַחֲרוֹן אַף דְּהַיְנוּ לְהַמְתִּיק הֶעָשָׁן וּלְבָרְרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ בְּחִינַת רוּחַ דְּהַיְנוּ רוּחַ אֲוִירִי, שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵהִתְבָּרְרוּת הֶעָשָׁן וְזֶה הָרוּחַ שֶׁהוּא הַמְתָּקַת הֶעָשָׁן שֶׁל הַחֲרוֹן אַף הוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, בְּחִינַת (אֵיכָה ד) : ''רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה''.

 

וְזֶה אֶת יָדֶיך, בְּחִינַת שְׁנֵי יוּדִי''ן הַנַּ''ל (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר וּבַתִּקּוּנִים בַּהַקְדָּמָה דַּף ז: וּמוּבָא בִּ''פְרִי עֵץ חַיִּים בְּשַׁעַר הַזְּמִירוֹת פ''ה עַיֵּן שָׁם), אַל תִּקְרֵי יָדֶך אֶלָּא יוּדֶיך כִּי הַיָּדַיִם הֵם בְּחִינַת שְׁנֵי יוּדִין הַנַּ''ל שֶׁהֵם בְּחִינַת כּחַ וּפעַל שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת שְׁתֵּי הַיָּדַיִם יָמִין וּשְׂמאל כַּנַּ''ל וְזֶהוּ פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶך סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתָך כַּמּוּבָא הַיְנוּ בְּחִינַת שֶׁהַיָּדַיִם נִפְתָּחִין וְנֶחְתָּכִין, וְנִכָּר בֵּין יָמִין לִשְׂמאל כַּנַּ''ל בְּחִינַת: אַף יָדִי יִסְּדָה אָרֶץ וְכוּ כַּנַּ''ל וְזֶה, חֲתָך בְּגִימַטְרִיָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים רוּחַ (כַּמּוּבָא בִּ''פְרִי עֵץ חַיִּים שָׁם) הַיְנוּ בְּחִינַת שְׁנֵי הָרוּחוֹת הַנַּ''ל שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁנֵי הַיּוּדִין, שְׁנֵי הַיָּדַיִם כַּנַּ''ל כְּשֶׁנִּפְתָּחִין וְנֶחְתָּכִין כְּשֶׁמּוֹצִיאִין מִכּחַ אֶל הַפּעַל כַּנַּ''ל וְזֶהוּ פּוֹתֵחַ אֶת וְכוּ, בִּבְחִינַת פַּתָּח הַנַּ''ל וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַמְתָּקוֹת הַחֲרוֹן אַף בִּבְחִינַת רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' כַּנַּ''ל אַפִּי, הַיְנוּ בְּחִינַת רוּחַ אַפֵּינוּ וְכוּ הַנַּ''ל כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ אַפֵּינוּ וְכוּ, נִפְתָּחִין וְנֶחְתָּכִין הַיָּדַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁתֵּי הָרוּחוֹת כַּנַּ''ל.

"פותח את ידיך"- פתיחת הידיים היא הקריאה להפשלת השרוולים ולהוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל. עומק הקושי של היציאה מן הכוח אל הפועל בא לידי ביטוי בשם השם המשלב אותיות שם הוויה ושם אדנות אלו באלו. פתיחת הידיים מתפרשת כפתיחה של שני היו"דים שבתחילתו ובסופו של שם זה. לפתוח את היו"דים, לפי הסברנו, משמעו להצליח לצלוח את הנסתרות שבתחילה ובסוף כל מפגש עם המציאות. הנסתרות שבתחילה היא הנסתרות של כל מה שבכוח, הוא הפוטנציאל המתגלה בכל מפגש אך נסתר ולא ממומש. והנסתרות של בסוף היא הנסתרות של כל מה שבפועל, שמסתתר ומחכה תמיד לסוף כדי להתגלות. פתיחת שני יו"דים אלה מן הכוח אל הפועל חושפת את ששת האותיות שביניהם, הלא המה המיוצגות באות וא"ו (גמטריה 6) שצורתה גם צורת פת"ח. חשיפת אותיות אלו מבטאת את המוכנות להיחשף לבלבול האותיות שמצוי ביניהם ולקשיי הדרך שבין הכוח לפועל. אך חשיפתן עדיפה על השתיקה האופפת את שתי הידיים כאשר הן קשורות זו בזו ולא פתוחות מפחד להיכשל וליפול. פתיחה זו כרוכה בכאב בו נדמה כאילו חותכים לך בבשר החי וכל זה ללא מובן, ללא הסבר, ללא אות, רק בסופי התיבות תוכל להרגיש את הכאב של חתך זה- כאב הפרידה מחלומות הבכוח. עמו מופיע גם כעס ההתמודדות עם הצמצומים ואילוציהם, כעס המופיע בראשי התיבות- כלומר מיד בהתחלה-אפ"י. כל יציאה מן הכוח אל הפועל כרוכה בבלבולים וירידות ועמן תחושה של כעס, עד שנדמה שחותכים את בשרך. אולם חתך זה הוא כמו ניתוח המפריד את הרוח העליונה מן התחתונה והוא התנאי ליציאה מן הכוח אל הפועל.

יודע ר' נחמן שהדרך הזאת של היציאה מהכח אל הפועל מלאה כעסים ותסכולים, עד כדי שיצא לך עשן מהאוזניים, "כי עשן יצא מאפי". אך את העשן הזה ניתן להמתיק ולאוורר עד שהוא יהפך ל'רוח אפינו משיח ה' '. הרוח של האף והכעס הזה יכולה להיות, אם אתה מצליח באמת ללמוד מהירידות, ללמוד מהתסכולים, מהכעסים אם אתה מברר באופן נכון, רוחו של משיח. כיצד?

אם אתה רוצה לצאת מהכח אל הפועל, לממש ולהיפגש עם הרוח דלעילא שלך, אם אתה רוצה לחתוך להפריד בין הכח לבין הבפועל, אם אתה רוצה להפריד את היו"דין האלה, דע לך, טוען ר' נחמן, שהזמן הטוב לזה הן הירידות. כי באמת כולנו יודעים שכשיש לאדם ירידות הוא נזכר היטב היטב ברוח דלעילא, זאת אומרת בכל מה שצריך היה להיות ומה שראוי היה להיות..אך איננו. הפער שבין הרצוי למצוי בולט ומשם גם הכעסים שלו. המפגש הישיר עם המציאות הוא בעצם אותו מקום של מפגש שלנו עם הרוח דלעילא, שקשורה וכרוכה מאד ברוח דלתתא. התסכול נובע מהקשר הזה הכובל את ידיו, ואת יו"דיו, של האדם בהרגשת חוסר אונים מול הפועל שגורר את הבכוח עימו מטה. אולם לדידו של ר' נחמן דווקא עת זו היא שעת הכושר לעשות ניתוח ולחתוך את הקשר המשתק הזה שבין שתי הרוחות, שני היו"דין ושתי הידיים. לזכך את רוח האף ולהופכה ל"רוח אפינו משיח ה'". הופעת הרוח דלעילא שבאה לנחם ולחבק את הרוח דלתתא הפצועה והשבורה הינה שעת כושר לקבל מרוחה חזון בדבר מה באמת ראוי היה להיות ומה הבכוח שלי וכו'. רגע אחד לפני התסכול יכול עדיין להיות רגע בונה, אם אדע להפריד בין הבכוח והבפועל בשעה שחיבורם רוצה לדרדר אותי אל ייאוש גמור. ברגע קט זה, כהרף עין, ניתן להפריד ולראות שעל אף שהבפועל נראה מאוד לא טוב, אין זה מוחק את הפוטנציאל של הבכוח עדיין להופיע, אם רק נהיה מוכנים להפשיל שרוולים לשמוע את הדרכתו וחזונו של הבכוח הזה, לשמוע את קולה של הרוח דלעילא , אולם הפעם לבחור שלא להתייאש אלא לעשות! לפעול! לתקן!

 לא קל לתפוש את הרגע הזה, הוא חולף מהר מאוד. נוכחותה של הרוח דלעילא זמנית, נטייתה הטבעית לעלות מעלה, להסתתר בחביוני היו"ד הנעלמה ולהשאיר את האדם ביאושו למטה. אך תלמיד טוב מקושר לרבו גם בשעות קשות ומי שרוצה ללמוד מנפילות ממשיך כתלמיד טוב להיות מקושר לרוח העליונה ולהדרכתה גם בעת כזאת כהדרכת רב את תלמידו. אם תצליח בשעות קשות של ירידה, רגע אחד לפני התסכול והכעס, לתפוש את הרוח העליונה ולקבל ממנה הדרכה 'יהיה לך פי שניים'-גם בכוח וגם בפועל. כך לומד ר' נחמן מהדרכתו של אליהו לתלמידו. הבכוח יפסיק להיות תזכורת כואבת לכל מה שלא הצלחתי ולא ממשתי, אלא יהיה יעד אליו חותרים, חזון למימוש על מנת שיתקיים הבכוח בפועל. אמנם לא עכשיו, אמנם יש לעבור עוד דרך ארוכה רצופה בבלבולים ומכשולים, אבל האוחז בשולי גלימתה של הופעת הרוח העליונה, מקבל ממנה חיזוק לחתור אל היעד הראוי לו ומגולם בתוכו.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php